להגמון תחילה!

אחד הסיפורים החשובים, אם כי פחות ידועים של חנוכה הוא הסיפור עם יהודית. אחת הגזרות של היוונים היתה שכל אישה בתולה שמתחתנת תיבעל להגמון (השליט המקומי) תחילה. יהודית, הבת של מתיתיהו ואחות של יהודה המכבי עמדה מתחת לחופה. כל אישה, ביום החשוב ביותר כנראה בחייה, חושבת מן הסתם על בעלה והחיים יחד. אבל משהו אחר מטריד את יהודית, ההגמון. באמצע הארוע, יהודית קורעת את בגדיה. לא צריך לתאר את התדהמה שיש לאורחים ואת הבושה הגדולה של המשפחה. חרבות נשלפות מולה והיא מואשמת בזלזול בכהונה, שהצניעות היא נר לרגלם. יהודית לא מתבלבלת ועונה בטענה - עכשיו כולם שמחים בחתונה, אבל מי זוכר מה עומד להיות איתה, בת כהן בעוד מספר שעות.
דברי יהודית יוצרים זעזוע בנוכחים. הם מלבישים אותה בגדי מלכות, יהודה וחבריו מתלווים איתה להגמון, חותכים את ראשו והורגים את שאר האנשים שאיתו ואז בעצם מתחילה המלחמה.

אפשר ללמוד הרבה מסיפור זה, יש כאן כל מה שסרט טוב צריך: חיים כאילו רגילים, נקודת מפנה, תהליך שהגיבורים עוברים ומסר חשוב על צניעות, בית יהודי והקרבה בשביל ערכים. הסיפור יכל להסתיים כאן כשבכל חנוכה יעלו אותו בהקשר ההלכה שגם נשים חייבות בנר חנוכה כי גם הן היו באותו הנס וליתר דיוק, היה להן חלק משמעותי מאוד.
השנה גילתי שההגמון עדיין קיים, יהודית הרגה אחד והמכבים נצחו את היוונים, אבל משהו נשאר.
סבי כתב ספר על המשפחה, ספר שמהווה מקור טוב לידע הסטורי, אבל גם לסיפורים או אירועים פיקנטיים. באחת התמונות ראיתי את דודה שלי בנשף מול אדם זר. מסתבר שבממלכה הבריטית, חלק מההתבגרות של נערה היה בהצגתה לפני בית המשפט המלכותי או לפני השגריר. לפני כן היה אסור לה להשתתף במסיבות ריקודים וכדומה. במילים אחרות, לפני שנערה יכלה להתחתן או לרקוד עם בן זוג בחיר ליבה, היא היתה צריכה לרקוד קודם לפני השליט המקומי, ההגמון.
נשפכו נהרות של דיו בדיונים על צניעות והדיו לא מספיק להתייבש כי כל הזמן נכתבים דברים נוספים. לא אלאה אתכם במסה על צניעות, זהות פנימית ומעמד האישה כפי שמשתקף למעשה מפרסומות ועוד. במקום זאת אשאיר לכם את האתגר לבדוק האם ההגמון עדיין חי ואם כן, מה עושים איתו.

הערה:

ישנם גרסאות שונות לסיפור ונראה שיש ערוב בין שני סיפורים, בסיפור אחד יהודית מאכילה את המלך במאכלי חלב ויין ואז כורתת את ראשו ובסיפור שני, גיבורת הסיפור (ביתו של ר' יוחנן כהן גדול) נישאת ומובאת להגמון. לקריאה נוספת:

http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/337-2.htm

https://www.google.co.il/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=1&cad=rja&ved=0CCwQFjAA&url=http%3A%2F%2Fwww.herzog.ac.il%2Fvtc%2F0070914.doc&ei=uWnJULWuKJHEsgaAg4DwCA&usg=AFQjCNE3QYOirNKYHgeAVJTDF4UnGKd5_A&sig2=eCviTqxCg9PARyDB8cvJZw

שקיעת עמוד ענן

התשובה היא לא! לא מדובר בעוד פוסט המספיד את מבצע עמוד ענן וסיומו המהיר. אני בטוח שתמצאו רבים כאלה ברשת. מדובר במשהו מעניין יותר, תמונת השמים ביום שהמבצע התחיל.
הכותרת המתאימה לתמונות אלו היא שקיעה של ים. שלוש סיבות גרמו לי לבחור בכותרת אחרת:

א. - בארצנו הקטנה, חלק ניכר מהשקיעות היפות הן מול הים.

ב. אני בטוח שאם אחפש, אמצא תמונות יפות יותר שלי של שקיעה ושל שקיעה מול הים.

ג. תמונות אלו צולמו בתחילת עמוד ענן, ביום בו ג'עברי נשלח לבית עולמו. באותו יום היינו טרודים במחשבות על הדרום, צה"ל, חמס ועוד, ודאי שלא נתנו את דעתנו לשקיעה. אני הייתי מנותק מהחדשות ביום זה ושמעתי על החיסול רק אחר כך. כמי שהמצלמה אצלו כמעט בפק"ל, ברור אם כן שהבחנתי בשקיעה.

אז אם תהיתם איך נראו השמים ביו בו ג'עברי חוסל, איך נראו העננים ביום בו התחיל עמוד ענן, הנה התשובה.

ימה וקדמה

אחד החופים היפים לדעתי בארץ הוא חוף נחשולים (ולמי שמתעקש, הרצועה מול קיבוץ דור, הבונים ונחשולים).

האיים הקטנים, החוף המפורץ והדייגים, כל אלו עושים את החוף למקום פסטורלי וגן עדן לצלמים. אני מניח שיש תמונות רבות של רצועת החוף, הנה כמה תמונות קצת.

תהנו.

