השבוע האחרון אופיין בסערה ציבורית - פוליטית גדולה גם בקנה מידה ישראלי. הכל כמובן התחיל ממשט פרובוקטיבי של ארגוני זמאל ומדינות זרות, המשיך בחוסר בהירות מדינית, במצבע צבאי שהתדרדר לשימוש בנשק חם ומכאן הדרך קצרה לחומר רב עבור כלי התקשורת, שיחות חולין, דיונים בכנסת ובעיקר האשמות הדדיות ובכייה על מה שהיה.
במבט קצת יותר מרוחק מוקד ההתרחשויות, אני חושב שאפשר למצוא איזו נקודת אור בכל מה שקרה. אני לא רוצה להיכנס לשאלה האם היה צריך לעצור את המשט? האם היה צריך לפגוע באוניות כבר בטורקיה? אולי היה צריך להשתמש כבר מראש ברימוני גז ובכלל, מה קרה למערכת ההסברה. כל הנקודות האלו חשובות, אבל המאורע כבר התרחש וכידוע, לא בוכים על חלב שנשפך (רק מייללים לידו).
גם רצף התלונות שנשמע מאז מתחיל כבר להציק. אז בסדר, מערכת ההסברה שלנו אולי לא כל כך טובה או אולי העולם פשוט שונא אותנו ואולי שניהם נכונים, אבל כמה כבר אפשר לבכות, אפשר כבר לעשות משט שלם בתוך ים הדמעות שנשפך.
חלילה אני לא סבור שאין ללמוד מטעויות, אני לא חושב ששגרת חיינו צריכה להמשיך הלאה בלי להביט לאחור ולראות כיצד ניתן לפעול למען עתיד טוב יותר, פשוט בכל שנות חיי לא ראיתי מישהו שמצליח לשנות את העבר בעזרת בכיה בהווה.
ועם כל הציניות שבדברי, דוקא חשוב לי להצביע על משהו טוב שהמשט יצר. אולי עדיף היה שכל הסיפור לא היה קורה, אבל לאחר שזה קרה, יש כמה דברים שאפשר לשמוח בהם.
ראשית, כבר הרבה זמן שאני לא זוכר כל כך הרבה פעילויות תמיכה בצה"ל, בין אם זה בהפגנות רחוב, משטי אהדה או אפילו הפגנות נוסח פייסבוק. פעילויות אלו כללות את כל המגזרים (למעט כמובן את אותו מגזר שמאל קיצוני שארגן את המשט ויעשה הכל כדי לפגוע בצבא). אם היה איזה שהא חשש שצה"ל מתחיל לאבד את ערכו בעיני העם, הרי שבא המשט והפך את התמונה על פניה, לפחות עד הארוע הבא.
בנוסף, נראה שתחושות הציבור נמצאות גם בכנסת. פעמים רבות אני שומע את הח"כים הערבים מדברים נגד מדינת ישראל ואין פוצה פה ומצפצף. מתחילת הקדנציה מתעבים רבים את חנין זועבי בגלל התבטאויות שלה נגד כל דבר יהודי וציוני, כשנראה שחנין עוקפת בקיצוניותה כל ח:כ ערבי אחר. למרות זאת, למעט תלונות פה ושם או קריאות ביניים בדיונים במליאה, היא חופשיה לעשות ולדבר כרצונה. המשט סוף סוף גרם למהפך. מי לא ראה את הדיונים במליאה ביום רביעי האחרון, לא ראה דיום סוער מימיו. אולם, היוחדיות הגדולה של הדיון לא הייתה בטון אלא באנשים, מחזה של ח"כים מקדימה כמו אלי אפללו או יוחנן פלסנר צועקים על זועבי פשוט מרנין לב, שלא לדבר על אנסטיה מיכאלי שנסתה כמעט למנוע בגופה מאותה בוגדת לדבר. אני לא יודע מה יצא מזה בפועל, אבל יתכן שכל המשט היה שווה רק בשביל זה.
תוך כדי כתיבת הדברים עלתה בליבי תמיהה - לשכתו של ח"כ מיכאל בן ארי בכנסת צמודה לזה של חנין זועבי, האם זה יד המקרה או שיד מכוונת גרמה לזה? ובהשלכה לעתיד, האם הקיר בין הלשכות יסבול מפיצול אישיות ואיבוד דעה עצמית או שיפתח סובלנות לריבוי דעות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה