יום רביעי, 26 במאי 2010

חינוך פרטי או ממלכתי

שבת בצהריים בגן המשחקים או בין מנחה לערבית בבית הכנסת, מתי שהוא תגיע שיחה על מקום הלימודים הבא של הילד. פרטי, ממלכתי, תלמוד תורה, נועם וכדומה. אם סדר יומו של הדתי המצוי מלא גם ככה בדיונים, הרי שבהגיע הדבר לחינוך הילדים, ננסה תמיד לבחור עבורם את הטוב ביותר ובעיקר להתווכח על זה.


מלבד המחיר הכספי שכמובן שונה בין בית הספר הממלכתי ובין הפרטי, מה באמת ההבדל ביניהם, למה תמיד לכל בית ספר יקום מתחרה תורני יותר וכמובן, האם זה טוב או רע.

בשנותי בבית הספר סבלתי מבעיה קשה - קלה. חומר הלימודים לא היה קשה לי מידי, הרגשתי שהמורה חוזר פעמים רבות בשביל התלמידים המתקשים יותר וכך מצאתי את עצמי משועמם, תקלה שנפתרה על ידי ספר שהוחבא מתחת לשולחן או שליחת פתקים לחברים (שבגלל זה לא יכלו להתרכז והמורה היה צריך לחזור בשבילם...). בעיה זו נבעה כמובן כי למדתי במסגרת כללית ולא עם מורה פרטי אך מצד שני, רוב העולם סבור כי מסגרת הלימוד המומלצת היא כללית.

דוגמא זו תקפה גם לרמת המאקרו, שורש היתרון של החינוך הממלכתי הוא עצם העובדה שהוא ממלכתי אך זהו בדיוק גם שורש החיסרון שבו. את היתרונות והחסרונות שבכל שיטת לימוד יכול כל אזרח ישראלי מצוי לפרט, השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו למה זה קורה והאם זה טוב.

כיוון שהציבור בכלל ובמיוחד הציבור הדתי הוא רבגוני עם השקפות שונות ורמת "דוסיות" שונה, טבעי שכל הורה יחפש את המסגרת שלדעתו היא המתאימה ביותר וכשם שלא נתמה על דתי לאומי המסרב לשלוח את בנו לחינוך חרדי כך אין לנו לתמוה על מי שמעדיף מסגרת זו על פני אחרת. בתי הספר השונים לא יוצרים פרוד ופיצול אלא הם תוצאה כמעט טבעית מפרוד שכבר קיים. יתכן שלא נכון לשאול מה עדיף כי לכל גוון מתאים משהו אחר, השאלה היא האם עצם הפירוד הוא טוב. ככלל, רוב המחלוקות אינם טובות ובמיוחד אם הן יוצרות ריחוק והרס. כדי להבין עד כמה הפירוד עמוק, די אם נביט באישי ציבור דתיים שעושים הכל כדי להרוס חינוך שלדעת אחרים הוא תורני יותר.

כבכל ויכוח אידאולוגי, קשה מאוד לצפות מכל צד לשנות את עמדתו. כיוון שבתי הספר משקפים את אופי הציבור השונה קשה לראות בשנים הקרובות את מסגרות הלימוד השונות משנות את פרצופן או יוצרות יחד מסגרת שתהיה מקובלת על כולם. על החסרונות שבכל צד אפשר לגשר, אבל הפער האידיאולוגי נראה עמוק יותר.
 
השאיפה אם כן לטווח בקרוב צריכה להיות שלום, הבנה שכל בית ספר משרת ציבור מסויים ושלאותו ציבור מתאים דווקא בית ספר זה ולא אחר. בהנחה שהבדלים אידיאולוגיים עמוקים ישארו גם בהמשך, ובהנחה שלאור החסרונות שבפירוד אנו כן רוצים לחבר את כל בתי הספר יחד, יש ללמוד לקבל את האחר על אף השונות, דבר זה ישפיע ממילא על בתי הספר שעשויים להתאגד תחת רשת אחת שתתן לכל בית ספר את המרחב שלו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה