חינוך פרטי או ממלכתי

שבת בצהריים בגן המשחקים או בין מנחה לערבית בבית הכנסת, מתי שהוא תגיע שיחה על מקום הלימודים הבא של הילד. פרטי, ממלכתי, תלמוד תורה, נועם וכדומה. אם סדר יומו של הדתי המצוי מלא גם ככה בדיונים, הרי שבהגיע הדבר לחינוך הילדים, ננסה תמיד לבחור עבורם את הטוב ביותר ובעיקר להתווכח על זה.


מלבד המחיר הכספי שכמובן שונה בין בית הספר הממלכתי ובין הפרטי, מה באמת ההבדל ביניהם, למה תמיד לכל בית ספר יקום מתחרה תורני יותר וכמובן, האם זה טוב או רע.

בשנותי בבית הספר סבלתי מבעיה קשה - קלה. חומר הלימודים לא היה קשה לי מידי, הרגשתי שהמורה חוזר פעמים רבות בשביל התלמידים המתקשים יותר וכך מצאתי את עצמי משועמם, תקלה שנפתרה על ידי ספר שהוחבא מתחת לשולחן או שליחת פתקים לחברים (שבגלל זה לא יכלו להתרכז והמורה היה צריך לחזור בשבילם...). בעיה זו נבעה כמובן כי למדתי במסגרת כללית ולא עם מורה פרטי אך מצד שני, רוב העולם סבור כי מסגרת הלימוד המומלצת היא כללית.

דוגמא זו תקפה גם לרמת המאקרו, שורש היתרון של החינוך הממלכתי הוא עצם העובדה שהוא ממלכתי אך זהו בדיוק גם שורש החיסרון שבו. את היתרונות והחסרונות שבכל שיטת לימוד יכול כל אזרח ישראלי מצוי לפרט, השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו למה זה קורה והאם זה טוב.

כיוון שהציבור בכלל ובמיוחד הציבור הדתי הוא רבגוני עם השקפות שונות ורמת "דוסיות" שונה, טבעי שכל הורה יחפש את המסגרת שלדעתו היא המתאימה ביותר וכשם שלא נתמה על דתי לאומי המסרב לשלוח את בנו לחינוך חרדי כך אין לנו לתמוה על מי שמעדיף מסגרת זו על פני אחרת. בתי הספר השונים לא יוצרים פרוד ופיצול אלא הם תוצאה כמעט טבעית מפרוד שכבר קיים. יתכן שלא נכון לשאול מה עדיף כי לכל גוון מתאים משהו אחר, השאלה היא האם עצם הפירוד הוא טוב. ככלל, רוב המחלוקות אינם טובות ובמיוחד אם הן יוצרות ריחוק והרס. כדי להבין עד כמה הפירוד עמוק, די אם נביט באישי ציבור דתיים שעושים הכל כדי להרוס חינוך שלדעת אחרים הוא תורני יותר.

כבכל ויכוח אידאולוגי, קשה מאוד לצפות מכל צד לשנות את עמדתו. כיוון שבתי הספר משקפים את אופי הציבור השונה קשה לראות בשנים הקרובות את מסגרות הלימוד השונות משנות את פרצופן או יוצרות יחד מסגרת שתהיה מקובלת על כולם. על החסרונות שבכל צד אפשר לגשר, אבל הפער האידיאולוגי נראה עמוק יותר.
 
השאיפה אם כן לטווח בקרוב צריכה להיות שלום, הבנה שכל בית ספר משרת ציבור מסויים ושלאותו ציבור מתאים דווקא בית ספר זה ולא אחר. בהנחה שהבדלים אידיאולוגיים עמוקים ישארו גם בהמשך, ובהנחה שלאור החסרונות שבפירוד אנו כן רוצים לחבר את כל בתי הספר יחד, יש ללמוד לקבל את האחר על אף השונות, דבר זה ישפיע ממילא על בתי הספר שעשויים להתאגד תחת רשת אחת שתתן לכל בית ספר את המרחב שלו.

היחיה השמאל הלאומי?

אני בטוח שכל מי שמנוי על דואר ספאם, רשום ברשת חברתית או מכור לקריאת הפוליטיקה בעיתונים ובאינטרנט נפגש עם דיונים על מותו של השמאל והצורך בהקמת שמאל לאומי חדש. סיבות רבות נתנו הוגי דעות שונים לתהליך זה, החל מתהליך אינדיבידואציה ועד קריסת הקפיטליזם. באמצע ניתן למצוא הסברים כמו זליגה לערכים שאינם שמאלנים, הקצנת הערכים השמאלנים או פשוט שחיתות אישית של המנהיגים.


