יום שני, 27 ביוני 2011

החייל שליט, הרב ליאור וסתימת פיות

היום פתח רזי ברקאי את תוכניתו בגלי צה"ל בדיון על גלעד שליט ושחרור שבויים. משפחת שליט החלה בקמפיין שליחת מסרונים עם המילה "בעד" כדי להביע הזדהות עם שחרורו של גלעד שליט. כיוון שכל עם ישראל (הערבים כידוע אינם מעם ישראל) רוצים את שחרורו של גלעד, סביר להניח שיתקבלו רבבות מסרונים כאלה.
הדיון של רזי היה על המשמעות של מפגן זה והאם כל מיש ששולחו את המסרון היה שולח אותו לו ידע שיתכן ומאות אזרחים יהרגו בגלל שחרור מחבלים וחיזוק הטרור (כפי שקרה בעקבות עסקת ג'יבריל ובעקבות שחרורו של טננבאום).
יצאתי בתחושה שעם ישראל מאוחד סביב שחרורו של שליט, המחלוקת היא סביב שחרור מחבלים. כאשר הזרקורים מופנים כלפי גלעד, קשה מאוד לומר מילה נגד שחרורו, אם מישהו חלילה יאמר משהו יהיו נגדו עשרות טוקבקים נזעמים המגנים אותו על אטימות לחייל שלנו שבעזה. מצב כזה כמובן גורם לסתימת פיות ולקושי להביע דעות שונות ומגוונות ובכך ליצור שיח ציבורי פורה. בהערת אגב, אני לרוב לא מחסידיו הנלהבים של רזי ברקאי, אבל בהקשר זה לדעתי מגיעה לו נקודת זכות על ניסיון לשמוע דעות מגוונות. עם זאת, הדיון הבוקר היה רק נקודה אחת של אור באפלה ולרוב בנושא זה, חופש הביטוי נמחק למרות חשש לחייהם של מאות אזרחים.
(למעוניינים, הנה סקר בנושא שחרור מחבלים: http://www.skarim.co.il/poll/ner/35752/)

חלפו כמה שעות מהדיון בגל"צ והנה המשטרה עצרה את הרב דב ליאור, רב העיר חברון ומחשובי רבני הציבור הדתי לאומי. הרב נעצר בחשד להסתה ונחקר בלוד במשרד לפשעים בינלאומיים. הרב נעצר בגלל הסכמה שנתן לספר "תורת המלך" שעוסק בעיקר בהלכות הקשורות להריגת גויים בזמן שלום ומלחמה.
כשהספר התפרסם, הוא זכה לגינויים נרחבים מהתקשורת הציבורית ואפילו לגינויים חמורים בתוך המגזר הדתי לאומי. המגנים טענו בחריפות שספר זה מהווה הסתה לאלימות ויגרום לשפיכות דמים. מנגד, טענו תומכי הספר שהוא תיאורטי וחיוני לבניית רוח ישראלית שתשמש בשעת קרב. גם כאן, הייתה בתקשורת סתימת פיות והתקפה חד צדדית על מי שקשור לספר. כאן, בניגוד למקרה של גלעד, יש סתימת פיות בתקשורת ובאמצעים כוחניים והכל בשם החשש לחיי אזרחים.
אני אומנם לא מחסידי הרב שפירא (וגילוי נאות - גם לא קראתי את ספרו), אבל יש צורך דחוף בעקיבות. אם בשם חופש הביטוי נותנים לקבוצה לנהל קמפיין שעלול לסכן חיי אזרחים (ולפגוע גם בשחרור של גלעד, אבל זה נושא אחר), יש לתת גם אפשרות לרב להוציא ספר גם אם המשטרה חוששת שיגרום לסיכון חיי אזרחים ואם מחליטים שחיי הפרט חשובים יותר מחופש הדיבור, צריך להחיל כלל זה גם על צבא גלעד שליט.

והערה לסיום, אנשי החמאס עשו ועושים מאמצים רבים להרוג יהודים ולצערינו אף הצליחו כמה פעמים. אנשי הגבעות לעומת זאת, עושים מאמץ לבנות את החושה שלהם ולהגן על הכרמים והשדות מאנרכיסטים. תשפטו אתם ממי יש יותר חשש של סיכון חיי אדם...

יום רביעי, 1 ביוני 2011

שמאלנים של יום שישי

מכתב שקיבלתי והיה לי חשוב לשתף

רציתי לשתף בחוויה כאובה שעברתי. החוויה הזו הביאה אותי לתובנות חדשות באשר למציאות בה אנו חיים בירושלים ובכלל בארץ הזו, ואני מרגישה צורך להעביר אותה הלאה.

ביום שישי האחרון, כ"ג באייר 27.5.11 בשעות אחר הצהריים היינו בדרכנו לבית הורי המתגוררים בשכונת מעלה הזיתים בירושלים, אצלם תכננו להתארח בשבת.

