לכבוד טו' באב הידוע בציבור כחג האהבה, נראה משהו על האהבה לפי פרויד ומה זה בעצם מלמד אותנו על הפסיכולוגיה.
כידוע, פרויד הושפע מאוד מתורת ההתפתחות של דרווין. תיאריית האיבולוציה השפיעה על פרויד במספר מישורים כשאולי העיקרי שבהם הוא הרעיון שהאדם מונע על ידי דחפים שבעיקרם הם פיסיולוגיים. האדם הרי ביסודו מהקוף וכשם שלקוף אין מניעים רוחניים עליונים (לפחות לקופים של פרויד), כך גם לאדם. התפתחותו של האדם והסתגלותו לסביבה גורמת לדחפים להתבטא בצורה מעודנת יותר.
כדי להתמודד עם הקונפליקט בין חוקי הסביבה והדחפים הפרימטיביים מפתחים לרוב מנגנוני הגנה שונים כמו הדחקה, הכחשה או עידון. זה האחרון גורם לביטוי הדחף בצורה מקובלת בחברה. כיוון שדחף החיים העיקרי לפי פרויד הוא דחף המין, והסביבה אוסרת ביטוי חופשי של דחף זה, יש צורך בפיתרון לקונפליקט. הפיתרון הרצוי והבריא בא על ידי עידון הדחף שמתבטא ברומנטיקה ואהבה. לפי פרויד, כל הדיבורים על אהבה, לימוד האהבה או כל פעולה רומנטית היא בעצם עידון לדחף פרימטיבי, אותו דחף שמפעיל את השימפנזה ואת שייקספיר.
פרויד מהווה אם כן דוגמא להשפעה של תיאוריה שמקורה בבילוגיה על הפילוסופיה והפסיכולוגיה.
החינוך על ברכי דרווין אולי לא התשנה כל כך, אבל הפסיכולוגיה של היום שונה בהחלט. כיום נוטים רוב הפסיכולוגים לראות באדם יצור הומאני בעל יכולת בחירה (גם אם היא מוגבלת) שיכול להציב לעצמו יעד ובלשונו של פרנקל "להתעלות מעבר לעצמו". האהבה אם כן לפי גישות אלה אינה תוצר של דחף פיסיולוגי אלא רצון פסיכולוגי עמוק של התעלות מעבר לאני האגואיסטי והזדהות עם משהו גדול יותר. תיאוריתיקנים שונים ינסחו זאת אולי במינים שונות, כמו צורך בשייכות, בהערכה או בזהות עצמית, אבל באופן כללי ההגדרה היא של צורך פסיכולוגי או במילים מהעם "צורך רוחני".
תיאריות אלו מדגימות כמובן מצב הפוך, בו בתחום הביולוגי עדיין לומדים את התיאוריות של פרויד ואילו בתחום הפילוסופי והרוחני לומדים תיאריות שעומדות בסתירה ביסודן לתהליך אבולוציוני.
ואחרי כל זה, אני מעדיף את האהבה שמקורה בצורך להתעלות ולו את זאת השניה.
כידוע, פרויד הושפע מאוד מתורת ההתפתחות של דרווין. תיאריית האיבולוציה השפיעה על פרויד במספר מישורים כשאולי העיקרי שבהם הוא הרעיון שהאדם מונע על ידי דחפים שבעיקרם הם פיסיולוגיים. האדם הרי ביסודו מהקוף וכשם שלקוף אין מניעים רוחניים עליונים (לפחות לקופים של פרויד), כך גם לאדם. התפתחותו של האדם והסתגלותו לסביבה גורמת לדחפים להתבטא בצורה מעודנת יותר.
כדי להתמודד עם הקונפליקט בין חוקי הסביבה והדחפים הפרימטיביים מפתחים לרוב מנגנוני הגנה שונים כמו הדחקה, הכחשה או עידון. זה האחרון גורם לביטוי הדחף בצורה מקובלת בחברה. כיוון שדחף החיים העיקרי לפי פרויד הוא דחף המין, והסביבה אוסרת ביטוי חופשי של דחף זה, יש צורך בפיתרון לקונפליקט. הפיתרון הרצוי והבריא בא על ידי עידון הדחף שמתבטא ברומנטיקה ואהבה. לפי פרויד, כל הדיבורים על אהבה, לימוד האהבה או כל פעולה רומנטית היא בעצם עידון לדחף פרימטיבי, אותו דחף שמפעיל את השימפנזה ואת שייקספיר.
פרויד מהווה אם כן דוגמא להשפעה של תיאוריה שמקורה בבילוגיה על הפילוסופיה והפסיכולוגיה.
החינוך על ברכי דרווין אולי לא התשנה כל כך, אבל הפסיכולוגיה של היום שונה בהחלט. כיום נוטים רוב הפסיכולוגים לראות באדם יצור הומאני בעל יכולת בחירה (גם אם היא מוגבלת) שיכול להציב לעצמו יעד ובלשונו של פרנקל "להתעלות מעבר לעצמו". האהבה אם כן לפי גישות אלה אינה תוצר של דחף פיסיולוגי אלא רצון פסיכולוגי עמוק של התעלות מעבר לאני האגואיסטי והזדהות עם משהו גדול יותר. תיאוריתיקנים שונים ינסחו זאת אולי במינים שונות, כמו צורך בשייכות, בהערכה או בזהות עצמית, אבל באופן כללי ההגדרה היא של צורך פסיכולוגי או במילים מהעם "צורך רוחני".
תיאריות אלו מדגימות כמובן מצב הפוך, בו בתחום הביולוגי עדיין לומדים את התיאוריות של פרויד ואילו בתחום הפילוסופי והרוחני לומדים תיאריות שעומדות בסתירה ביסודן לתהליך אבולוציוני.
ואחרי כל זה, אני מעדיף את האהבה שמקורה בצורך להתעלות ולו את זאת השניה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה