צפירה

צפירה חדה מפלחת את האויר.
צפירה רמה, וסביבה, קול דממה דקה.
כמו כולם, אני עומד דום,
וכמקצת רעי, אני מצדיע.
יד של גבורה צמודה לגופי,
ויד החסד, אותה יד שידעה לאחוז בנשק, על מצחי,
ממשיכה את קו עיני.
עיני עצומות, מתרכזות בצפירה,
ועיני רוחי פקוחות, נסחפות בקול הדק.
אני רואה את הלוחמים הקבורים למרגלותי מסתערים נוכח אש אויב,
אני רואה אלפים רבים אחרים, נלחמים בעוז תעצומות,
אני רואה את חיילי שלי, אותם לימדתי לאחוז בנשק,
את חברי למחלקה בעזה ובלבנון,
אני רואה לילות לבנים באיו"ש,
קור חורף חודר לעצמות, ומרק מחמם מאחת השכנות,
לילות אפלים בסיורים ליד בית לחם,
כשרק האור מירושלים השכנה מבליח את החשיכה.
אני רואה את כל האתגרים מסביב,
ואת עוז רוחם של של חיילי ישראל, כפרח באביב.

הצפירה מתחילה לגווע,
אני פוקח את עיני ומביט בהמון שבא לחלוק כבוד לנופלים,
מביט ביראה, חש בחרדת הקדושה
ובליבי יודע, שיותר משצריכים הנופלים את זכרונינו,
צריכים אנו לזיכרון הצרוב בנשמתם, שיחקק בליבנו.