יום רביעי, 24 במרץ 2010

ארבעה מנקים מקרר

פסח המתקרב והנקיונות לקראתו מעלים תובנות על ארבעה טיפוסי מנקים שונים שהם ארבעה טיפוסים בחיים.


הטיפוס הראשון מפחד מגרגר של אבק, הוא יגרד את פינת המקרר מבפנים בקיסם שיניים, שמא אותו לכלוך שלא ראוי לאכילה יש בו כזית חמץ. את דלת המקרר יקרצף בעזרת מסיר שומנים רב עוצמה כדי להיות בטוח ולצא מכל חשש של לכלוך קל שבקלים. "גם אם חלילה משהו נשאר", הוא אומר לעצמו "לפחות הוא פגום". עצם המחשבה על נקיונות מעלה חרדה גדולה אצל טיפוס זה, לא בגלל מה שהוא עלול למצוא אלא בעיקר בגלל מה שאולי ישכח. הטיפוס מכין רשימה ארוכה מראש של כל הפרטים ובודק ושוב בודק את הרשימה שמא דבר לא נשכח. בליל הסדר הוא כבר לא יכול לנקות, אבל החרדה שמא משהו נשכח עדיין עוטפת אותו.

הטיפוס השני חושב על מה יראו האורחים (ומה תראה האישה / הבעל). את מירב המאמץ הוא משקיע בידית של המקרר, זו שהילדים לכלכו עם ידיהם המטונפות כשחפשו אוכל. האסטטיקה אצל טיפוס זה היא המרכיב העיקרי וחלילה וחס שמא הזכוכית של פתח התנור לא תבריק. הטיפוס יקדיש גם זמן לנקות את תוך המקרר או התנור, אך לא יגרד את כל הכתמים הקשים, בודאי שלא יחפש בחורים ובסדקים הקטנים אם בלאו הכי לא יתכן למצוא שם חצי חציו של כזית חמץ. בליל הסדר הטיפוס ירווה נחת מהכלים הנוצצים, אבל ישכח שהעיקר הוא לסלק את החמץ שבתוך הכלים ולא דווקא איך הם נראים מבחוץ.

הטיפוס השלישי הוא התכליתי, הוא יכין שבוע מראש תוכנית עבודה, יעבוד בסדר מופתי, את מה שצריך לנקות הוא ינקה עד הסוף, ויעשה ניקוי קליל לשאר הדברים. מבחינת הניקיון הטיפוס אכן יודע להבחין בין עיקר לטפל אבל כשאשתו תבקש עזרה בניגוב החלונות הוא יפטיר שאבק זה לא חמץ. הרגש העיקרי שמלווה אותו בנקיונות זה לא להגזים ותמיד יאמר לעצמו שבפסח יוצאים לחרות ולא נהיים עבדים. בליל הסדר הוא יהיה רענן כי כמעט ולא התאמץ, אבל לא יתחבר בכלל לסיפור של העבדות הקשה במצרים, "ביגדיל, כולה נתנו ליהודים לדאוג שלא יהיה תבן ברחבי מצרים, אז מה בונים מסיפור כזה פירמידות?"

הטיפוס הרביעי מתחיל מהמקרר במרץ. לא, הוא לא אוהב לנקות, הריח של האקונומיקה לא עושה לו את זה, ואם הגביע של אליהו לא יבריק, הוא לא ימות. הוא ינקה את כל החורים והסדקים, אבל לא יחפש עם זכוכית מגדלת ובכל זאת, הוא מוכוון מטרה, לדאוג שלא יהיה אף גרגר חמץ בבית, בעיקר אם זה אכיל. המקפיא הוא לא רק מקום שצבר פרורים במשך שנה שלמה, אלא בעיקר מחבוא לעוגיות נשכחות ואולי אפילו שוקולדים שהונחו שם ביום קיץ חם. אז אולי הדודה תמצא אצלו כמה גרגירי אבק, אבל במקום זה יש לו חיוך קטן בבטן.

יום שלישי, 23 במרץ 2010

ההשלכות הכלכליות של ההתנתקות

בדיון הציבורי אודות ההשלכות של תוכנית ההתנתקות, תפס הגורם הבטחוני את עיקר הבמה. היום, במרחק של יותר מארבע שנים מתגלה הגורם הכלכלי כמשמעותי לא פחות.


כמעט בכל שבוע יוצא ארגון זה או אחר במאבק לצורך הגדלת התקציבים. ארגונים אלו יכולים להיות רשויות מקומיות או מוסדות חינוך, ארגוני נכים או קבוצות חולים. כמדינה בעלת משטר חברתי, תומכת מדינת ישראל בארגונים אלו ואחרים אך "אין הבור מתמלא מחולייתו" ותקציבה המוגבל של המדינה לא יכול כמובן לענות על הצרכים כולם. המציאות הבטחונית המיוחדת בה אנו נמצאים, נוגסת פעמים רבות גם בתקציב שכבר אושר. לצורך הדוגמא, עקב מבצע עופרת יצוקה גדלו צרכי הביטחון במליארד וחצי ₪, דבר שגרם לקיצוץ רוחבי בכל משרדי הממשלה.


התקציב המוגבל של המדינה דורש מניעת הוצאות מיותרות ובמיוחד אם המחיר הכלכלי שלהן גבוה. השפעת הבזבוז גוברת במיוחד כאשר לא הייתה לזה הערכות. ערב הגירוש מגוש קטיף טען אריק שרון כי מחיר ההתנתקות כולה יסתכם בשניים עד שלשה מליארד ₪, סכום גדול אמנם אבל נטול השפעה של ממש על הכלכלה הישראלית. לעומת ההערכה, מתברר שהמחיר עד היום עומד של כאחד עשרה מליארד ₪, פי ארבע מהסכום המוערך תחילה. נתון זה התברר במחקר של יחידת המחקר בכנסת ולא כולל סכומים משניים שקשה לעמוד עליהם כמו דמי אבטלה, טיפולים נפשיים שונים ועוד.


לו נחשוב על השימושים האחרים בהם היה ניתן לעשות בסכום עתק זה, יתכן שהיינו מדמיינים מדינה בלי הפגנות של ארגונים חברתיים. מאידך, אם ננסה לחשב את העלות של פינוי שלוש מאות אלף מתיישבי יהודה ושומרון, כדאי כבר עכשיו לצאת לרחובות.