למי לתת פטור זקן

פטורי הזקן בצה"ל עלו לאחרונה לכותרות כאשר בגלל שינוי נהלים, הפטור הנחשק כל כך נהיה קשה עוד יותר להשגה. טורים ארוכים של חיילים עומדים ליד משרדו של רב היחידה בתקווה שיחתום להם על הבקשה הנכספת לפטור מגילוח מטעמים דתיים. הבעיה הניצבת בפני הרב הצבאי היא לזהות מיהו דתי ולמי מגיע האישור. למזלו, הגמרא במסכת ברכות כבר מתייחסת לנושא ונותנת בידיו כלי אבחנה מקצועיים.

הנה הגמרא ולאחריה ההוראות לאישור. לפני שתיסחפו עם הגמרא אבהיר שהפוסט נכתב כחידוד בלבד. הפרשנות לגמרא היא על דרך השחוק ובוודאי שהפוסט לא מבטא את אופן הפעולה של הרב הצבאי בבואו לחתום על האישור. אחרי שהבהרנו נקודה חשובה זו, הנה הגמרא:

תנו רבנן: איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע, ערבית ושחרית, דברי ר' אליעזר. רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין. בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו. ר' נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו. ר' נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה. אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים - הרי זה עם הארץ.

(מסכת ברכות, דף מז)

הגמרא שואלת מיהו עם הארץ, או במילים שלנו, למי אין לתת אישור זקן.

את המבחן הראשון מציג רבי אליעזר – כל מי שלא קורא קריאת שמע בבוקר ובערב. במילים אחרות, מי שלא מתפלל בבוקר ובערב. כדי להוסיף לוודאות, רבי יהושע מציע בדיקה נוספת – האם החייל מניח תפילין. אדם שמניח תפילין בקביעות לא יכול להסתמך על השאלת תפילין ומן הסתם, יש בבעלותו תפילין. רב היחידה פשוט צריך לברר האם לחייל יש תפילין. הבעיה עם שתי בדיקות אלו שתמיד ניתן לשקר.

בן עזאי מציע בדיקה שניתן לראות אותה – האם החייל לבוש עכשיו בציצית. כאן אין מקום לתשובות שקריות כי אפשר פשוט לראות האם יש ציצית מתחת לבגד. אולם, ברגע שבדיקה זו תתפרסם, כולם יתחילו להגיע לרב עם ציצית.

רבי נתן מציע בדיקה של התנהגות אוטומטית. אדם שיש לו מזוזה בביתו, רגיל להיכנס לבית כשיד ימין שלו נשלחת אוטומטית למזוזה כדי לנשק אותה. מי שאין לו מזוזה בביתו יתעלם מהמזוזה שעל דלת משרד הרב. לחילופין, מי שיודע מה זה מזוזה ומנסה ליצור רושם של דוס, יתעכב ליד המזוזה, ינשק אותה בכוונה ויעיף מבט לרב לוודא שהוא הבחין בנשיקת המזוזה.

הקריטריון החמישי הוא חינוך הילדים לתלמוד תורה. החייל המצוי לא נשוי, בווקאי שאין לו ילדים ולכן מוכרחים לומר שהכוונה כאן אחרת מאשר ילדים ממשיים. הכוונה לילדים כאן היא חברים, האם החייל אומר דברי תורה אחרי התפילה או אחרי האוכל? כשמגיע לתפילה מישהו שלא בקיא בסידור, האם החייל מראה לו את המקום? אם התשובוות לשאלות אלו היא כן, אז מגיע לו אישור זקן. אפשרות אחרת להסבר קריטריון זה הוא שמדובר באנשי קבע ותיקים שלהם כבר יש ילדים.

הבדיקה של 'אחרים' היא בעצם היכרות אישית.יתכן שחייל הוא דתי, למד חמש שנים בישיבה ומקיים את כל התרי"ג מצוות. אבל אם הוא לא משמש תלמידי חכמים, קרי, אינו בקשר עם רב היחידה ושואל אותו שאלות על זמני התפילה בבסיס, כשרות הבשר ודין נסיעה מבצעית בשבת, לרב היחידה לא תהיה היכרות איתו והוא לא יוכל לאשר אות\ו.

הנה כי, בעיה זו של אישורי זקן כבר הייתה קיימת בזמן הגמרא, והיא נתנה את הקריטריונים למתן האישור.

שני אחים - הסיפור האמיתי

אגדה מוכרת מספרת על אהבת שני אחים ומקומו של בית המקדש.
לפי האגדה, פעם היו שני אחים שעבדו יחד שדה ובכל שנה חלקו את היבול בשווה.
אחד האחים היה רווק והשני היה בעל משפחה בילדים.
באחד הלילות, אמר הרווק בליבו "אחי מטופל במשפחה וילדים ויש לו הוצאות גדולות יותר, לכן ראוי שיקבל יותר". אמר ועשה. מיד קם ממיטתו, לקח עומרים מערמת התבואה שלו והביא לשל אחיו. באותו לילה גם אחיו חשב מחשבות דומות "לי יש ילדים שיטפלו בי בזקנותי ואילו אחי רווק, אין לו שמחה מלבד התבואה וכשיתבגר, יצטרך ממון רב לפרנסתו (זה היה לפני עידן קרנות הפנסיה), ראוי שיקבל יותר". אמר ועשה, מיד לקח עומרים משלו והביא לשל אחיו.
בבוקר קמו האחים, ראו שנשארה להם אותה כמות תבואה אך לא אמרו דבר. בלילה השני שוב הביאו כל אחד מן האחים תבואה לרעהו ובלילה השלישי הם נפגשו באמצע הדרך, הבינו שכל אחד חשב טובה על אחיו וחבקו זה את זה. ראה ה' את האהבה הגדולה והחליט שבאותו מקום יבנה בית המקדש.
עד כאן האגדה בקיצור, עכשיו לסיפור האמיתי.
חיפשתי את המקור לסיפור זה ומסתבר שהמקור מאוחר יחסית. הסיפור לא מופיע בתנ"ך וגגם לא מצאתי אותו בדברי חז"ל או פרשני התנ"ך. המקור הראשון בו מצאתי סיפור זה הוא בספר מעשה ניסים, שנכתב בשנת 1850 על ידי שלמה בכור חוצין. סביר להניח שהסיפור הומצא עם השנים או שעבר "גיור" מסיפור עם לא יהודי. מי שרוצה לקרוא את הסיפור אגב, הנה קישור למהדורת צילום וקישור לטקסט.

ובכל זאת, אפשר לחבר אגדה זו לרעיון עמוק יותר.
למין היווסדה, ירושלים נמצאת בין הכהונה לחוכמת התורה. לפעמים ירושלים מאחדת בין שני כוחות אלו ולפעמים היא בלב המחלוקת.
השם ירושלים נגזר משני שמות שנתנו לה ענקי עולם. לאחר עקידת יצחק, קורא אברהם אבינו, המייצג את חוכמת התורה למקום "ה' יראה" (בראשית כב). השם שלום מגיע מהכהונה "ומלכיצדק מלך שלם והוא כהן לאל עליון" (בראשית יד) וחז"ל מפרשים שמלכיצדק היה מלך של ירושלים.
התורה והכהונה מקבילים לשני כוחות בסיסיים באדם. התורה היא השכל והכהונה היא הרגש. השכל הוא משהו שגבוה מהמציאות היומיומית של האדם. אנו חושבים על רעיונות מופשטים שלא תמיד מוצאים ביטוי מיידי במציאות ובכל ההיגיון מנסים לקרב אלינו רעיונות מופשטים אלינו. השכל מבוטא בשם "יראה" משהו מרוחק שאנו רוצים להתקרב אליו. הרגש לעומת זאת נובע מהמציאות והכוהנים בעבודת המקדש מרוממים תחושות אלו. הרגש מבוטא בשם "שלום", שלמות כוחות החיים כשהם מתרוממים.
ירושלים ובפרט בית המקדש באים לחבר כוחות אלו. בבית המקדש, מקום עבודתם של הכוהנים היתה לשכה בשביל הסנהדרין -חכמי התורה. בימים כתיקונם, הכהונה היתה שלובה יד ביד עם חכמי התורה. כך למשל, לכוהן יש סמכות לפסוק האם נגע צרעת הוא טהור או לא, אך כיוון שדיני צרעת מורכבים, פעמים רבות החכם היה אומר לכהן מה הדין והכהן היה פוסק למעשה. כדוגמה שלילית, בתקופת בית שני היתה יריבות כמעט מתמדת בין החכמים לכוהנים ואולי זו אחת הסיבות לכך שבית המקדש השני לא היה מושלם כמו הראשון.

ועכשיו לשני האחים. האח הנשוי מסמל את הרגש או אם תרצו, את הכהן. המשפחה מוציאה לפועל את כוחות החיים וכך גם הכהן הגדול היה צריך להיות נשוי כדי שיוכל לכפר על בני ישראל ולהיכנס לקודש הקודשים ביום כיפור. האח הרווק מסמל את הרעיון המופשט לפני שהוא יורד למציאות. חלילה לדמות גדולי עולם לדמויות בסיפור עם, אבל אי אפשר שלא להזכיר את התנא בן עזאי שלא התחתן כי חשקה נפשו בתורה.
כאשר השכל והרגש תומכים זה בזה וכל כח רוצה לתרום לשני, אז נוצרת שלמות מיוחדת ובמקום המפגש ראוי לבנות מקדש.
יהיה רצון שנדע לחבר יחד את כל כוחות החיים ויבנה בית המקדש במהרה בימינו