אני אוהב את שיר השלום, חוץ מהרבה רעיונות נחמדים שיש בו, יש משהו חשוב מאוד שהשיר מגלם, משהו שחשיבותו מעבר למילים הכתובות בו.
אני זוכר משרותי הצבאי, כשהייתי מ"כ טירונים, לילה אחד בשטח ודקות מיוחדות כאלה בהם השמיים מראים את כוכביהם והחיילים מעזים לדבר איתך כאל בן אדם ולא כאל מפקד. חייל שלי שאל אותי אם אני מאמין בחייזרים. כמ"כ דתי לכיתה של חילונים אתה מרגיש מיד את העיניים ננעצות בך לראות מה חושב הדוס על אמונה. אמרתי לו שידעה באה מהוכחה חיצונית, אמונה זו ידיעה פנימית ומחשבה על חייזרים לעומת זאת אינה ידיעה כי מציאותם לא הוכחה וגם לא אמונה כי אין לי נטייה טבעית להאמין בהם (ולא, הפוסט הזה לא עוסק בביסוס האמונה). אי לכך, השאלה אם אני מאמין בחייזרים לא מדויקת וגם לא הוגנת.
יש כאלה שמאמינים שיגאל עמיר רצח / לא רצח את רבין. יש כאלה שמשערים את האמת. אני יודע, לפחות חלק.
אם מישהו יראה חייזר, הוא ידע שיש חייזרים, השאלה של אמונה לא תהיה רלוונטית לגביו. הוא ראה אותם, הוא וידא שזו לא סתם מתיחה הוא יודע! אף אחד לא ישכנע אותו שחייזרים הם פרי עטו של אסימוב.
יש ארועים שנחרתים עמוק בזיכרון, כמו אותו לילה עם החיילים שלי, או כמו ההלוויה של רבין. אני עדיין זוכר שישבנו יחד עם השכנים בסלון של הורי, אני ישבתי על הרצפה מחוסר מקום על הספה וצפינו בלוויה של רבין. אני זוכר את מראה האבל שעל פני מנהיגי האומות, את קלינטון, את חוסיין ואת הקריאה משיר השלום, מהדף המוכתם בדמו של רבין.
ולאחר הקריאה הכל כך מרגשת, קיפל הקורא (שאת שמו אני דווקא לא זוכר) את הדף לארבע ואמר "וכמו תמיד, יצחק קיפל את הנייר לארבע וכמו תמיד, שם את זה בכיס הפנימי של הזקט ואז..." והסוף ידוע, רבין איננו איתנו.
אני עדיין זוכר את כתמי הדם הטרי יחסית על הדף, ואת החור הבודד שנוצר מהקליע שחרץ את גורלו של רבין.
ואז גם ידעתי שיש שאלות סביב הרצח הזה, אבל רק בצבא הבנתי את זה לגמרי.
למען הסר ספק מליבי, קיפלתי נייר לארבע ובדקתי מה קורה כשתוקעים בו עט (אני כמובן לא אירה בתוך בית). מסתבר שבאורח פלא, נוצרים בדף ארבעה חורים, בדף של שיר השלום היה רק חור אחד.
כשהתגייסתי ולמדתי על בליסטיקה של הקליע, הבנתי משהו חשוב נוסף. מה יותר מסוכן? אקדח או רובה? התשובה של ילד היא שרובה מסוכן יותר, הוא יותר גדול. במציאות שמבוגרים מבינים, התשובה כמובן שונה. אקדח קטלני יותר בטווח הקרוב (12 עד 50 מטר, תלוי ביורה) ואילו רובה קטלני יותר בטווח הרחוק. הכדור של הרובה עף רחוק יותר ולכן כשהוא פוגע באדם קרוב, הוא עובר אותו בלי לגרום נזק גדול מידי לרקמות פנימיות. אקדח לעומת זאת נבלם בתוך הגוף וכל האנרגיה מועברת לפגיעה והרס. בקליעים חלולים כמו אלה שנמצאו בתוך גופו של רבין, הבלימה וההרס גדולים יותר. ולא צריך לשאול, בצבא גם ירינו על דברים שמדמים גוף.
מה שנשאר לי לעשות זה בסך הכל אחד ועוד אחד. לפי הסרט, עמיר ירה ברבין מאחורה, שלושת הכדורים נמצאו בתוך גופו של רבין ולפי שלמדתי, זה אכן מה שאמור לקרות. אז איך לעזאזל נהיה חור (אחד) בנייר שהיה בכיסו הקדמי של רבין?
אני לא חושב שאוכל לשכנע אחרים, במיוחד לא מי שגדל על המחשבה שעמיר רצח את רבין לבד ובלי טיוח ראיות של גורמים עלומים. אבל מי שראה במו עיניו חור אחד בדף מקופל לארבע שהיה מונח בכיס קדמי של אדם שירו בו באקדח מאחורה, לא יכול שלא לחלוק על מחשבה מושרשת זו.
שיר השלום הוא שיר של חלום, ילדותי במידה לא מבוטלת ומבוגר במידה אחרת. לי אישית, הוא נושא בקרבו אמת הסטורית, אמת שעולה הרבה מעבר למילים של תקוה.