מי עושה ומי מדבר

לקראת הבחירות, חברי כנסת רבים מתהדרים בכך שבניגוד לאחרים, הם עושים ולא מדברים. לנו כציבור זה נשמע יפה ואנו שואלים את עצמנו כמובן האם זה נכון או לא. הבעיה היא , שלא תמיד אנחנו אפילו יודעים להבחין בין עשייה ודיבור.

ראשית, צריך לזכור שיש הבדל בסיסי בין שר וחבר כנסת ובין ח"כ מהקואליציה וח"כ מהאופוזיציה. יכולת העשייה של שר האחראי על משרד גדולה יותר מיכולת העשייה של ח"כ בקואליציה וזו גדולה יותר מח"כ שהממשלה תצר את צעדיו כדי שיוכל לרשום לעצמו פחות הצלחות. לפי יכולת העשייה, כך צריכה להיות גם הציפייה והמדידה של ביצוע מול יכולת.

דבר שני, אני מניח שכולם יסכימו שלמעט מקרים חריגים, מילים בעלמא לא נכנסים לקטגוריה של עשייה, כך גם לגבי גימיקים. חלוקת קוטג' או העלאת נושא במליאה כשהמילים מותירות את רישומן רק בפרוטוקול ייכנסו לקטגוריה של דיבור ולא עשייה. לכן העלאת נושא לסדר היום בכנסת, הצעת חוק שלא עברה או שאילתה לשר שקבלה תשובה לקונית, ייכנסו לקטגוריה החשובה של דיבור, אבל לא מעבר. יוצאים מהכלל הם כשאותו דיבור קיבול ביטוי בפועל, למשל, כששאילתה הביאה לתשובה שפתרה ספקות בנושא, כשרצף של הצעות לסדר גרם למשרדי הממשלה לפעול  או כשהצעת חוק שנפלה פעלה את פעולתה על ידי שהולידה תקנות או שאפשרה להצעה אחרת לעבור.

כדי להדגים עיקרון זה, בחרתי הפעם בח"כ יעקב כץ, כצל'ה, יו"ר האיחוד הלאומי. בכנסת ה 18 האיחוד הלאומי היתה באופוזיציה והעלתה ביקורת כלפי התנהלותה המדינית של הממשלה. למרות זאת, כץ רשם לעצמו כמה הישגים שלא היו מביישים אף חבר בקואליציה:

הכנסת תקצוב מוסדות החינוך לבסיס התקציב - באורח מסורתי, התקציב למוסדות החינוך הדתי לא היה בבסיס התקציב אלא בא מרזרבות ולאחר השתדלות החכים הדתיים והחרדים. מצב זה שימש את חברי כנסת אלו שהצטיירו בעיני הציבור כמי שדואג להם ולכן הציבור הרגיש מחויבות להצביע עבורם. כשיעקב כץ ניגש למשא ומתן הקואליציוני הוא דרש שהתקציב למוסדות החינוך יהיה בבסיס התקציב ולא משאריות. חברי הכנסת מהסיעות האחרות לא יכלו להצטייר כמי שמזלזלים במוסדות ולכן התיישרו עם הדרישה. באופן אבסורדי, האיחוד הלאומי לא נכנס לממשלה אבל דרישה זו נשארה ומומשה.

הדוגמה הבאה מראה שגם דיבורים יכולים להוביל בסוף למעשה. היום, כמעט כל אזרח ישראלי מודע לבעיית המסתננים ולצורך בפיתרון כולל. לפני ארבע שנים המצב היה שונה, היו רק 30 אלף מסתננים והציבור כמעט לא ידע על הבעיה, ודאי שלא דרש פיתרון. כיושב ראש וועדת העובדים הזרים, כץ העלה את הנושא בכל פורום אפשרי, דיבר הרבה בנושא, הגיש הצעת חוק להקמת הגדר והצעה להקמת מקום שהייה  למסתננים עד שיוחזרו לארצם. הצעות אלו נפלו, אבל דחפו את הממשלה לממש. הגדר בגבול הדרום קרובה להשלמה ומתקן השהייה נבנה בקצב די מהיר.

  הדוגמה האחרונה מראה שאם ח"כ רוצה, הוא יכול לגרום למשרדי ממשלה לזוז גם מספסלי האופוזיציה וגם בנושא שתקוע במשך שנים. לפני כמה שנים החליטו משרדי הממשלה להכשיר ישראלים לעסוק בבנייה. המטרה היתה להכניס ישראלים למעגל העבודה במקום עובדים זרים. נבתנה תוכנית עם תנאים מיוחדים ואף נפתח קורס אחד או שניים, אבל הפרויקט לא המשיך. בישיבות ארוכות עם נציגי משרדי הממשלה, כץ למד את הנושא, ברר מה תקוע ואיפה תקוע עד שנמצאה הדרך להמשיך את הפרוייקט. כיום כבר נפתחו עשרות קורסים שהכשירו מאות עובדים ישראלים.

אלו דוגמאות בודדות מח"כ אחד, שהצליח לעשות גם מספסל אופוזיציה, ספסל שהאפשרויות בו הן בעיקר של דיבור. בפעם אחרת נתמקד בח"כ אחר או שר אחר ועד אז אתם מוזמנים להעיר, לשתף ולשלוח רעיונות נוספים.

האם האוהדים משנים את המשחק?

