מאחורי הקלעים של כנס

כמו שהבטחתי (פייסבוק שם שם), הנה תיאור של אחורי הקלעים בארגון כנס. הכנס המדובר הוא כנס בכנסת שעסק בבדיקת ההשלכות המשפטיות והכלכליות של ההקפאה. הנה קישור לצילום שלו - http://www.inn.co.il/News/News.aspx/206157
קודם כל צריך לבחור תאריך ושעה. הבחירה נעשית לפי האולמות הפנויים. למרות שיש שלשה אולמות - אולם הרצאות גדול ושני אולמות המכלים עד מאה איש, מסתבר שצריך לשריין זמן רב קודם. במקרה זה שריינתי את האולם הגדול שלשה חודשים מראש ולא היה לי מרווח אפשרויות של תאריכים.
אחר כך צריך למצוא דוברים. מסתבר שלמרות שהנושא בלב של כולם (הכוונה לאנ"ש), קשה למצוא דוברים לכנס כזה. מחד לא רוצים אנשים שמזוהים יותר מידי פוליטית ומאידך, אנשים מהמרכז הפוליטי חוששים לעתידם באקדמיה. הדוברים צריכים להיות מעניינים, בנושא מקורי ועדיף שיביאו נתונים. גם כשנמצאו אנשים שעשויים להיות מתאימים, הם אכן צריכים להסכים לדבר וכמובן להיות בכלל בארץ.
גם לאחר שרשימת הדוברים נסגרה, היו בה שינויים, בדר"כ כל שינוי גורע אך כאן זה היה לטובה (הזכויות שמורות לח"כ - כצל'ה ולעוזר הנוסף הראל).
סך העבודה במציאת דוברים הסתכמה בשעות רבות, עשרות טלפונים, מיילים רבים ואינספור שיחות התייעצות עם אנשים שונים.
אחרי שכבר סגרתי על אולם וכבר יצא המיץ במציאת הדוברים, נשאר "רק" להפיץ את ההזמנה. מסתבר שכדי שיגיעו מאה אנשים, ההזמנה צריכה להישלח לכמה אלפים. מישהו המציא ב"ה את רשימות התפוצה הכתומות למיניהם, אבל זה עדיין לא מספיק. אפילו פייסבוק בכבודו ובעצמו יחד עם חברים שעזרו בפרסום האירוע לא הביא לתוצאות רבות. בסופו של דבר כתבה טובה בערוץ שבע עשתה עבודה טובה והשלימה את המוזמנים לקרוב למאה. כל התהליך של פרסום האירוע מלווה במתח האם כמות המוזמנים מצדיקה את גודל האולם.
יום הכנס הגיע! הבוקר מתחיל בהכנות אחרונות של סידור האולם, ציוד צילום, הדפסת שלטי הכוונה, קניית בקבוקי מים, בדיקה שהמקרן עובד, ריצה לדפוס, בחזרה לאולם, לכניסה לכנסת לטפל במישהו שיש לו בעיה עם אישור הכניסה, חזרה לחדר ושוב לאולם.
הכנס התחיל. מחשבות על מנוחה מתחילות להתגנב לראש, אלא שצריך לצלם, לטפל בעוד אישור כניסה שיש בו בעיה, להמשיך לצלם, לסדר משהו במחשב בלשכה. בקיצור, במשך כנס של שעתיים יש זמן לרבע שעה של ישיבה.
הכנס נגמר, עכשיו צריך להספיק לאכול (הבטן רוצה את שלה), להוריד את התמונות למחשב ולבחור תמונות טובות לתקשורת.
ואז הכל נגמר, עד הכנס הבא. נקווה שזה יהיה על חיזוק תנופת הבניה...

מחלוקת לשם שמים

אמרה נפוצה היא שלפעמים לא רוצים לדבר אבל אי אפשר לשתוק (בשם הרב קוק). גם אני לא תמיד רוצה לכתוב, אבל לפעמים אי אפשר להתעלם מהמקלדת, במיוחד כשמדובר בנושא רגיש, נפיץ, עדין או כל תואר אחר שיתואר.

לא מזמן יצא לי לבלות זמן ארוך עם תלמיד באחת מ"ישיבות הקו" המרכזיות. כמו בכל מפגש בין שני יהודים, השיחה גולשת קצת לפוליטיקה, אלא שהפעם השיחה לא רק גלשה, אלא גם העלתה גלים סוערים. נושא השיחה היה איחוד בציבור הדתי לאומי, בעיקר במישור הפוליטי אבל גם בתחום הרבני והכללי.

