אחד מחברי, בחור עם כיפה גדולה ופאות ארוכות, עבר לגור בצפון תל אביב. באחת מפגישותינו הוא אמר "אם שואלים אותי תל אביבים למה באת לכאן, אלינו למרכז החילונים? אני עונה: אתם אשמים, מפרקים מאחזים, מקפיאים את הבנייה, איפה אני אגור, באוויר? אז באתי למרכז!"
תשובה מתחכמת זו מסכמת חלק ניכר מהגורם למוצקת הדיור וממילא הדרך לפיתרון. על פי נתוני הלמ"ס, הפריון הממוצע למשפחה בהתנחלויות הוא קצת מעל 5 ילדים. שיעור זה הוא הגבוה ביותר מבין האוכלוסייה היהודית וגדול בערך פי 2 מרוב המקומות בארץ. חלק גדול מאוד מאותם ילדים שנולדים היה שמח להמשיך ולגור ביישובים שבהתנחלויות. הבעיה היא שכלל פשוט קובע שאם אין בתים, אי אפשר לגור בהם וצריך לחפש מקום אחר. וכאן מגיע הפונטש.
בידוע, שמחיר בשוק חופשי נקבע לפי יחס בין ביקוש והיצע. ככל שהביקוש גבוה יותר וההיצע קטן יותר, כך המחיר גבוה יותר. בשנים האחרונות לא נבנו די דירות בישראל בכלל ובמרכז בפרט, דבר שהוביל למחירים הגבוהים עליהם מרבים לדבר כיום. האזור המבוקש ביותר, ושמטעמים שונים נבנה בו פחות הוא המרכז. אזרחים רבים רוצים להיות קרובים למקומות העבודה, הבילוי, הים וקרובים לכל שאר היתרונות שיש במרכז. החידוש הגדול הוא שגם המתנחלים כאלה. אם מתנחל לא יכול לגור בסביבה שבה גדל, יתכן מאוד שעדיפותו השנייה תהיה במרכז. נשמע מוזר, אבל החיים מוזרים.
בנוסף, צריך לזכור גם את הפאן האידיאוולגי. שנים הטיפו למתנחלים שהם צריכים להתנחל גם בלבבות. כל עוד הם לא סבלו מפינויים והפרעות בבנייה, אמירות אלו חלפו לידם בלי הרבה משים. עם איום הפינויים, הקפאת הבנייה ויוזמות שמאל לחזרה לקווי 67, הורגש הצורך להתחבר לכלל האוכלוסייה ולנסות להשפיע מהשטח. הבנה זו הביאה לאידואולוגיה של התיישבות דווקא במרכז, מקומות בהם גרים אזרחים רבים ושיעור מקבלי ההחלטות במדינה גבוה.
שקלול של כל הנתונים יחד מראה תוצאה עגומה - במקום שבו שיעור הפריון הוא הגבוה ביותר, לא בונים ועוד הורסים מאחזים ומפריעים לבנייה פרטית. דבר זה מוביל לנדידה של אנשים למרכז, שגם שם לא בונים והופ, המחירים מגיבים בהתאם.
הבנת הבעיה מביאה גם לפיתרון. הבעיה העיקרית של בנייה במרכז היא מחסור בקרעעות. מה לעשות ותל אביב צפופה גם בלאו הכי, המקום היחיד בו ניתן לבנות בעיר העברית היא בשמיים, אך תל אביב כמדומני, רחוקה משם מרחק רב. ביהודה ושומרון לעומת זאת, המצב הפוך, ישנם קרקעות רבות בבעלות המדינה שניתן לבנות עליהם בקלות, צריך רק אישור של שר הביטחון. בנייה במקומות אלו תשחרר לחץ במקומות רבים אחרים ותהיה לה השפעה על מחירי הדירות במרכז. מאבק הסטודנטים אם כן לא צריך להיות על בנייה במרכז תל אביב, כל סטודנט שאינו במגמת מדעי הרוח מבין שזה לא אפשרי, המאבק צריך להיות על בנייה במקומות בהם יש קרקעות מצד אחד, וקרובים למרכז מצד שני כך שישפיעו על מחירי הדיור, יהודה ושומרון למשל.
תשובה מתחכמת זו מסכמת חלק ניכר מהגורם למוצקת הדיור וממילא הדרך לפיתרון. על פי נתוני הלמ"ס, הפריון הממוצע למשפחה בהתנחלויות הוא קצת מעל 5 ילדים. שיעור זה הוא הגבוה ביותר מבין האוכלוסייה היהודית וגדול בערך פי 2 מרוב המקומות בארץ. חלק גדול מאוד מאותם ילדים שנולדים היה שמח להמשיך ולגור ביישובים שבהתנחלויות. הבעיה היא שכלל פשוט קובע שאם אין בתים, אי אפשר לגור בהם וצריך לחפש מקום אחר. וכאן מגיע הפונטש.
בידוע, שמחיר בשוק חופשי נקבע לפי יחס בין ביקוש והיצע. ככל שהביקוש גבוה יותר וההיצע קטן יותר, כך המחיר גבוה יותר. בשנים האחרונות לא נבנו די דירות בישראל בכלל ובמרכז בפרט, דבר שהוביל למחירים הגבוהים עליהם מרבים לדבר כיום. האזור המבוקש ביותר, ושמטעמים שונים נבנה בו פחות הוא המרכז. אזרחים רבים רוצים להיות קרובים למקומות העבודה, הבילוי, הים וקרובים לכל שאר היתרונות שיש במרכז. החידוש הגדול הוא שגם המתנחלים כאלה. אם מתנחל לא יכול לגור בסביבה שבה גדל, יתכן מאוד שעדיפותו השנייה תהיה במרכז. נשמע מוזר, אבל החיים מוזרים.
בנוסף, צריך לזכור גם את הפאן האידיאוולגי. שנים הטיפו למתנחלים שהם צריכים להתנחל גם בלבבות. כל עוד הם לא סבלו מפינויים והפרעות בבנייה, אמירות אלו חלפו לידם בלי הרבה משים. עם איום הפינויים, הקפאת הבנייה ויוזמות שמאל לחזרה לקווי 67, הורגש הצורך להתחבר לכלל האוכלוסייה ולנסות להשפיע מהשטח. הבנה זו הביאה לאידואולוגיה של התיישבות דווקא במרכז, מקומות בהם גרים אזרחים רבים ושיעור מקבלי ההחלטות במדינה גבוה.
שקלול של כל הנתונים יחד מראה תוצאה עגומה - במקום שבו שיעור הפריון הוא הגבוה ביותר, לא בונים ועוד הורסים מאחזים ומפריעים לבנייה פרטית. דבר זה מוביל לנדידה של אנשים למרכז, שגם שם לא בונים והופ, המחירים מגיבים בהתאם.
הבנת הבעיה מביאה גם לפיתרון. הבעיה העיקרית של בנייה במרכז היא מחסור בקרעעות. מה לעשות ותל אביב צפופה גם בלאו הכי, המקום היחיד בו ניתן לבנות בעיר העברית היא בשמיים, אך תל אביב כמדומני, רחוקה משם מרחק רב. ביהודה ושומרון לעומת זאת, המצב הפוך, ישנם קרקעות רבות בבעלות המדינה שניתן לבנות עליהם בקלות, צריך רק אישור של שר הביטחון. בנייה במקומות אלו תשחרר לחץ במקומות רבים אחרים ותהיה לה השפעה על מחירי הדירות במרכז. מאבק הסטודנטים אם כן לא צריך להיות על בנייה במרכז תל אביב, כל סטודנט שאינו במגמת מדעי הרוח מבין שזה לא אפשרי, המאבק צריך להיות על בנייה במקומות בהם יש קרקעות מצד אחד, וקרובים למרכז מצד שני כך שישפיעו על מחירי הדיור, יהודה ושומרון למשל.
לפתרון המוצע כאן יש שתי בעיות: עבור רבים שטחים אלו אינם נחשבים כשייכים לישראל ולכן לעבור אליהם זה כמו להגר לחו"ל. אז אם עוברים לחו"ל יש עוד אופציות ויותר מושכות. הבעיה השניה היא הפוטנציאל הממשי לפינוי. הרי ברור שיש אפשרות (לא זניחה) שיווצרו תנאים בזמן הקרוב או הבינוני שיתרחש מהלך דומה לזה שכבר קרה בסיני ובעוטף עזה. (ואם אתם מבטלים את זה בבוז כי אתם לא מאמינים - אנא היזכרו במפונים מעוטף עזה שגם הם לא האמינו)
השבמחקלא הבנת! הקטע הוא, שגם אם כל האנשים שלא חושבים את יהודה ושומרון למקום שאפשר לגור בו, מטעמים שונים, במידה רבה בעית הדיור מושפעת רבות מקצב גידול האוכלוסיה ביש"ע, שאינם יכולים להשאר לגור "שם" אפילו שהם מאוד רוצים, כיון שלא בונים כאן. אם יבנו בשטחי ארץ ישראל אלו, פחות ופחות יחפשו דירות במרכז, וזה יעזור למצוקת הדיור.
השבמחקבשטחים יש הרבה תושבים שהם בני אדם בדיוק כמוני אך להם אסור לבחור או להיבחר. להן אסור לנוע בחופשיות, להם אין אזרחות או זכויות אדם בסיסיות ולכן לא אוכל לגור שם ולא אבחר במנהיגים המנציחים את הקיפוח, את ההפרדה והאפרטהייד.
השבמחקזו הסיבה שהעם דורש צדק חברתי בתחומי הריבונות האזרחית של מדינת ישראל (בשטחים הכבושים אין ריבונות אזרחית ישראלית אלה משטר כיבוש צבאי).
מאיפה קשקשת את כל הקטע על הקיפוח, ואיך זה קשור למצוקת הדיור?
השבמחק