כל צופה שרוף יודע שלצופים יש השפעה על תוצאות המשחק. מסתבר שנושא זה לא נותר נחלת הצופים אלא נחקר על ידי פסיכולוגים וגם הוצעו לזה תיאוריות. עולה שהאמונה אכן קשורה איכשהו למציאות ולא הומצאה רק כדי לגרור צופים למשחק ולגרור את הכסף שלהם למועדון.
הנושא בארץ נחקר פחות למרות שיש כאן מאפיינים ייחודיים  אל דאגה, כחלק מהלימודים שלי, עשיתי עם חבר (שמעדיף לשמור על עילום שמו) מחקר קטן בנושא. תודה לי. על העבודה המשותפת ולארז המנחה על ההערות המחכימות. התקציר לפניכם והמחקר המלא בקישור הבא:
המאמר המלא

תקציר:
ההשפעה של משחקי ספורט במגרשים הביתיים ומשחקי חוץ נחקרה רבות בעולם כולו ולרוב נמצא שהמגרש הביתי מקנה יתרון. הסיבות שנתנו מבוססות על הסברים פסיכולוגיים כמו תיאוריית ההאצה החברתית של זאיונק (1965) או, יתרון טכני שמקנה מגרש מוכר. המטרה הייתה לבדוק האם בישראל יש למיקום המשחק השפעה על הסיכוי לנצח ומהם הסיבות להשפעה. במחקר נסקרו כל המשחקים של ארבעה קבוצות כדורגל מליגת העל בעונה אחת בשלושה מצבים משחק - מגרש הבית, במגרש אחר, ומשחק במגרש של הקבוצה היריבה. נמצא שהמגרש הביתי נתן יתרון מובהק לניצחון ביחס למגרש החוץ. בגלל המאפיינים של ישראל כמדינה קטנה, האפקט עשוי לנבוע מהשפעות האוהדים והאצה חברתית או מאמונת השחקנים על הסבירות לנצח, דבר שמשנה את אופי המשחק.

דילים של פריימריז

עכשיו ה מגיע, אחרי כמה חודשים של התפקדות לבית היהודי, מגיע רגע בחירה.

במשך כמה חודשים עמלו המתמודדים ופקדו את כל מי שהסכים לוותר על 40 ש"ח כדי לזכות להיות חלק משינוי במפלגה הצעירה - הבית היהודי, או בשמה האמיתי - מפד"ל הישנה, המפלגה הזקנה והמיושנת. יש שהתפקדו כי רצו ליצור את השינוי, הם יודעים במיל לבחור ליו"ר ואת מי לסמן במקום הראשון עד החמישי. אחרים, התקדו בשביל מועמד מסויים ואין להם דעה ברורה על שאר המועמדים. לא אלמן ישראל ובדיוק בשביל זה כל מועמד מציג רשימת המלצה לתמיכה - במי לבחור.

החיים אם כן פשוטים, יש מועמד מועדף, יש רשימה וזהו, מה פשוט יותר. השאלה היא איך בכלל מועמד מחליט ללכת עם מועמד זה או אחר. ובכן, החיים לא כל כך פשוטים.

בעולם אידיאלי נטול אינטרסים אישיים כל מועמד היה ממליץ על מי שבאמת ראוי לדעתו, על אחרים שבאים באותה גישה שלו ויש להם יכולת עבודה טובה ביחד. מצד שני, בעולם אידאלי לא היו פוליטיקאים.

במציאות, חלק מהבריתות אכן באו מהיכרות רבת שנים, שותפות לדרך או עבודה משותפת. כך למשל הברית בין אורבך ובנט ובין ניסן סלומיאנסקי ואורלב. אורבך תמך בבנט מההתחלה וניסן ואורלב עובדים יחד כבר שנים. בריתות אחרונות נוצרו רק לאחרונה, חלקם קרובים כל כך לבחירות שאי אפשר שלא לשאול "למה רק עכשיו". אם שני המועמדים מאמינים זה בזה, למה הם חיכו לרגע האחרון כדי להצהיר על כך?

התשובה היא שבריתות מעין אלה לא באו מתוך נאמנות לדרך, אלא מתוך ראייה של האינטרס האישי. הדוגמה המפורסמת (ולכן זו הדוגמה היחידה שאנקוב בשמות) היא הברית בין אורלב להרשקוביץ. כל מי שעקב אחרי המפלגה ידע שהשניים כמעט ולא מדברים ביניהם, ואם הם מחליפים מילים, זה כדי להתוכח. השותפות הפתאומית בין השניים נראית כל כך לא טבעית עד שניתן לחשוב על שני הסברים בלבד: א. המשיח הגיע ומקיים את הפסוק "וגר זאב עם כבש". ב. טובה אישית מצליחה למחוק אפילו דעה אישית. 

ויש מקרים נוספים. לאחרונה שוחחתי עם נציגים משני מטות ושאלתי אותם למה המועמד הלך עם א' ולא עם ב'. ציפיתי לקבל תשובה בסגנון של "אנחנו עובדים טוב ביחד, יש לנו דרך משותפת ואנחנו מעריכים אותו". התשובה שקיבלתי הייתה שונה לגמרי - ניסינו אצל האחרים, אבל הם לא רצו אותנו אז לא הייתה בררה. מבינים, המועמד שלכם מבקש לתמוך ברשימה מסויימת לא כי הוא מאמין בה אלא כי הוא חייב מישהו לרוץ איתו. לי אישית אין בעיה עם דילים מעין אלה, זה החיים הפוליטיים ומי שלא יודע לעשות עסקאות עם מועמדים, ייכשל גם בייצוג שלנו בכנסת. אמנם מקרה זה מיוחד כי מנצלים אמון טבעי ותמימות מסויימת שקיימים בציבור הדתי, אבל כפי שכתבתי, אלה החיים. העניין הוא שלפחות במקרה אחד, מועמד פלוני התנגד לגמרי לדרך של מועמד אלמוני ובכל זאת החליט להביע בו תמיכה. אין לדעתי בעיה במקרה ששני מועמדים מגשרים על יריבות אישית, הבעיה היא כאשר מועמד אחד מבטל את התנגדותו הערכית למועמד השני כדי לזכות בתמיכתו.

הפריימריז זה לא רק בחירת אנשים, אלא בחירת דרך. הציונות הדתית נמצאת שנים ארוכות בתהליך של ברור והגדרה מחודשת והדרך הפוליטית היא רק אחד הסממנים. הצבעה עבור מועמד אינה רק בגלל אישיותו אלא גם ובעיקר, בגלל הדרך שהוא מייצג. אם מועמד משנה את דרכו כדי שאישיותו תיבחר, מוטב לנו שלא יתמודד.

ובנימה אופטימית זו נזכיר שלא כולם ככה, יש כאלה שבאמת מייצגים דרך. הפריימריז התחיל תהליך של שינוי, הוא יתעצם מחר בפריימריז ליו"ר ואולי יוביל סערה של גשמי ברכה. לחילופין, יש גם סיכוי למבול...

למי להצביע

הבחירות הפנימיות בבית היהודי מתקרבות ובגלל תפקידי כעוזרו של ח"כ יעקב כ"ץ - שואלים אותי הרבה פעמים במי לבחור. כמובן שאני לא מנצל את התפקיד כדי לתמוך במועמד מסויים אלא רק מבקש מאנשים שיצביעו במי שיוביל איחוד, כמו מי שחתם על הסכם עם האיחוד הלאומי במידה וייבחר ולא מי שהתבטא פעמים רבות על איחוד אבל בפועל לא עשה כלום.

עם זאת, כמי שמרכז פעילות בגרעין תורני (בקדימה - צורן, אתם מוזמנים להצטרף) אני מעלה את ההיבט של המוסדות. חוץ מהאיחוד, נושא חשוב לא פחות בבחירות אלו הוא התמיכה במוסדות חינוך ובגרעינים תורניים. האסכולה הישנה במפד"ל (ובש"ס ואגודת ישראל) דאגה שהתקציב למוסדות החינוך לא יהיה בבסיס התקציב אלא יועבר על ידי עסקנות פוליטית . עסקני הציבור דאגו בכל שנה להעביר למוסדות סכומים מרזרבות בתקציב או הסכמים קאוליציוניים. כך העסקנים נראו כמי שתומכים במוסדות והמוסדות מצידם, היו מחוייבים להם. זו הסיבה שמוסדות חינוך ממהרים לתמוך במועמד זה או אחר שכן הם יודעים שאם לא יתמכו בו, לא יקבלו כסף... האבסורד הוא שבפועל, מי שנפגע אלו המוסדות עצמם. התקציב שלהם לא היה מובטח ובכל חודש עלתה השאלה האם יגיע הכסף או לא.

האסכולה החדשה (ובמילים אחרות, הח"כים החדשים יחסית במערכת) הבינה שיש כאן מצב מעוות ולא ייתכן שתקצוב מוסדות חינוך לא יהיה בבסיס התקציב. בפגישה בה השתתפתי עם מנהלי מוסדות שמעתי ממנהלים שהם מעדיפים לקבל פחות תקציב, אבל שזה יהיה מעוגן וכך הם ידעו שבכל חודש נכנס סכום מסויים לחשבון. בהקשר זה ראוי לציין שבמגעים עם ראש הממשלה בתחילת הקדנציה, כצל'ה דרש ועמד על כך שתקצוב מוסדות החינוך ייכנס לבסיס התקציב. נציגי שאר המפלגות הדתיות לא יכלו להישאר אדישים וכך הם הצטרפו לדרישתו (אם כי בשפה רפה, שהרי זה פגע ביתרונם כלפי מוסדות החינוך). כך קרה שלמרות שהאיחוד הלאומי לא נכנס לממשלה, דרישה זו התקבלה.

אז אם שואלים איזה מועמד יהיה יותר טוב למוסדות החינוך, התשובה היא כנראה מועמד חדש, מועמד שלא אוחז את המוסדות בעקביהם ולא מתהדר בכך שהוא דואג לתקציב כאשר בעצם, הוא גם מסנדל את הדרך הראויה בה התקציב אמור לעבור. כמובן שלא בדקתי מהי עמדתו של כל מועמד, את זה אני משאיר לכם.

מה שאני כן אביא זה חוות דעת על שני מועמדים. שני אנשים יקרים שעשו הרבה למען הציבור ואני אישית מוקיר את פועלם. (ולא, לא אצביע להם מהסיבה הפשוטה שהתפקדתי למפלגה אחרת).

הראשון הוא ניסן סלומיאנסקי. לכל מי שמכיר, ניסן הוא אדם חביב מאוד שאפשר לדבר איתו בלי להרגיש תחושת התנשאות. אם קשה לדבר איתו זה בגלל שהוא עסוק, אם במכון לנדר (ניסן הוא נשיא המכון) או בעזרה לגרעינים תורניים ומוסדות חינוך אחרים. בקיצור, ניסן נחשב פרלמנטר מצויין ואדם שעוזר לציבור הדתי לאומי. חוץ מזה, אומרים שהוא תלמיד חכם ואכן, ממספר הפעמים ששמעתי אותו בענייני הלכה, ניכר שזה כך. אגב, בהקשר של האחדות, ניסן לא רק מדבר על אחדות בין המפלגות הדתיות אלא גם חתם על הסכם מעשי במידה וייבחר. איני יודע לאיזו אסכולה ניסן שייך, אז אאלץ לתת לכם לברר זאת.

האדם השני הוא הרב נסימי, ראש רשת שעלי תורה. לרב נסימי התוודעתי כבר לפני יותר מעשר שנים כשהם גייסו כסף לבתים חמים. אז למי שלא מכיר, שעלי תורה מתעסקים גם בנושאים חינוכיים כמו ישיבות וגרעינים תורניים וגם בנושאים חברתיים כמו הפעלת בתים חמים. נושאים אלו חשובים מאוד הן לציבור הדתי לאומי והן במערכת בחירות שתתמקד הרבה בנושאים חברתיים. הרב נסימי הוא בהחלט איש שמאחוריו עשייה רבה ואני מניח שכמי שבא מהשטח, הוא גם מכיר את הצרכים שיש. נקודת חיסרון הוא שאין לו ניסיון פרלמנטרי אז כל אחד צריך להעריך לבד איך הוא יכהן כח"כ.