אני זוכר משרותי הצבאי, כשהייתי מ"כ טירונים, לילה אחד בשטח ודקות מיוחדות כאלה בהם השמיים מראים את כוכביהם והחיילים מעזים לדבר איתך כאל בן אדם ולא כאל מפקד. חייל שלי שאל אותי אם אני מאמין בחייזרים. כמ"כ דתי לכיתה של חילונים אתה מרגיש מיד את העיניים ננעצות בך לראות מה חושב הדוס על אמונה. אמרתי לו שידעה באה מהוכחה חיצונית, אמונה זו ידיעה פנימית ומחשבה על חייזרים לעומת זאת אינה ידיעה כי מציאותם לא הוכחה וגם לא אמונה כי אין לי נטייה טבעית להאמין בהם (ולא, הפוסט הזה לא עוסק בביסוס האמונה). אי לכך, השאלה אם אני מאמין בחייזרים לא מדויקת וגם לא הוגנת.
יש כאלה שמאמינים שיגאל עמיר רצח / לא רצח את רבין. יש כאלה שמשערים את האמת. אני יודע, לפחות חלק.
אם מישהו יראה חייזר, הוא ידע שיש חייזרים, השאלה של אמונה לא תהיה רלוונטית לגביו. הוא ראה אותם, הוא וידא שזו לא סתם מתיחה הוא יודע! אף אחד לא ישכנע אותו שחייזרים הם פרי עטו של אסימוב.
יש ארועים שנחרתים עמוק בזיכרון, כמו אותו לילה עם החיילים שלי, או כמו ההלוויה של רבין. אני עדיין זוכר שישבנו יחד עם השכנים בסלון של הורי, אני ישבתי על הרצפה מחוסר מקום על הספה וצפינו בלוויה של רבין. אני זוכר את מראה האבל שעל פני מנהיגי האומות, את קלינטון, את חוסיין ואת הקריאה משיר השלום, מהדף המוכתם בדמו של רבין.
ולאחר הקריאה הכל כך מרגשת, קיפל הקורא (שאת שמו אני דווקא לא זוכר) את הדף לארבע ואמר "וכמו תמיד, יצחק קיפל את הנייר לארבע וכמו תמיד, שם את זה בכיס הפנימי של הזקט ואז..." והסוף ידוע, רבין איננו איתנו.
אני עדיין זוכר את כתמי הדם הטרי יחסית על הדף, ואת החור הבודד שנוצר מהקליע שחרץ את גורלו של רבין.
ואז גם ידעתי שיש שאלות סביב הרצח הזה, אבל רק בצבא הבנתי את זה לגמרי.
למען הסר ספק מליבי, קיפלתי נייר לארבע ובדקתי מה קורה כשתוקעים בו עט (אני כמובן לא אירה בתוך בית). מסתבר שבאורח פלא, נוצרים בדף ארבעה חורים, בדף של שיר השלום היה רק חור אחד.
כשהתגייסתי ולמדתי על בליסטיקה של הקליע, הבנתי משהו חשוב נוסף. מה יותר מסוכן? אקדח או רובה? התשובה של ילד היא שרובה מסוכן יותר, הוא יותר גדול. במציאות שמבוגרים מבינים, התשובה כמובן שונה. אקדח קטלני יותר בטווח הקרוב (12 עד 50 מטר, תלוי ביורה) ואילו רובה קטלני יותר בטווח הרחוק. הכדור של הרובה עף רחוק יותר ולכן כשהוא פוגע באדם קרוב, הוא עובר אותו בלי לגרום נזק גדול מידי לרקמות פנימיות. אקדח לעומת זאת נבלם בתוך הגוף וכל האנרגיה מועברת לפגיעה והרס. בקליעים חלולים כמו אלה שנמצאו בתוך גופו של רבין, הבלימה וההרס גדולים יותר. ולא צריך לשאול, בצבא גם ירינו על דברים שמדמים גוף.
מה שנשאר לי לעשות זה בסך הכל אחד ועוד אחד. לפי הסרט, עמיר ירה ברבין מאחורה, שלושת הכדורים נמצאו בתוך גופו של רבין ולפי שלמדתי, זה אכן מה שאמור לקרות. אז איך לעזאזל נהיה חור (אחד) בנייר שהיה בכיסו הקדמי של רבין?
אני לא חושב שאוכל לשכנע אחרים, במיוחד לא מי שגדל על המחשבה שעמיר רצח את רבין לבד ובלי טיוח ראיות של גורמים עלומים. אבל מי שראה במו עיניו חור אחד בדף מקופל לארבע שהיה מונח בכיס קדמי של אדם שירו בו באקדח מאחורה, לא יכול שלא לחלוק על מחשבה מושרשת זו.
שיר השלום הוא שיר של חלום, ילדותי במידה לא מבוטלת ומבוגר במידה אחרת. לי אישית, הוא נושא בקרבו אמת הסטורית, אמת שעולה הרבה מעבר למילים של תקוה.
