יום שלישי, 31 במאי 2011

על ימין ועל שמאל

אחרי השואה, שאלו את עצמם אנשים רבים איך זה שאומה שלמה יוצאת למלחמת גזע ומשמידה בלי נדנוד עפעף מליוני יהודים ובני גזעים נוספים. שתי מילות קסם שמשתמשים בהם להסבר הם דה אינדיבידואציה ודה הומניזציה (אל תנסו להגות אותם, זה לא בריא לשיניים).

דה אינדיבידואציה זה מצב בו היחיד מאבד את זהותו, הוא כאילו לא מחליט לבצע את הפשע אלא הקבוצה שבתוכו הוא חי ולכן הוא לא מרגיש רגשות אשמה על פשע זה. דה הומניזציה זה מצב בו ממעיטים מהאנושיות של הקורבן כדי שלא יהיו רגשות אשמה על הפגישה בו. במסע ההרג של הנאצים, חיילי האס אס היו שבויים כל כך בנאציזם שלא הם החליטו על ביצוע ההרג אלא הם רק בצעו פקודות של המערכת הגדולה. בנוסף, היהודים ושאר הגזעים לא נתפסו כבני אדם שראויים לחיות אלא כאנשים מגזע נחות שטוהר הגזע מחייב להשמידם.

לפעמים ישנה אמונה תמימה שאנשים משתנים בעקבות אסון גדול. ההסטוריה לעומת זאת מלמדת שתופעות משנות אולי את ביטויין, אך הן בוודאי לא נכחדו. במילים אחרות, לא כדאי לסמוך שהפקת לקחי השואה כשלעצמה תלמד את האנושות מוסר.

למי שלא מאמין, הנה כמה דוגמאות מהחיים שלנו, כאן בישראל:

דה אינדיבידואציה בצבא: צבא ההגנה לישראל הוקם כדי להגן על מדינת ישראל ואזרחיה. בהתנתקות מגוש קטיף ביצע הצבא פעולה ישירה נגד אזרחי ישראל והוציא אותם מביתם מסיבות מדיניות. ביצוע הפעולה היה צריך להעלות שאלות מוסריות רבות – איך אפשר לגרש אדם מביתו? איך משתמשים בחייל נגד אזרחים והאם בכלל זה יתרום לבטחון המדינה או דווקא יזיק (והרי נבואות הזעם על גראדים התממשו)? הפיתרון לדילמות אלו היה פשוט מאוד – החייל בסך הכל ביצע את המוטל עליו, פקודה זו פקודה. על ידי מלחמת החורמה נגד הסרבנות והדגשת מחויבותו של החייל לצבא, גם אם הפקודות נראות לו לא חוקיות ולא מוסריות, ניטל כח השיפוט מן היחיד והוא הפך לרובוט בידי הממשלה.

דה הומניזציה של השמאל: אם כבר הזכרנו את ההתנתקות, עולה השאלה כיצד כל כך הרבה שמאלנים שרוצים שלום תמורת שטחים ובשם ההומניות מתנגדים לכיבוש של הערבים, מוכנים באותה נשימה להעיף מהבית את עשרת אלפי מתיישבי גוש קטיף והשומרון ואין להם בעיה לעשות אותו דבר לשלוש מאות וחמישים אלף (350,000!) מתיישבי יהודה ושומרון?

אצל התל אביבי המצוי, הפיתרון לקונפליקט מאוד פשוט. הבורות המדהימה בכל מה שנוגע ליהודה ושומרון והמתנחלים מאפשר להם להדחיק את השלכותיהם של כל עקירה ולהשתמש במה שנקרא רציונליזציה כדי להסביר לעצמם שבעצם זה טוב למתנחלים כי תמורת הגרוש הם יקבלו כמה שקלים.

השאלה מתעוררת כלפי העיתונאים ואנשי הציבור שכן מודעים קצת למספר המתיישבים ביו"ש ולמצבם הקשה של עקורי גוש קטיף. וכן נכנס הדה הומניזציה. מאמרים בהארץ, וואלה או כלי תקשורת מרכזיים אחרים הציגו את המתנחלים כבן אנוש סוג ב', שלא לדבר על אזרח סוג ג' שמוצץ את לשד המדינה (מי שלא זוכר, אני ממליץ לחפש בגוגל). כיוון שהמתנחלים הם בעצם לא בני אדם מן השורה, אין בעיה להעיף אותם לכל הרוחות, מותר אפילו לשבור להם את העצמות (וואלה, שם, שם). תפיסה זאת מוצאת ביטוי מעשי בכל שבת כשאנשי שמאל מגיעים ומציתים שדות של יהודים או גורמים לפרובוקציות אחרות ואז מנסים להאשים את המתיישבים בתקיפת ערבים חפים מפשע שבסך הכל הלכו עם כמה גרזנים ליד יישוב יהודי.

דה הומניזציה של הימין: הייתי מאוד שמח לכתוב שבימין אין תופעה כזו. לצערי היא אכן קיימת, אך לשמחתי, התופעה היא בעיקר בקרב בני נוער וחברות שוליים. הימין ובעיקר הימין הדתי נלחם על זכותינו בכל הארץ. הבעיה היא שמה לעשות, יש כאן כמה ערבים שלא מוכנים לזוז וטוענים לבעלות על השטח. יש שרואים פיתרון בהעברת כל הערבים לירדן או למדינה אחרת ואז כמובן עולה השאלה המוסרית על גרוש בני אדם. גם כאן הפיתרון הוא שאנשים אלו הם בני אדם נחותים ולכן ניתן לראות בני נוער שיזרקו אבנים סתם על ערבים. בתורה אגב, יש מקום גם לגויים שיגורו בארץ ובתנאי שיקיימו את חוקי המדינה (כלומר, להפסיק לגנוב ולעשות פיגועים...)

תגובה 1:

  1. חוק גודווין

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%92%D7%95%D7%93%D7%95%D7%95%D7%99%D7%9F

    השבמחק