יום רביעי, 11 במאי 2016

יום הזיכרון: יגון מלא תקווה

מחשבות מיום הזיכרון:
הייתי היום בטקס במכמורת, ליד קברו של יוסי קורקין ז"ל, מפקד בשייטת 13 שנהרג באסון השייטת.
ברחבה היו עשרות חיילים לובשי לבן, חבריו של בנו של יוסי, שמשרת בחיל הים. החברים הרבים באו לכבד את יוסי ולהראות שהם ממשיכים בדרך בהגנת העם והארץ.
אני מסתכל בהם וחושב שזה יום הזיכרון, זכר הנופלים שנותן לנו דחיפה להמשיך לשמור על זכות קיומנו. אבל רגע, אמרתי לעצמי, ליוסי היתה משפחה, וחברים. לכן הזיכרון שלו חי ומשמעותי. מה עם השאר?
המענה הגיע כעבור כמה דקות.
בסוף הטקס, המנחה ביקש עשרה חבר'ה שיבואו להשלים מניין על קברו של לוחם מגב שנהרג לפני 36 שנים. ביקש עשרה ותוך דקה הגיעו עשרים. עשרים שבאו לכבד אדם שהם מעולם לא שמעו את שמו ונהרג עוד הרבה לפני שנולדו.
יום הזיכרון אינו סתם יום אבל. הוא יום נוגה שמלא תקווה והמשכיות. יום שמדגיש את השותפות של כולנו, האחדות של חיילי העבר עם חיילי ההווה ואלה שיהיו חיילים בעתיד.
עמדנו בטקס לא בסחבות כמתאבלים על מדינה שנחרבה, אלא לבושי מדים ייצוגיים, כי יש לנו מדינה ויש לנו צבא. המדינה התפתחה המון מאז הקמתה והצבא חזק יותר מבעבר. הנופלים הותירו חותם והוא ממשיך ומתפתח.

עוד רגע נעבור לחגיגות העצמאות. מעבר חד לכאורה אבל באמת טבעי. היום התמקדנו בזיכרון העבר והערב נתמקד במימוש הזיכרון לעתיד.