כדרכה של תיאוריה, כל גישה טוענת לעשייה הנובעת מהסיבות שהועלו וכדרכם של גישות שונות, גם כאן נשארים הפעילים אובדי עצות למראה שלל הפעילויות הנחוצות שחלקן סותרות אחת את רעותה.

אחת הגישות ואולי המעניינת שבכולן קוראת להקמתו של תנועת שמאל לאומי חדשה. תנועה זו שדרכה עדיין אינה סלולה כל צרכה קוראת לשילוב מעניין בין שני דברים שכיום נראים לנו שונים כל כך, מצד אחד היא קוראת לחיזוק הרגש והעשייה הלאומית ומצד שני היא מתהדרת בערכי השמאל שאם אינו מתנכר מהביטוי לאומי, הרי שלפחות הוא סולד מכך פן חלילה יחשב כלאומני (ועדיין לא ירדתי לעומק ההבדל שבתוספת האות האחת).

שאלה שמטרידה רבים, בעיקר הוגי התנועה והכותבים הפוליטיים היא האם תנועה זו אכן תצמח ואם כן, מה יהיה סופה.

כיוון שאיני נביא ואף איש שמאל אינני, לא אנסה לנבא את העתיד או להיכנס לפרטי הפרטים של אותו רעיון, אך כמדומני שכמו בכל דיון מעמיק, גם כאן אין להתייחס לביטוי חיצוני של תופעה אלא לנסות ולעמוד על המקור שלה.

בשנים עברו, היו לאנשי השמאל ערכים מובהקים בהם דגלו. כל קומוניסט ידע שהוא דוגל בשוויון לכולם וידע אף לומר מהו שוויון. עם השנים ובעקבות קשיים שהציבה המציאות, אבדו הערכים החיוביים את מקומם ותחתיהם באו אי הערכים. הפילוסופיה כמניעה כל תרבות מחשבתית המציאה את הפלורליזם שעיקרה ההנחה שאין אמת מוחלטת ועל כן יש מקום לכל הדעות, אפילו הן סותרות ומשנתנה הבמה לכל הדעות ממילא אין טעם לדבוק בדעה אחת.

הפיכה מחשבתית זו גרמה לכך שבסופו של דבר לא דגל עוד השמאלן בעמדה כלשהיא אלא התנגד לעמדה אחרת. האידיאלים לא הוגדרו עוד בצורה חיובית אלא בצורה שלילית. גם אם לכל מחשבה היה ביטוי מעשי שעיקרו היה עשייה למען משהו, הרי שהוא נבע, גם אם בצורה לא מודעת להתנגדות לרעיון אחר. את הרצון לחיות חיי חופש תפסה השנאה לחרדים וההתנגדות למתנחלים החליפה את הרצון לשוויון בין יהודים וערבים. כשהמציאות הוכיחה ששלום אינו אפשרי ושנסיגות לא מקדמות תהליך, הפכה המטרה להיות "החזרת המתנחלים לארץ" והתנגדות לרעיון שארץ ישראל שלנו.

שינוי תפיסה זה גרם לכמה אבסורדים שלעיתים אף מעלים חיוך מריר, אנשים הנלחמים למען מסתננים המגיעים לארץ מוכנים במחי יד לגרש ילדים מבתיהם שבהתנחלויות, חיצים רבים מופנים כנגד הציבור החרדי על אי גיוסו בעוד שבתל אביב ישנם כארבעים אחוזי השתמטות ואולי המגוחך שבהכל הוא שאותם היוצאים בקריאות גדולות לחזק את צבא העם ולגייס את כולם, תוקפים את צה"ל על כל פעילות הגנה על העם.

אולם, מות הרוח של השמאל לא נבעה מהאבסורדים שנוצרו ממצב של דגילה בחוסר אידיאליזציה אלא מתוצאה ישירה של הליך זה. אדם לא יכול לדבוק לאורך זמן ברעיון של "אין" והוא תמיד יחפש משהו שהוא "יש". אם תפיסת עולם מציגה רעיונות אבל ביסודה העמוק היא מושתתת על רעיון של שלילת תפיסת עולם אחרת, הרי שסופה לקרוס. זהו כלל אנושי פשוט, אנו תמיד מחפשים משהו להיאחז בו ואף אחד לא מחזיק באוויר.

כבני אנוש, אין אנו יכולים לדעת האם יקום שמאל חדש או לא, האם הוא יסחוף אנשים או לא, אך דווקא כבני אנוש המכירים את טבענו אנו יודעים שאם התנועה לא תציב את ערכיה בצורת החיוב, הרי שסופה קצוב מראש.