למי שאינו מכיר- מעלה הזיתים היא שכונה יהודית השוכנת בדרום רכס הר הזיתים בירושלים, סמוך לשכונת ראס אל עמוד. השכונה ממוקמת על קרקע שנרכשה לפני כ130 שנה ע"י כולל חב"ד. לפני כ10 שנים נרכשה הקרקע מכולל חב"ד ע"י ד"ר ארווין מוסקוביץ, והחלה בניית השכונה באישור ממשלת ישראל. כיום מתגוררות במקום כ80 משפחות. תושבי השכונה הם כולם אנשים שומרי חוק שרכשו את בתיהם בכסף מלא ומתייחסים בכבוד לשכניהם הערבים.

ובחזרה לאירועי יום שישי האחרון: עוד כשהיינו בדרך, התקשר אבי וסיפר לנו שיש במקום הפגנה של פעילי שמאל, ושנתכונן לעיכובים בכניסה לשכונה. המחשבה שעברה לי בראש היתה שאמנם הם מעצבנים וטענותיהם שקריות אבל אחרי הכל זכותם לחשוב אחרת וגם להפגין... ננשום עמוק ונעבור את זה.

המחשבה התמימה הזו השתנתה מהר מאוד. כשהתקרבנו לשכונה נתקלנו בעשרות אנשים, חלקם מנופפים בדגלי אש"ף וחלקם בשלטים שונים בעברית ובערבית. כשפנינו לכיוון שער השכונה הותקפנו ע"י עשרות מפגינים שחסמו לנו את המעבר, בעטו ברכב ודפקו עליו בעוצמה מכל הכיוונים עד כדי כך שכל הרכב רעד ובמקביל שילחו לעברנו מטר של קללות ויריקות. במושב האחורי ישב בננו התינוק בן השנה וארבעה חודשים שכמובן נבהל מאוד ופרץ בבכי היסטרי. המפגינים שללא ספק הבחינו בכך כיוון שעמדו צמודים לחלון שלו, המשיכו לצעוק, לקלל ולהכות בעוצמה רבה. התחושה ברגעים אלו הייתה אמנם לא של סכנת חיים אך של חוסר אונים ומצוקה ממשית. הרגשנו בלינץ'. מעולם לא נתקלתי בכזו שנאה. לאנשים שם היה ממש רצח בעיניים. היינו בהלם מוחלט וניסינו להרגיע את התינוק ואת עצמנו וגם לחשוב איך נחלצים מכאן. בשלב מסוים עברה בי המחשבה לנסות לפנות אל אחד המפגינים שעמד ממש ליד החלון שלי, גבר בגיל העמידה שנראה כמו אדם מהוגן מן השורה. איך שפתחתי את חלון הרכב הבנתי את טעותי- עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה חטפתי מאותו מפגין יריקה ישר בפרצוף.

אני לא יודעת כמה זמן נמשכה אותה סיטואציה, בכל מקרה התחושה היתה של סיוט מתמשך. בסופו של דבר הצלחנו איכשהו לעבור את זה לאחר התערבות של השוטרים שהיו במקום. אמנם פיזית יצאנו משם, אבל הכאב, ההלם, ההשפלה וסערת הרגשות המשיכו ללוות אותנו במשך כל השבת. למרות שאנחנו אנשים מבוגרים ויש לנו כלים להתמודד עם סיטואציות כאלה, זה בהחלט היה אירוע קשה וטראומטי עבורנו, על אחת כמה וכמה לבננו התינוק. במשך כל השבת הוא היה מפוחד, בכה הרבה, פחד לצאת מהבית ולא הפסיק להגיד: "בום בום".

עד היום בכל פעם ששמעתי על עוד הפגנה של "פעילי שלום" באיזה כפר או שכונה, מצד אחד הם עוררו בי רגשות שליליים כיוון שאינני מסכימה עם דעותיהם ואני חושבת שהם גורמים נזק למדינה, אך מאידך היתה בי איזו אמפתיה כלפיהם, איזו מחשבה שמדובר באנשים שבאמת רוצים שלום, שאכפת להם מזכויות אדם ושבסופו של דבר הם מונעים גם מכוונות טובות. ביום שישי האחרון הבנתי עד כמה טעיתי. אנשים ונשים שמתקיפים בכזו אלימות ושנאה, שמסתובבים עם רצח בעיניים, שמסוגלים לירוק לאישה בפרצוף רק בגלל שהיא חושבת אחרת או שנקלעה בטעות למקום הלא נכון, שאינם בוחלים באמצעים ואינם מהססים לפגוע ברכוש ולגרם טראומה לילד קטן אינם ראויים לתואר פעילי שלום. מדובר באנשים רעים שהדבר היחיד המניע אותם הוא שנאה עמוקה. האמת צריכה לצאת לאור, מסיכת הצביעות הצדקנית חייבת לרדת. למען עתיד טוב יותר, כדאי שכולנו נדע מהו פרצופם האמיתי של אותם "פעילי זכויות אדם".

עירית דובדבני
מקסיקו סיטי