היום ניתן גזר דינו של הנשיא לשעבר, משה קצב. העיתונים מחר יהיו מלאים מן הסתם בשניניות על קצבה של עונש, רכילויות על משפחת קצב המורחבת ומאמר דעה בנוגע לעברייני מין. בהתאם לנסיבות אלו אני אשתדל להימנע משניניות משמימות ולהעיר כמה נקודות:
א.
לא מזמן התפרסם מכתב של רבנים התומכים בקצב או ליתר דיוק, סוברים שאין בראיות אלו כדי להרשיע את האיש. גזר הדין מתבסס על דברי הנפגעות לכאורה ועל עימותים בינן לבין קצב אז זה בעצם מילה של א' מול מילה של קצב. על פי ההלכה במקרים אלו לא ניתן להרשיע אדם, בוודאי לא באונס. שופטי בית המשפט פסקו אם כן בניגוד לדעת ההלכה ולכן ראו אותם רבנים חובה למחות. קטונתי מלהיכנס לדיון ההלכתי, אבל יש לי ברשותם שאלה אחת: יש כאן שאלה של הלכה מול דינא דמלכותא, לפי ההלכה קצב זכאי ולפי חוקי המדינה הוא אשם, אותם רבנים סוברים כמובן שההלכה צודקת ולכן יש לצאת נגד החלטות המלכות? מדוע אם כן אותם רבנים בזמנים אחרים (כמו הסכמי אוסלו, ההתנתקות ועוד) דווקא תמכו בהחלטות הממשלה בגלל דינא דמלכותא? לאן נעלמה ההלכה בזמן שמאות רבות שלמו בחיהם בפיגועים מאז אוסלו, עשרת אלפים איש גלו מבתיהם בהתנתקות ועשרות אלפי איש נכנסו לטווח של טילים מעזה? למה דווקא אז דינא דמלכותא הכריעה את ההלכה?
ב.
היום נהפך ליום חג לארגוני זכויות הנשים ונפגעי התקיפה המינית. אני בהחלט מבין אותן, אלפי שנים שהגברים שולטים על הנשים והיום סוף סוף הצליחה אישה להשיב את הכבוד. אני לא מזלזל חלילה, אונס עשוי לגרום למשבר נפשי קשה מאוד שעשוי לגרור התאבדות או פגיעה חמורה באופן התפקוד. בשנים האחרונות ההתעללות המינית נהפכה למכה של ממש ולפי הסטטיסטיקות בארצות הברית כל אישה רביעית (25% מהנשים) תיאנס בימי חייה!!! בהחלט יש למצות את כל הכלים נגד האנסים, אבל חשוב לזכור דבר בסיסי, לא כל מי שמואשם באונס אכן אנס. בקרב הפסיכולוגים והמשפטנים יש מחלוקת חמורה מאוד באשר לאמיניות שיש לתת לתלונות על אונס ומסתבר שיש מתלוננות רבות ששוכנעו בדרך זו או אחרת שהן נפגעו, הן מאמינות בכך בכל ליבן אבל האמת היא שהמושא חף מפשע. בארצות הברית היו כמה מקרים מפורסמים של אנשים שהורשעו מתלונות אמינות מאוד לכאורה ובסוף התברר שאין להן שום בסיס עובדתי.
ג.
אם כבר הזכרנו את ההתנתקות, אני לא מאלה שאומרים שפלוני נענש בגלל פשעיו בגירוש אלפי יהודים מבתיהם. אבל באמת, עם כל האמפתיה שאולי אפשר לתת באיש שכל עולמו חרב, שדינו מעונה כבר ארבע שנים וחצי ושממקום כל כך גבוה צנח לשפל התחתיות, קשה לי לרחם על איש שסייע בכך שמשפחות רבות נשברו וכן קשה לי לרחם על אשתו שכשאת נשיא האמורה להיות אמונה על מעשי חסד במדינה, כלל לא ידעה (או שבחרה לא לדעת) שרבים ממגורשי גוש קטיף נזרקו מביתם אל כלום, לא רק שלא היה להם איפה לשים את הכרית, גם לא היה להם כרית. אז קצב, אני באמת לא רוצה לשמוח במפלתך, אבל מצטער, גם להיעצב אני לא יכול.