ועכשיו לפני שיתנפלו עלי מתמודדים אחרים, אבהיר שלא כתבתי את הנ"ל במטרה להמליץ על מועמד זה או אחר, אלא כהעברת רשמים אישיים משני אנשים. אני מאמין באינטלגנציה של כל אחד ואחד להחליט בשביל עצמו ומי שאין לו את הידע, אז שילך וישאל איזה עוזר פרלמנטרי לדעתו...

נגיעה

אומרים שתמונה שווה אלף מילים,
ויש מצבים בהם כל אחד יכול לראות משהו אחר בתמונה, ואז בכלל אי אפשר להעריך תמונה במילים.
תמונות פשוטות מחתונה של חבר.

ציטוטים בתמונות

לקראת הימים הנוראים, שילבתי מספר ציטוטים אהובים עלי מתוך אורות התשובה וצרפתי אותן לתמונות מתאימות.

הנה הן לפניכם. השימוש חופשי.

אשמח לרעיונות נוספים.

אל תתנו להם רובים!

נושא הגיוס לכולם והשוויון בנטל לא ירד כנראה מסדר היום עד המחאה החברתית הבאה, דבר מלמד על אחת משתי אפשרויות: או שהמצב הפוליטי, הקוסמי ומזג האויר גרמו לכך שאחרי שישים שנה של חוק תורתו אומנותו, פתאום יש צורך לשנות את הסטטוס קוו, צורך שמתעצם למול הגדילה בהשתמטות של הציבור החילוני, או שכמו בשישים שנה האחרונות, יש כאן ניסיון, בעיקר של השמאל הישראלי,  לשנות את הציבור החרדי.
האופן בו מתנהל הדיון בחוק טל, החלופות של פלסנר והיחס השונה למשתמטים חרדים אל מול חילונים או ערבים מראה שהסיפור האמיתי זה הניסיון לחנך מחדש את הציבור החרדי ולכפות עליו אורח חיים שונה ממה שהוא רגיל. אם זה העניין, הנה חמש סיבות לשמאל הישראלי לשקול את הנושא מחדש:

1. התחרדות הצבא וגיוס נשים - ברור שגיוס חרדים לצבא יחייב לפתוח מסגרות רבות הדומות לנח"ל החרדי, האוכל מהדרין, זמני התפילות ניתנים בנדיבות ומש"קית הת"ש הוא בעצם מש"ק. ככל שגדודים מעין אלה יתרבו וככל שיפתחו בפני החרדים יותר אפשרויות גיוס, הצבא יהפך ליותר דתי וכמובן, שילוב הנשים בצבא יצטמצם.
2. צבא ההלכה - מעבר לאופי החרדי שיהיה בגדודים, ברור שהסמכות העליונה תהיה בסופו של דבר בידי הרב ולא בידי המפקד. המג"ד יוכל לפקוד בכל כוחו לעשות משהו בשבת, אבל מסירות הנפש ופסק ההלכה יגרמו לו להאדים, להתפוצץ, ואז לקבל עליו את הדין, אחרת ימצא עצמו מפקד על גדוד שבסיס הקבע שלו הוא כלא 6.
3. פיקוד חרדי - מטבע הדברים, אם יהיו הרבה חיילים חרדים, חלקם יצאו לפיקוד וחלקם גם ימשיכו לתפקידים בכירים. יחלוף קצת זמן עד שנראה מח"ט לובש כובע וחליפה, אבל כשזה יקרה, קשה לי לראות קריאות שמחה מכל מי שקרא לשוויון בנטל. מפקד בכיר ישפיע על התוכן החינוכי הניתן לחייליו וכמובן על המשימות שיהיו לפקודיו. 
4. שילוב בחברה הישראלית - שילוב תמיד נשמע טוב, אבל כדאי להסתכל גם על תוצאות השילוב. גיוס חרדים יפתח להם אופציות רבות לשילוב בחברה הישראלית, החל ממקומות עבודה ועד תפיסת עמדות מפתח. לא מן הנמנע שבעוד עשרים שנה נראה שופט חרדי בעליון וחמישה חרדים במועצה המנהלת של רשות השידור. השילוב גם עשוי להוביל לשילוב כולל באוכלוסיה, לשכונות חרדיות בתל אביב או להכנסת שעות שחיה נפרדות בבריכת גורדון.
5. פגיעה בפציפיסטים - אם יהיו סנקציות אישיות על משתמטים חרדים, הם יחולו בהכרח גם על משתמטים חילונים ובכלל זה גם על משתמטי מצפון. כתבתי בעבר על אחוז ההשתמטות בתל אביב ויש אף טוענים שמספר כל המשתמטים החילונים עולה בהרבה על מספרם של החרדים, כך שמהסנקציות יסבלו כולם, כולל האומנים או הפעילים החברתיים שהפנו אצבע מאשימה לחרדים. גיוס החרדים יסיר את המסכות מפני אלה שמתהדרים בצדק ובשוויון.

עם כל הפופולריות של השוויון בנטל, אני לא בטוח שמארגני המחאות השונות ובמיוחד הפוליטיקאים שבהם חשבו על כל ההשלכות. אל תטעו בדברי, איני מתנגד לגיוס חרדים אלא רק טוען שרוב האוחזים בדגל השירות לכל עושים זאת מתוך סיבות פוליטיות. אני אישית אשמח לראות את הציבור החרדי מתגייס ואולי דווקא בגלל הסיבות שהוזכרו. אולם

 לדעתי דרך הכפייה אינה הדרך הנכונה, החברה החרדית עוברת ממילא שינויים, צריך לאפשר לזמן לעשות את שלו ואולי גם לתת כמה תמריצים.

