יום שישי, 4 ביולי 2014

האם נקמה רצויה?

בשבוע שעבר, לאחר קבורתם של שלושת הנערים שנחטפו, התפתח בציבור דיון סוער סביב נקמה. בדרך האופיינית לדור הרשתות החברתיות והציוצים, הדיון היה בעיקר ברמה של ססמאות.
פרשת השבוע, פרשת פנחס מספקת לנו הזדמנות מצויינת לדון בנושא הנקמה. בפרשה הקודמת קראנו על בנות מואב ומדיין שבאו והחטיאו את בני ישראל בזנות ובעבודה זרה. פרשת השבוע נאמר למשה "צרור את המדינים והכיתם אותם" ובשבוע הבא נקרא על מלחמת מדיין כשהציווי הוא "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים".
מצד שני, יש מקומות בהם היחס לנקמה הוא שלילי. המקור הידוע ביותר הוא איסור "לא תיקום", אך האיסור לעם ישראל בלבד שכן המשך הפסוק הוא "ולא תיטור את בני עמך". הרמב"ם כותב שהנקמה היא מידה מגונה שכן היא מראה את השעבוד של אדם למה שקורה לו ואת חוסר היכולת שלו להתגבר.
במסכת סנהדרין הגמרא דורשת על מספר דברים שהם גדולים כי נכתבו בין שתי שמות הקב"ה. הגמרא שואלת, אם כן, גם נקמה תהיה חיובית מאוד שכן נכתבה בין שתי שמות "אל נקמות ה'"! הגמרא עונה שאכן בתחומה, נקמה חשובה. הגמרא ממשיכה ואומרת שיש שתי נקמות – נקמה של שכר טוב לצדיקים ונקמה של עונש לרשעים.
לפני שנסביר מתי נקמה חיובית, ראוי קודם לעמוד על סוף דברי הגמרא. בדרך כלל אנחנו רגילים לחשוב שנקמה היא עשיית מעשה שלילי כנגד מישהו. כאן הגמרא אומרת שיש נקמה של עשיית מעשה חיובי - תשלום השכר המגיע לצדיקים! נקמה אינה פגיעה באחר אלא השבה לאחר כגמולו ובהגדרה אחרת, סוג של עשיית דין. לכן יש לנקמה הופעה כשכר ויש לנקמה הופעה כעונש.
לאחר שהגדרנו את הנקמה, יש לשאול האם מותר לאדם לעשות דין לעצמו. לעניין דיני ממונות הרמב"ם פוסק שמותר לאדם לעשות דין לעצמו ובתנאי שעושה דין אמת. הלכה זו מרחיבה מצד אחד את הפעולות המותרות ומצד שני, מצמצמת אותן מאוד. מותר לאדם לעשות דין לעצמו, אבל לא שום דבר מעבר, כל לקיחת ממון שאינה מצד הדין אסורה.
מכאן אנו חוזרים לנקמה. בתחומים בהם הדיון של נקמה עולה קשה מאוד להגדיר את שורת הדין. נתבונן במקרה הקלאסי של 'לא תיקום': כאשר אדם לא משאיל לנו חפץ ויש לנו נטיה להחזיר לו כגמולו ולא להשאיל לו חפץ אחר. מהמקום בו אנו נמצאים קשה מאוד לדעת למה החבר לא השאיל לנו את החפץ ולכן אסור לנו לקחת את הדין בידיים. במקום זאת, מוטלת עלינו המצווה הכללית של עזרה לאנשי עמנו. בנושאים ציבוריים, הקושי לדון גדול פי כמה. קשה לנו כאנשים פרטיים להעריך מי צריך לתת את הדין, כמה ואיך. ממילא, לא מצווים יחיד לבוא ולנקום. אולי זה ההסבר של הגמרא שגדולה נקמה שנתנה בין שתי שמות – לנו כבני אדם קשה מאוד לדעת איך ומתי לנקום וגדולתו של הקב"ה החוקר כל בשר היא שנותן את הדין המדוייק.
מול חוסר היכולת של היחיד להעריך את מידת הדין, הרי שלמוסדות השלטון יש חובה לשמור על הסדר והמשפט. לכן משה רבנו, כמנהיג הציבור, מצווה לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדינים. חלק מהעונשים שבית דין נותנים נקראים נקמה וזה מאותה סיבה – לבית הדין יש חובה לשמור על הסדר.
לסיכום, הגדרנו נקמה כשאיפה לשמור על הסדר כשלאדם החיד קשה מאוד להגדיר מהו הסדר הנכון ולעומת זאת, השמירה על הסדר מוטלת על מוסדות השלטון.
ראוי לסיים גם בהוראה מעשית. כמי שחיים במדינה דמוקרטית אנו רואים כיצד החלטות המנהיגים עשויות להשתנות מלחץ ציבורי. כיוון שכיום המילה נקמה מקושרת למשהו ברברי, פגיעה באחרים בלי מחשבה ומטרה, יש לשקול להחליף את הביטוי בביטוי מתאים יותר, כמו קריאה להשבת הרתעה או מיגור הטרור.

יהי רצון שנזכה במהרה לביאת משיח צדקנו ולמיגור הרשעה מן הארץ