כתלמיד ישיבת בית אל וכעוזרו של ח"כ יעקב כ"ץ (כצל'ה) שפועל במרץ לאיחוד בין המפלגות הדתיות, סיפרתי על המהלכים והיתרונות שבאיחוד הציבור. אלא, שלהפתעתי הרבה, בן שיחי הביע התנגדות חזקה שכלל לא ציפיתי לה.

קודם כל, גם בלי להיכנס למישור האידיאולוגי, ציפיתי שלפחות במישור המעשי ובמיוחד בכל המשחק של פוליטיקה, יהיה מובן שצריך להתאחד ולו בכדי שהכח הדתי בכנסת יגדל. נכון לעכשיו הכח הפרלמנטארי שלנו כמעט אפסי רק בגלל הפיצול והגודל של כל מפלגה. אולם, מסתבר שבן ישיבה השרוי כולו בעולם של הלכה לא מבין בחיי המעשה.

ההפתעה הגדולה יותר הייתה בהנגדות האידיאולוגית. לשיטתו, אי אפשר לעבוד כלל עם אנשים בעלי דעות שונות, חלקן מנוגדות אך חלקן הגדול שונות רק בפרטים. כשניסיתי לעמוד על עומק העניין הבנתי שזו לא רק המחשבה שלא ניתן לעבוד ביחד אלא שלילת האחר לגמרי. כך למשל כשהתייחסנו לפסיקות של רבנים שונים מפתח תקווה תגובתו הייתה שהם כלל לא רבנים ותלמידי חכמים. כהסבר הוא אמר שהם פוסקים בניגוד למסורת ולפי סברות מומצאות שלהם. במשפט בוטה יותר הוא אמר שאולי הם בכלל לא דתיים כי הם פועלים בניגוד להלכה לשיטתו. אגב, כששאלתי אותו כיצד רבני הקו פסקו בנושאים מדיניים בניגוד לדברי רבם הרב צבי יהודה  ולעיתים אף מצנזרים דברים שלו הרי זו פסיקה בניגוד למסורת, הוא אמר שזה בכלל לא דומה ואי אפשר לזלזל כך בתלמידי חכמים.

מתברר שהסגירות המחשבתית הייתה כה חזקה עד שהוא לא יכל לעשות תרגיל פשוט - לבקש ממנו שלמרות המחלוקת יראה את ההיגיון שבצד השני.

אחר כך עברנו לעצם השאלה האם איחוד זה טוב. גם כאן נכונה לי הפתעה, מסתבר שלפחות אותו תלמיד לא רואה באיחוד כשלעצמו משהו טוב. הם אמנם משבחים את השלום והאהבה לכלל ישראל, אבל מסתבר שכלל ישראל נמצא רק מעל השמים אבל לא בארץ. העובדה שהם יהודים ואפילו חובשי כיפה לא הופכת אותם כנראה לקבוצה ראויה שיש לאהוב אותם עד כדי עבודה משותפת.

כל השיחה השאירה אותי די המום, חשבתי שאולי זה תלמיד אחד שלא מייצג ישיבה, בודאי לא גוש ישיבות, אבל כשנזכרתי שספרים של רבני קהילות הוצאו מאותם ישיבות בגלל שלא הוגדרו תלמידי חכמים וכשנזכרתי שאותו גוש ישיבות מסוכסך גם עם רבנים מהזרם של מרכז ולא רק פתח תקווה, התמיהה עלתה.

הנה כמה שאלות שעדיין מנקרים בי, אולי אחרים יוכלו לעזור לי במציאת התשובות:

א.      כיצד נוצרת סגירות מחשבתית גדולה כל כך?

ב.      אין מתייחסים בישיבות הקו לכל המקורות על אהבת ישראל, המיוחד אלה הנפוצים בכתבי הרב קוק?

ג.        אם תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם ויש דווקא ראשי ישיבות שנמצאים בעין המחלוקת, האם הסתירה לכאורה נובעת מהבנה לא נכונה של דברי חז"ל או שמישהו כאן לא תלמיד חכם?

ד.      ושאלה לסיום, האם יש סיכוי שאי פעם ישבו דתיים יחד למרות שגודל הכיפה שלהם שונה קצת?