בלוף האולפנה

בלוף האולפנה *

עם ההצבעה על חוק הסדרת היישובים והשכונות ביהודה ושומרון, עלה המתח בליכוד לשיא. דרישת המתיישבים להסדיר את הבניה ביהודה ושומרון אל מול חששו של ראש הממשלה מחקיקה שכביכול פוגעת בהחלטת בג"ץ, כמעט הובילו למרד בליכוד ולפיטורי שרים. לאחר שהסערה שככה, יש לומר את האמת, הדיון על "חקיקה עוקפת בג"ץ" הוא בלוף אחד גדול.

שכונת האולפנה נבנתה על קרקע שנרכשה מערבי. כעבור 8 שנים הגיע ערבי אחר שטען לבעלות על הקרקע ושזו לטענתו נרכשה שלא מהבעלים האמיתיים. טענתו עדיין מתבררת בבית המשפט המחוזי.

החוק הישראלי והעותומאני מתייחסים למקרה של בנייה על קרקע של אדם אחר ומסדירים פיצויים לבעל הקרקע כאשר החוק העותומאני מרחיב את המקרים בהם זכותו של מקים המבנים גוברת על זכות בעל הקרקע.

צוות שרים קבע מדיניות של הסרת כל המבנים שעל קרקע פרטית ולהסדיר מבנים שעל אדמת מדינה. לאור החלטה זו ובהוראת משרד הביטחון הודיעה הפרקליטות לבג"ץ כי שכונת האולפנה תפונה.

בעקבות הלחץ הציבורי ומשהנתונים האמיתיים על השכונה הובאו בפני הממשלה, בקשה המדינה מבג"ץ פסק זמן כדי לבחון את הנושא מחדש. לשאלת נשיא בית המשפט העליון האם עמדת המדינה על ההריסה השתנתה, השיבה נציגת הפרקליטות שאין שינוי במדיניות וכיוון שכך, החליט בית המשפט שאין עילה במתן שיהוי.

הסיבה להריסה אינה פסיקת בג"ץ, אלא החלטת הממשלה שאינה מתואמת עם החוק הישראלי, העותומאני ועם ההשלכות הגדולות הצפויות מהחלטה זו, השלכות שלא נלקחו בחשבון, ממש כפי שגורל של אנשים, נשים וילדים לא נלקחו בחשבון. הממשלה גרמה לבעיה, בג"ץ הורה לה לקיים את דבריה, נתן לה גם הזדמנות לשנות את החלטתה ומשלא היה שינוי, חייב כדרכו את הממסד לקיים את דבריו.

הדיון בחוק ההסדרה העלה שאלה טעונה בציבור הישראלי: כיצד משתלבים מערכת המשפט והחוק והאם בחקיקה נגד בג"ץ אין השמטת קרקע תחת שלטון החוק. כשמעמיקים בנושא מגלים שלא תהיה ניגודיות בין החלטת הממשלה בעניין האולפנה ופסיקת בג"ץ.

המציאות הדינמית מחייבת דיונים מחודשים גם בנושאים שנסגרו, שאם לא כן, לא נוכל להתאים את עצמנו להווה ולעתיד. אכן, גם כאשר ניתן פסק דין חלוט על ידי בג"ץ, חוק בתי המשפט קובע מקרים בהם דנים בנושא בשנית. שינויה של החלטת הממשלה שלא להרוס כל מבנה הבנוי על קרקע פרטית אלא לבדוק קודם את הבעלות והאם קיים יסוד לסברה של תום לב, לא תהיה מנוגדת לבג"ץ אלא תהווה חידוש שתאפשר את פתיחת הדיון בבית המשפט. במילים אחרות, הממשלה לא צריכה להחליט להשאיר את השכונה למרות החלטת בג"ץ, אלא לשנות את כל העילה לפסיקת בג"ץ ואז לבוא שוב לבית המשפט שייתן את הכרעתו.

מלבד הצדק וההתאמה לחוק שתהיה בהחלטה כזו, הרי שהיא תיטיב גם עם בג"ץ. בשנים האחרונות חלה ירידה גדולה בערכו של בית המשפט בעיני הישראלי הממוצע. ישנם גורמים רבים לתהליך, אך ברור שגם למקרים בודדים יש השפעה חשובה. למרות שהבג"ץ דרש בסך הכל מהמדינה לקיים את דבריה בנושא האולפנה, בית המשפט מצטייר בעיני רבים כבית משפט של עוולה שכן הוא שונה מהחוק הישראלי והעותמאני, פוגע במשפחות על לא עוול בכפם וניתן למרות שטענות התובע לא הובררו. שלא ברצונו, בית המשפט נאלץ לפסוק על פי החוק וכנגד הצדק. המפתח בידי הממשלה אינו רק לגורל האולפנה, אלא גם למה שנשאר, אם נשאר, משמו הטוב של בג"ץ!

על הממשלה לגלות אחריות ולקבוע מדיניות צודקת והוגנת בנושא הבתים ביהודה ושומרון.

* מאמר זה פורסם על ידי ח"כ יעקב כ"ץ בערוץ 7. בגלל חשיבותו, החלטתי להעתיקו לכאן עם עריכה קלה שתתאים לבלוג זה. אתם מוזמנים להיכנס למאמר המקורי ולשתף אותו.

יין רימונים עסיסי

לשם הגיוון והיציאה משגרת הדיונים האופפת אותנו כישראלים, הנה משהו שונה: מתכון ליין רימונים.
לפני ראש השנה התשע"ב החלטתי שאני רוצה להכין יין רימונים. מיכל התססה קטן המון רימונים מים, סוכר ושמרים. הקושי העיקרי הוא לפרק את כל הרימונים ולהפריד את הגרגירים העסיסיים מהקליפות.
נתחיל מהמתכון, אחרי חיפוש באינטרנט בחרתי במתכון פשוט עם השמטות קלות. המתכון המקורי הוא:
10 עד 15 רימונים בשלים (ממליץ אדומים מתוקים)
200 גר' שעורה.
בין 350 ל 450 גרם סוכר.
לימון אחד סחוט.
3.7 ליטר מים.
שמרי יין (אל תשתמשו בשמרי לחם, תאמינו לי זה לא יוצא טוב).

המיכל שלי מכיל 25 ליטר, אז הייתי צריך לחשב את הכמויות בהתאם. שעורה היא חמץ, אז לא יכלתי להשתמש בה, כך שנשארתי בגדול עם רימונים, מים וסוכר. החלטתי שרבע מהכמות תהיה מיץ מהרימונים, והשאר מים וסוכר כך שיהיה 24 אחוז סוכר, ואחוז האלכהול יהיה כ 12.
אחרי מאמץ ממשוך של פירוק הגרעינים וסחיטתם, הוספת המים, הסוכר והשמרים, מגיע השלב של ההמתנה. נתתי להכל (עם חלקי הפרי) לתסוס. אחרי כשבוע, סיננתי את חלקי הפרי והעברתי למיכל התססה עם שסתום. בתיאוריה, תוך חודש חודשיים היין מוכן ואז פשוט צריך לתת לו להתיישן. בפועל, הקור של בית אל (ואולי יחד עם העובדה שלא הוספתי את השעורה), גרמו לתהליך התסיסה להתארך לחצי שנה!
אחרי המתנה ממושכת, בעיקר של אשתי שלא אהבה את המיכל שהתנחל לה במטבח, העברתי אחר כבוד את היין לבקבוקים. כידוע, תהליך העברת היין לבקבוקים כולל גם לגימה והתרשמות ממה שיש. ב"ה, היין לא החמיץ, יש לו טעם של יין רימונים עדין עם צבע סמוק. אבל הוא בהחלט צעיר.
הבקבוקים הועברו למקום חשוך, שם ישהו עד שתפקע סבלנותי או עד שאחשוב שהם התבגרו מספיק.

הערות פוליטיות

משכן הכנסת הוא מקום דינאמי. כל יום עשוי להביא איתו משהו חדש. לפעמים החידוש צפוי מראש ולפעמים קורה הבלתי צפוי. כמשפט זה הייתי פותח את הפוסט לו הייתי כותב בצורה ציורית. אבל אני לא כותב היום בצורה זו, אז תמחקו את המשפט הנ"ל מהפרוטוקול. נהיה ענייניים ולהלן שלושה דברים מעניינים מהכנסת היום:

א. הזזת יום העצמאות ליום חמישי.

מתוך מטרה להפוך את יום העצמאות לסופשבוע ארוך ובהצגת הדברים כדאגה לכלכלת המדינה, עברה היום בטרומית הצעת חוק של שם טוב לחגוג את יום העצמאות בימי חמישי. הצעה זו מעלה שאלה דתית מעניינת - האם יאמרו הלל בימי חמישי או בה' אייר, ולא משנה באיזה יום יחול. כיום, החגיגות הדתיות באות יחד עם יום העצמאות גם כאשר הוא מוקדם, כיוון שהוא מוקדם מטעמים של מניעת חילול שבת, אבל מה אם הטעמים יהיו חילונים לחלוטין?

נקודה נוספת - חגיגת יום העצמאות לפי היום בשבוע נראית מהחינה הטכנית כרעיון די טוב. הבעיה היא שזה מוציא את העוקץ של יום העצמאות. איך אפשר לחגוג אם היום בו הוכרזה המדינה ביום שבכלל לא קשור לתאריך הכרזת העצמאות. אם כבר משנים את יום החגיגה, למה לא להעביר את זה לסתם יום שרירותי, כמו היום למשל.

ב. חוק הסדרת היישובים:

ח"כ יעקב כ"ץ, כצל'ה העלה למליאת הכנסת חוק שנועד להסדיר את היישובים והשכונות ביהודה ושומרון, ביניהם שכונת האולפנה. לאחר דיון נרגש במיוחד וכשכל הציפיות היו שהחוק יועלה להצבעה וייפול, כצל'ה משך במפתיע את הצעת החוק והיא כנראה תעלה שוב להצבעה בעוד שבועיים.

ראויים לציון חברי הכנסת יריב לוין, מירי רגב וציפי חוטובלי מהליכוד שלמרות המשמעת הקואליציונית וההחלטה להפיל את החוק, הם נלחמו והתעקשו על זכותם הדמוקרטית לתמוך בחוק הנראה להם צודק ומוסרי.

ג. המאבק כנגד המסתננים.

אם כבר הזכרנו את ח"כ כ"ץ, נזכיר אותו בעוד נושא שצובר הדים לאחרונה. לפני כשלוש שנים כצל'ה העלה את נושא המסתננים למודעות הציבור, דבר שגרם לבניית הגדר. במקביל, השר אלי ישי ניסה להילחם בתופעה המתגברת. שניהם נחשבו סהרוריים, מנבאי שחורות ולא הומניים. היום הנושא הועלה לדיון בכנסת וראו זה פלא, בעקבות ארועי האלימות האחרונים, זעקו קירות הבית מקיר לקיר כנגד ההסתננות. מעניין לראות כיצד נבואה המתגשמת גורמת לאנשים לשכוח את אשר אמרו וליישר קו עם "סהרוריים" ו"שונאי אדם", מתוך מטרה להגן על אזרחי המדינה.

