בלוף האולפנה *
עם ההצבעה על חוק הסדרת היישובים והשכונות ביהודה ושומרון, עלה המתח בליכוד לשיא. דרישת המתיישבים להסדיר את הבניה ביהודה ושומרון אל מול חששו של ראש הממשלה מחקיקה שכביכול פוגעת בהחלטת בג"ץ, כמעט הובילו למרד בליכוד ולפיטורי שרים. לאחר שהסערה שככה, יש לומר את האמת, הדיון על "חקיקה עוקפת בג"ץ" הוא בלוף אחד גדול.
שכונת האולפנה נבנתה על קרקע שנרכשה מערבי. כעבור 8 שנים הגיע ערבי אחר שטען לבעלות על הקרקע ושזו לטענתו נרכשה שלא מהבעלים האמיתיים. טענתו עדיין מתבררת בבית המשפט המחוזי.
החוק הישראלי והעותומאני מתייחסים למקרה של בנייה על קרקע של אדם אחר ומסדירים פיצויים לבעל הקרקע כאשר החוק העותומאני מרחיב את המקרים בהם זכותו של מקים המבנים גוברת על זכות בעל הקרקע.
צוות שרים קבע מדיניות של הסרת כל המבנים שעל קרקע פרטית ולהסדיר מבנים שעל אדמת מדינה. לאור החלטה זו ובהוראת משרד הביטחון הודיעה הפרקליטות לבג"ץ כי שכונת האולפנה תפונה.
בעקבות הלחץ הציבורי ומשהנתונים האמיתיים על השכונה הובאו בפני הממשלה, בקשה המדינה מבג"ץ פסק זמן כדי לבחון את הנושא מחדש. לשאלת נשיא בית המשפט העליון האם עמדת המדינה על ההריסה השתנתה, השיבה נציגת הפרקליטות שאין שינוי במדיניות וכיוון שכך, החליט בית המשפט שאין עילה במתן שיהוי.
הסיבה להריסה אינה פסיקת בג"ץ, אלא החלטת הממשלה שאינה מתואמת עם החוק הישראלי, העותומאני ועם ההשלכות הגדולות הצפויות מהחלטה זו, השלכות שלא נלקחו בחשבון, ממש כפי שגורל של אנשים, נשים וילדים לא נלקחו בחשבון. הממשלה גרמה לבעיה, בג"ץ הורה לה לקיים את דבריה, נתן לה גם הזדמנות לשנות את החלטתה ומשלא היה שינוי, חייב כדרכו את הממסד לקיים את דבריו.
הדיון בחוק ההסדרה העלה שאלה טעונה בציבור הישראלי: כיצד משתלבים מערכת המשפט והחוק והאם בחקיקה נגד בג"ץ אין השמטת קרקע תחת שלטון החוק. כשמעמיקים בנושא מגלים שלא תהיה ניגודיות בין החלטת הממשלה בעניין האולפנה ופסיקת בג"ץ.
המציאות הדינמית מחייבת דיונים מחודשים גם בנושאים שנסגרו, שאם לא כן, לא נוכל להתאים את עצמנו להווה ולעתיד. אכן, גם כאשר ניתן פסק דין חלוט על ידי בג"ץ, חוק בתי המשפט קובע מקרים בהם דנים בנושא בשנית. שינויה של החלטת הממשלה שלא להרוס כל מבנה הבנוי על קרקע פרטית אלא לבדוק קודם את הבעלות והאם קיים יסוד לסברה של תום לב, לא תהיה מנוגדת לבג"ץ אלא תהווה חידוש שתאפשר את פתיחת הדיון בבית המשפט. במילים אחרות, הממשלה לא צריכה להחליט להשאיר את השכונה למרות החלטת בג"ץ, אלא לשנות את כל העילה לפסיקת בג"ץ ואז לבוא שוב לבית המשפט שייתן את הכרעתו.
מלבד הצדק וההתאמה לחוק שתהיה בהחלטה כזו, הרי שהיא תיטיב גם עם בג"ץ. בשנים האחרונות חלה ירידה גדולה בערכו של בית המשפט בעיני הישראלי הממוצע. ישנם גורמים רבים לתהליך, אך ברור שגם למקרים בודדים יש השפעה חשובה. למרות שהבג"ץ דרש בסך הכל מהמדינה לקיים את דבריה בנושא האולפנה, בית המשפט מצטייר בעיני רבים כבית משפט של עוולה שכן הוא שונה מהחוק הישראלי והעותמאני, פוגע במשפחות על לא עוול בכפם וניתן למרות שטענות התובע לא הובררו. שלא ברצונו, בית המשפט נאלץ לפסוק על פי החוק וכנגד הצדק. המפתח בידי הממשלה אינו רק לגורל האולפנה, אלא גם למה שנשאר, אם נשאר, משמו הטוב של בג"ץ!
על הממשלה לגלות אחריות ולקבוע מדיניות צודקת והוגנת בנושא הבתים ביהודה ושומרון.
* מאמר זה פורסם על ידי ח"כ יעקב כ"ץ בערוץ 7. בגלל חשיבותו, החלטתי להעתיקו לכאן עם עריכה קלה שתתאים לבלוג זה. אתם מוזמנים להיכנס למאמר המקורי ולשתף אותו.