משהו אופטימי מהמשט

השבוע האחרון אופיין בסערה ציבורית - פוליטית גדולה גם בקנה מידה ישראלי. הכל כמובן התחיל ממשט פרובוקטיבי של ארגוני זמאל ומדינות זרות, המשיך בחוסר בהירות מדינית, במצבע צבאי שהתדרדר לשימוש בנשק חם ומכאן הדרך קצרה לחומר רב עבור כלי התקשורת, שיחות חולין, דיונים בכנסת ובעיקר האשמות הדדיות ובכייה על מה שהיה.

במבט קצת יותר מרוחק מוקד ההתרחשויות, אני חושב שאפשר למצוא איזו נקודת אור בכל מה שקרה. אני לא רוצה להיכנס לשאלה האם היה צריך לעצור את המשט? האם היה צריך לפגוע באוניות כבר בטורקיה? אולי היה צריך להשתמש כבר מראש ברימוני גז ובכלל, מה קרה למערכת ההסברה. כל הנקודות האלו חשובות, אבל המאורע כבר התרחש וכידוע, לא בוכים על חלב שנשפך (רק מייללים לידו).

גם רצף התלונות שנשמע מאז מתחיל כבר להציק. אז בסדר, מערכת ההסברה שלנו אולי לא כל כך טובה או אולי העולם פשוט שונא אותנו ואולי שניהם נכונים, אבל כמה כבר אפשר לבכות, אפשר כבר לעשות משט שלם בתוך ים הדמעות שנשפך.

חלילה אני לא סבור שאין ללמוד מטעויות, אני לא חושב ששגרת חיינו צריכה להמשיך הלאה בלי להביט לאחור ולראות כיצד ניתן לפעול למען עתיד טוב יותר, פשוט בכל שנות חיי לא ראיתי מישהו שמצליח לשנות את העבר בעזרת בכיה בהווה.

ועם כל הציניות שבדברי, דוקא חשוב לי להצביע על משהו טוב שהמשט יצר. אולי עדיף היה שכל הסיפור לא היה קורה, אבל לאחר שזה קרה, יש כמה דברים שאפשר לשמוח בהם.

ראשית, כבר הרבה זמן שאני לא זוכר כל כך הרבה פעילויות תמיכה בצה"ל, בין אם זה בהפגנות רחוב, משטי אהדה או אפילו הפגנות נוסח פייסבוק. פעילויות אלו כללות את כל המגזרים (למעט כמובן את אותו מגזר שמאל קיצוני שארגן את המשט ויעשה הכל כדי לפגוע בצבא). אם היה איזה שהא חשש שצה"ל מתחיל לאבד את ערכו בעיני העם, הרי שבא המשט והפך את התמונה על פניה, לפחות עד הארוע הבא.

בנוסף, נראה שתחושות הציבור נמצאות גם בכנסת. פעמים רבות אני שומע את הח"כים הערבים מדברים נגד מדינת ישראל ואין פוצה פה ומצפצף. מתחילת הקדנציה מתעבים רבים את חנין זועבי בגלל התבטאויות שלה נגד כל דבר יהודי וציוני, כשנראה שחנין עוקפת בקיצוניותה כל ח:כ ערבי אחר. למרות זאת, למעט תלונות פה ושם או קריאות ביניים בדיונים במליאה, היא חופשיה לעשות ולדבר כרצונה. המשט סוף סוף גרם למהפך. מי לא ראה את הדיונים במליאה ביום רביעי האחרון, לא ראה דיום סוער מימיו. אולם, היוחדיות הגדולה של הדיון לא הייתה בטון אלא באנשים, מחזה של ח"כים מקדימה כמו אלי אפללו או יוחנן פלסנר צועקים על זועבי פשוט מרנין לב, שלא לדבר על אנסטיה מיכאלי שנסתה כמעט למנוע בגופה מאותה בוגדת לדבר. אני לא יודע מה יצא מזה בפועל, אבל יתכן שכל המשט היה שווה רק בשביל זה.

תוך כדי כתיבת הדברים עלתה בליבי תמיהה - לשכתו של ח"כ מיכאל בן ארי בכנסת צמודה לזה של חנין זועבי, האם זה יד המקרה או שיד מכוונת גרמה לזה? ובהשלכה לעתיד, האם הקיר בין הלשכות יסבול מפיצול אישיות ואיבוד דעה עצמית או שיפתח סובלנות לריבוי דעות?