אמפתיה לטלאי צהוב

אחרי ימים רבים של מחאה והפגנות על הדרת נשים, בעיקר כנגד הציבור החרדי, יצאו החרדים במענה של הפגנה בה ענדו טלאי צהוב. כעם שבקרבו עדיין יש ניצולי שואה, מיהרו כולם לגנות מחאה זו. למרות שאני לא בהכרח מסכים עם החרדים, לא בנושא הקשור לנשים ולא בענידת הטלאי, אני לא ממהר להוקיעם ואף מזדהה איתם במידה מסויימת.

ענידת הטלאי מבחינתם אינה אמירה שמטרתה להשוות את השלטון לנאצים, הם לא טוענים שיש כאן תאי גז וגם לא מחנות כפייה. הצעד הדרסטי של ענידת הטלאי ביטא בסך הכל את הרגשתם. מי שמתעסק ביישוב סכסוכים או סתם מי שהתעסק עם ויכוחים בין בני זוג, הורים - ילדים או סתם אנשים יודע שפעמים רבות כשהצדדים מעלים טענה היא לא בהכרח מבטאת את המציאות אלא את התחושה. פיתרון מגיע כאשר הצדדים מבינים שכל צד נפגע וטענותיו אינן בהכרח האשמות אלא קריאת כאב של פגיעה.

דבר זה נכון גם ביחס לציבור החרדי. אחרי שבועות בהם מרגיש החרדי המצוי שיש כנגדו רדיפת דת, שמנסים להפר את האיזון העדין שיש בין עולמו ותרבותו ובין התרבות שמסביב, הוא יוצא בזעקת כאב שמתבטאת בענידת טלאי. פרופ' דורית רואר סטיאר, מרצה באוניברסיטה העברית, עשתה פעם מחקר על האסוציאציות שיש ליהודים וערבים בעת הריסת בתים. מסתבר שהריסת בתים מזכירה ליהודים את השואה. זיכרון השואה כנראה כל כך חקוק בנו שכשאשר אנו נתקלים עם מציאות שמזכירה ולו במידה קטנה תמונות מהשואה, הרי שנשווה זאת לשואה. המתנחל ייזכר בשואה כשיראה הריסת בתים, השמאלן כשיראה חקיקה שפוגעת בבתי המשפט והחרדי כשיראה מאבק כלל תקשורתי נגד הדת או ליתר דיוק, מה שבתרבותו המיוחדת חשוב לאורח החיים הדתי.

כל מי שמתהדר בכך שהוא מנסה ופועל ליצירת חברה סובלנית, לא יכול לתקוף את החרדים על הלבישה הבוטה של הטלאי. סובלנות פירושה בראש ובראשונה הקשבה. המאבק כנגד הדרת נשים לא התאפיין ברגישות תרבותית לחרדים, לעולם המושגים שלהם ולבחינת הנושא מתוך עיניים חרדיות, ההפך המוחלט הוא הנכון. זווית ההסתכלות היתה מערבית - חילונית טהורה והבעיה היא שמה שנכון ומתאים לחלק גדול מאזרחי ישראל, יוצר אי נוחות גדולה בקרב אוכלוסייה שלמה, גברים ונשים. כשרוח המחאה נעדרת סובלנות, אמפתיה ומעט רגישות תרבותית, אין פלא איפוא שהצד המותקף מרגיש מאויים ויוצא למחאה כשעל בגדו טלאי צהוב.