בכל שנה עולה דיון על סמיכות יום הזיכרון ליום העצמאות. לפעמים הדיון בתקשורת, לפעמים בכנסת או לפעמים סתם באטובוס. השאלה הנצחית היא כיצד ניתן לעבור כל כך מהר מיום של אבל וזיכרון ליום של חגיגות? איך אפשר לעשות מעבר חד של דגל בחצי התורן וראש מורכן לפטישי אויר, במות וראש גאה.
באחד הדיונים הסוערים שמעתי מספר משפחות שכולות שדרשו להקדים את יום הזיכרון ביום אחד, כדי שהמעבר בין הימים יהיה טבעי יותר. לאחרונה אפילו הוקמה עמותה כדי לפעול בנושא.
קל מאוד להתחבר ולהבין את רגשות המשפחות השכולות. בהגנה על המדינה נתנו משפחות אלה את היקר להם מכל, חיים ועולם ומלואו אותם לא ניתן להחזיר. בכל שנה הם כואבים את כאבם הפרטי יחד עם הכאב הכללי של כל חללי מערכות ישראל וכאב של מדינה הבוכה על בניה. קל מאוד להבין את הקושי הרב שבמעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, אך אף על פי כן, דומני שאין לנו אלא להתעלם מקושי זה אחרת נמסמס את עיקרו של יום הזיכרון.
יום הזיכרון אינו יום של אבל פרטי, אין אנו מתאבלים על מותו של חייל ספציפי אלא זוכרים את כלל החיילים, אנשי כוחות הביטחון ונפגעי פעולות האיבה ושואבים כח מזיכרון זה. לכל חלל יש סיפור ויוחודיות, אך היחודיות שמורה ליום הנפילה. התמקדות רק באבל הפרטי עשויה לנתק את אלו שיקיריהם לא נפלו מיום הזיכרון. אך לא רק מסיבה זו יש לשמור על סמיכות יום הזיכרון ויום העצמאות אלא גם בשם החללים עצמם. הסמיכות ליום העצמאות מחדדת את המטרה בשמה נפלו החיילים, את גדולתם ואת ההכרה בכל שיש לנו מדינה ועצמאות בזכותם. יום הזיכרון הוא יום בו לא רק האזרחים מרכינים ראש אלא המדינה עצמה. כשאני עומד בצפירה ביום זה אני מבטא שכיהודי ואזרח, כל חייל שנפל הוא בן משפחתי בדיוק כשם שהוא חלק ממשפחתו הביולוגית. אני עומד בצפירה באותה יראת כבוד שאביו של החייל עומד ומנסה לחוש את רגשותיו דרך הטקסים למיניהם. יום זה אינו אבל פרטי לא בגלל שאנו מזלזלים בחלל הפרטי אלא להפך, בגלל שאנו מבינים שכל חלל הוא הרבה יותר מאדם פרטי, הוא חלק מעם שלם.
כמדינה וכאזרחי מדינה ריבונית, אנו מבינים את זכות קיומנו, את הזכות של ההגנה על קיומנו ואת קדושתם של אלו שנפלו במערכות ובהגנה על המדינה. בזיכרון כללי איננו מתעלמים מכאבם של המשפחות השכולות, אך רוצים לבטא משהו שמעבר לכך. ביום זה אנו זוכרים שקיומנו כמדינה תלוי בפעילותו של הצבא ובחלקם הגדול של הנופלים לעצם המשך קיומנו.
טקס המעבר ליום הזיכרון אם כן אינו סגירה של יום הזיכרון, אלא המשך ישיר שלו. הפרדת הימים תקל אולי במישור הרגשי, אך תמעט את עיקר חשיבותו של יום הזיכרון.
יהי זכרם של הנופלים, ברוך.
באחד הדיונים הסוערים שמעתי מספר משפחות שכולות שדרשו להקדים את יום הזיכרון ביום אחד, כדי שהמעבר בין הימים יהיה טבעי יותר. לאחרונה אפילו הוקמה עמותה כדי לפעול בנושא.
קל מאוד להתחבר ולהבין את רגשות המשפחות השכולות. בהגנה על המדינה נתנו משפחות אלה את היקר להם מכל, חיים ועולם ומלואו אותם לא ניתן להחזיר. בכל שנה הם כואבים את כאבם הפרטי יחד עם הכאב הכללי של כל חללי מערכות ישראל וכאב של מדינה הבוכה על בניה. קל מאוד להבין את הקושי הרב שבמעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, אך אף על פי כן, דומני שאין לנו אלא להתעלם מקושי זה אחרת נמסמס את עיקרו של יום הזיכרון.
יום הזיכרון אינו יום של אבל פרטי, אין אנו מתאבלים על מותו של חייל ספציפי אלא זוכרים את כלל החיילים, אנשי כוחות הביטחון ונפגעי פעולות האיבה ושואבים כח מזיכרון זה. לכל חלל יש סיפור ויוחודיות, אך היחודיות שמורה ליום הנפילה. התמקדות רק באבל הפרטי עשויה לנתק את אלו שיקיריהם לא נפלו מיום הזיכרון. אך לא רק מסיבה זו יש לשמור על סמיכות יום הזיכרון ויום העצמאות אלא גם בשם החללים עצמם. הסמיכות ליום העצמאות מחדדת את המטרה בשמה נפלו החיילים, את גדולתם ואת ההכרה בכל שיש לנו מדינה ועצמאות בזכותם. יום הזיכרון הוא יום בו לא רק האזרחים מרכינים ראש אלא המדינה עצמה. כשאני עומד בצפירה ביום זה אני מבטא שכיהודי ואזרח, כל חייל שנפל הוא בן משפחתי בדיוק כשם שהוא חלק ממשפחתו הביולוגית. אני עומד בצפירה באותה יראת כבוד שאביו של החייל עומד ומנסה לחוש את רגשותיו דרך הטקסים למיניהם. יום זה אינו אבל פרטי לא בגלל שאנו מזלזלים בחלל הפרטי אלא להפך, בגלל שאנו מבינים שכל חלל הוא הרבה יותר מאדם פרטי, הוא חלק מעם שלם.
כמדינה וכאזרחי מדינה ריבונית, אנו מבינים את זכות קיומנו, את הזכות של ההגנה על קיומנו ואת קדושתם של אלו שנפלו במערכות ובהגנה על המדינה. בזיכרון כללי איננו מתעלמים מכאבם של המשפחות השכולות, אך רוצים לבטא משהו שמעבר לכך. ביום זה אנו זוכרים שקיומנו כמדינה תלוי בפעילותו של הצבא ובחלקם הגדול של הנופלים לעצם המשך קיומנו.
טקס המעבר ליום הזיכרון אם כן אינו סגירה של יום הזיכרון, אלא המשך ישיר שלו. הפרדת הימים תקל אולי במישור הרגשי, אך תמעט את עיקר חשיבותו של יום הזיכרון.
יהי זכרם של הנופלים, ברוך.
