אגדה מוכרת מספרת על אהבת שני אחים ומקומו של בית המקדש.
לפי האגדה, פעם היו שני אחים שעבדו יחד שדה ובכל שנה חלקו את היבול בשווה.
אחד האחים היה רווק והשני היה בעל משפחה בילדים.
באחד הלילות, אמר הרווק בליבו "אחי מטופל במשפחה וילדים ויש לו הוצאות גדולות יותר, לכן ראוי שיקבל יותר". אמר ועשה. מיד קם ממיטתו, לקח עומרים מערמת התבואה שלו והביא לשל אחיו. באותו לילה גם אחיו חשב מחשבות דומות "לי יש ילדים שיטפלו בי בזקנותי ואילו אחי רווק, אין לו שמחה מלבד התבואה וכשיתבגר, יצטרך ממון רב לפרנסתו (זה היה לפני עידן קרנות הפנסיה), ראוי שיקבל יותר". אמר ועשה, מיד לקח עומרים משלו והביא לשל אחיו.
בבוקר קמו האחים, ראו שנשארה להם אותה כמות תבואה אך לא אמרו דבר. בלילה השני שוב הביאו כל אחד מן האחים תבואה לרעהו ובלילה השלישי הם נפגשו באמצע הדרך, הבינו שכל אחד חשב טובה על אחיו וחבקו זה את זה. ראה ה' את האהבה הגדולה והחליט שבאותו מקום יבנה בית המקדש.
עד כאן האגדה בקיצור, עכשיו לסיפור האמיתי.
חיפשתי את המקור לסיפור זה ומסתבר שהמקור מאוחר יחסית. הסיפור לא מופיע בתנ"ך וגגם לא מצאתי אותו בדברי חז"ל או פרשני התנ"ך. המקור הראשון בו מצאתי סיפור זה הוא בספר מעשה ניסים, שנכתב בשנת 1850 על ידי שלמה בכור חוצין. סביר להניח שהסיפור הומצא עם השנים או שעבר "גיור" מסיפור עם לא יהודי. מי שרוצה לקרוא את הסיפור אגב, הנה קישור למהדורת צילום וקישור לטקסט.
ובכל זאת, אפשר לחבר אגדה זו לרעיון עמוק יותר.
למין היווסדה, ירושלים נמצאת בין הכהונה לחוכמת התורה. לפעמים ירושלים מאחדת בין שני כוחות אלו ולפעמים היא בלב המחלוקת.
השם ירושלים נגזר משני שמות שנתנו לה ענקי עולם. לאחר עקידת יצחק, קורא אברהם אבינו, המייצג את חוכמת התורה למקום "ה' יראה" (בראשית כב). השם שלום מגיע מהכהונה "ומלכיצדק מלך שלם והוא כהן לאל עליון" (בראשית יד) וחז"ל מפרשים שמלכיצדק היה מלך של ירושלים.
התורה והכהונה מקבילים לשני כוחות בסיסיים באדם. התורה היא השכל והכהונה היא הרגש. השכל הוא משהו שגבוה מהמציאות היומיומית של האדם. אנו חושבים על רעיונות מופשטים שלא תמיד מוצאים ביטוי מיידי במציאות ובכל ההיגיון מנסים לקרב אלינו רעיונות מופשטים אלינו. השכל מבוטא בשם "יראה" משהו מרוחק שאנו רוצים להתקרב אליו. הרגש לעומת זאת נובע מהמציאות והכוהנים בעבודת המקדש מרוממים תחושות אלו. הרגש מבוטא בשם "שלום", שלמות כוחות החיים כשהם מתרוממים.
ירושלים ובפרט בית המקדש באים לחבר כוחות אלו. בבית המקדש, מקום עבודתם של הכוהנים היתה לשכה בשביל הסנהדרין -חכמי התורה. בימים כתיקונם, הכהונה היתה שלובה יד ביד עם חכמי התורה. כך למשל, לכוהן יש סמכות לפסוק האם נגע צרעת הוא טהור או לא, אך כיוון שדיני צרעת מורכבים, פעמים רבות החכם היה אומר לכהן מה הדין והכהן היה פוסק למעשה. כדוגמה שלילית, בתקופת בית שני היתה יריבות כמעט מתמדת בין החכמים לכוהנים ואולי זו אחת הסיבות לכך שבית המקדש השני לא היה מושלם כמו הראשון.
ועכשיו לשני האחים. האח הנשוי מסמל את הרגש או אם תרצו, את הכהן. המשפחה מוציאה לפועל את כוחות החיים וכך גם הכהן הגדול היה צריך להיות נשוי כדי שיוכל לכפר על בני ישראל ולהיכנס לקודש הקודשים ביום כיפור. האח הרווק מסמל את הרעיון המופשט לפני שהוא יורד למציאות. חלילה לדמות גדולי עולם לדמויות בסיפור עם, אבל אי אפשר שלא להזכיר את התנא בן עזאי שלא התחתן כי חשקה נפשו בתורה.
כאשר השכל והרגש תומכים זה בזה וכל כח רוצה לתרום לשני, אז נוצרת שלמות מיוחדת ובמקום המפגש ראוי לבנות מקדש.
יהיה רצון שנדע לחבר יחד את כל כוחות החיים ויבנה בית המקדש במהרה בימינו
לפי האגדה, פעם היו שני אחים שעבדו יחד שדה ובכל שנה חלקו את היבול בשווה.
אחד האחים היה רווק והשני היה בעל משפחה בילדים.
באחד הלילות, אמר הרווק בליבו "אחי מטופל במשפחה וילדים ויש לו הוצאות גדולות יותר, לכן ראוי שיקבל יותר". אמר ועשה. מיד קם ממיטתו, לקח עומרים מערמת התבואה שלו והביא לשל אחיו. באותו לילה גם אחיו חשב מחשבות דומות "לי יש ילדים שיטפלו בי בזקנותי ואילו אחי רווק, אין לו שמחה מלבד התבואה וכשיתבגר, יצטרך ממון רב לפרנסתו (זה היה לפני עידן קרנות הפנסיה), ראוי שיקבל יותר". אמר ועשה, מיד לקח עומרים משלו והביא לשל אחיו.
בבוקר קמו האחים, ראו שנשארה להם אותה כמות תבואה אך לא אמרו דבר. בלילה השני שוב הביאו כל אחד מן האחים תבואה לרעהו ובלילה השלישי הם נפגשו באמצע הדרך, הבינו שכל אחד חשב טובה על אחיו וחבקו זה את זה. ראה ה' את האהבה הגדולה והחליט שבאותו מקום יבנה בית המקדש.
עד כאן האגדה בקיצור, עכשיו לסיפור האמיתי.
חיפשתי את המקור לסיפור זה ומסתבר שהמקור מאוחר יחסית. הסיפור לא מופיע בתנ"ך וגגם לא מצאתי אותו בדברי חז"ל או פרשני התנ"ך. המקור הראשון בו מצאתי סיפור זה הוא בספר מעשה ניסים, שנכתב בשנת 1850 על ידי שלמה בכור חוצין. סביר להניח שהסיפור הומצא עם השנים או שעבר "גיור" מסיפור עם לא יהודי. מי שרוצה לקרוא את הסיפור אגב, הנה קישור למהדורת צילום וקישור לטקסט.
ובכל זאת, אפשר לחבר אגדה זו לרעיון עמוק יותר.
למין היווסדה, ירושלים נמצאת בין הכהונה לחוכמת התורה. לפעמים ירושלים מאחדת בין שני כוחות אלו ולפעמים היא בלב המחלוקת.
השם ירושלים נגזר משני שמות שנתנו לה ענקי עולם. לאחר עקידת יצחק, קורא אברהם אבינו, המייצג את חוכמת התורה למקום "ה' יראה" (בראשית כב). השם שלום מגיע מהכהונה "ומלכיצדק מלך שלם והוא כהן לאל עליון" (בראשית יד) וחז"ל מפרשים שמלכיצדק היה מלך של ירושלים.
התורה והכהונה מקבילים לשני כוחות בסיסיים באדם. התורה היא השכל והכהונה היא הרגש. השכל הוא משהו שגבוה מהמציאות היומיומית של האדם. אנו חושבים על רעיונות מופשטים שלא תמיד מוצאים ביטוי מיידי במציאות ובכל ההיגיון מנסים לקרב אלינו רעיונות מופשטים אלינו. השכל מבוטא בשם "יראה" משהו מרוחק שאנו רוצים להתקרב אליו. הרגש לעומת זאת נובע מהמציאות והכוהנים בעבודת המקדש מרוממים תחושות אלו. הרגש מבוטא בשם "שלום", שלמות כוחות החיים כשהם מתרוממים.
ירושלים ובפרט בית המקדש באים לחבר כוחות אלו. בבית המקדש, מקום עבודתם של הכוהנים היתה לשכה בשביל הסנהדרין -חכמי התורה. בימים כתיקונם, הכהונה היתה שלובה יד ביד עם חכמי התורה. כך למשל, לכוהן יש סמכות לפסוק האם נגע צרעת הוא טהור או לא, אך כיוון שדיני צרעת מורכבים, פעמים רבות החכם היה אומר לכהן מה הדין והכהן היה פוסק למעשה. כדוגמה שלילית, בתקופת בית שני היתה יריבות כמעט מתמדת בין החכמים לכוהנים ואולי זו אחת הסיבות לכך שבית המקדש השני לא היה מושלם כמו הראשון.
ועכשיו לשני האחים. האח הנשוי מסמל את הרגש או אם תרצו, את הכהן. המשפחה מוציאה לפועל את כוחות החיים וכך גם הכהן הגדול היה צריך להיות נשוי כדי שיוכל לכפר על בני ישראל ולהיכנס לקודש הקודשים ביום כיפור. האח הרווק מסמל את הרעיון המופשט לפני שהוא יורד למציאות. חלילה לדמות גדולי עולם לדמויות בסיפור עם, אבל אי אפשר שלא להזכיר את התנא בן עזאי שלא התחתן כי חשקה נפשו בתורה.
כאשר השכל והרגש תומכים זה בזה וכל כח רוצה לתרום לשני, אז נוצרת שלמות מיוחדת ובמקום המפגש ראוי לבנות מקדש.
יהיה רצון שנדע לחבר יחד את כל כוחות החיים ויבנה בית המקדש במהרה בימינו