מחאה של מזנון

דברים מעניינים קורים בכנסת. בתוך כל הקלחת על ההליכה לבחירות, מחינו, העוזרים הפרלמנטריים, על העלאת מחירי המזנון של הכנסת. במקביל להחתמה על עצומה נגד מחירי המזנון והתחייבות שלא לקנות עד שהמחירים יחזרו לשפיותם, התכנסנו לארוחה משותפת בסגנון "ארוחת פועלים" שכללה לחם, חומוס, טחינה וסלטים. במחיר של שתי ארוחות במזנון ישבנו לסעודת רעים מתוקשרת.

ואחרי שראיתם את התמונות, קראתם את הכתבות בווינט וערוץ 7, אתם בטח שואלים על מה כל המהומה. נתחיל ממספרים ונעבור למילים.

לפני כחודשיים הכנסת החליפה זכיין למזנון הכנסת ועם הזכיין באו מחירים מופקעים.  הנה דוגמא, בסוגריים מצויים המחיר הקודם, שברובו דומה לשוק.

נתחיל מהשתייה ומהקפיצה הגדולה: כוס קפה 8 ש"ח (לעומת 5), כוס קפה גדול 12 ש"ח (10) מאפה 8 ש"ח (5.3) דיאט קולה 11 ש"ח (5). מים בטעמים 11 ש"ח (7), הבנתם את הרעיון.

בנוסף, היתה התייקרות גם בארוחות. כך למשל ארוחת בוקר של חביתה וסלט עולה 20 ש"ח במקום 11 וארוחת צהריים בסיסית עולה 20 ש"ח במקום 16. אגב, הארוחות ברובן מסובסדות וכמו שיש בהרבה מקומות עבודה, החל ממשרדי ממשלה ועד חברות פרטיות.

הבנתם את הרעיון? עכשיו להסברים למה בעצם למחות.

ראשית, בניגוד לרוב עובדי הכנסת, העוזרים הפרלמנטרים הם קבוצה צעירה, תוססת ומגובשת שתיזום מהלך על דברים שמפריעים להרבה אחרים, אבל הם שותקים. המחירים במזנון פוגעים בכל עובדי הכנסת, החל מהמנכ"ל, אך בעיקר בעובדים מהדרג הנמוך ועובדי הקבלן (ויש רבים כאלה בכנסת). עובדי הניקיון לא ירימו קול זעקה ובמקום יסתפקו באוכל מהבית, אנחנו צעקנו בשבילם. אם במשרדים ממשלתיים מקובל לתת הנחה בארוחות לעובדי המשרד, במיוחד אם הם מגיעים בשעות בוקר מוקדמות ועוזבים בשעות לילה (או ישנים בכנסת), אין סיבה שכך לא יהיה גם בכנסת. אבל מלבד העובדים, העלאת המחירים פוגעת בכל באי הכנסת ויש רבים כאלה. בכל יום מגיעים לכנסת מאות אורחים, החל מתלמידים, סטודנטים, מוזמנים לוועדות ועוד. לא ייתכן לנצל העדר תחרות על המזנון ולגבות מחיר מופקע מכל מבקר עבור כוס קפה או מאפה. לא ייתכן שכל מי שמגיע למקום מוסדר לצורך פגישת עבודה או ללמוד על הדמוקרטיה, ישלם כאילו קנה מאיזה גזלן בחור נידח.

מהנהלת הכנסת נמסר שהמחירים זמניים.

לנו העוזרים נותר לקוות שפעם הבאה שתגיעו לביקור בכנסת, לא תרגישו מנוצלים.

זיכרון של כולם

בכל שנה עולה דיון על סמיכות יום הזיכרון ליום העצמאות. לפעמים הדיון בתקשורת, לפעמים בכנסת או לפעמים סתם באטובוס. השאלה הנצחית היא כיצד ניתן לעבור כל כך מהר מיום של אבל וזיכרון ליום של חגיגות? איך אפשר לעשות מעבר חד של דגל בחצי התורן וראש מורכן לפטישי אויר, במות וראש גאה.
באחד הדיונים הסוערים שמעתי מספר משפחות שכולות שדרשו להקדים את יום הזיכרון ביום אחד, כדי שהמעבר בין הימים יהיה טבעי יותר. לאחרונה אפילו הוקמה עמותה כדי לפעול בנושא.
קל מאוד להתחבר ולהבין את רגשות המשפחות השכולות. בהגנה על המדינה נתנו משפחות אלה את היקר להם מכל, חיים ועולם ומלואו אותם לא ניתן להחזיר. בכל שנה הם כואבים את כאבם הפרטי יחד עם הכאב הכללי של כל חללי מערכות ישראל וכאב של מדינה הבוכה על בניה. קל מאוד להבין את הקושי הרב שבמעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, אך אף על פי כן, דומני שאין לנו אלא להתעלם מקושי זה אחרת נמסמס את עיקרו של יום הזיכרון.
יום הזיכרון אינו יום של אבל פרטי, אין אנו מתאבלים על מותו של חייל ספציפי אלא זוכרים את כלל החיילים, אנשי כוחות הביטחון ונפגעי פעולות האיבה ושואבים כח מזיכרון זה. לכל חלל יש סיפור ויוחודיות, אך היחודיות שמורה ליום הנפילה. התמקדות רק באבל הפרטי עשויה לנתק את אלו שיקיריהם לא נפלו מיום הזיכרון. אך לא רק מסיבה זו יש לשמור על סמיכות יום הזיכרון ויום העצמאות אלא גם בשם החללים עצמם. הסמיכות ליום העצמאות מחדדת את המטרה בשמה נפלו החיילים, את גדולתם ואת ההכרה בכל שיש לנו מדינה ועצמאות בזכותם. יום הזיכרון הוא יום בו לא רק האזרחים מרכינים ראש אלא המדינה עצמה. כשאני עומד בצפירה ביום זה אני מבטא שכיהודי ואזרח, כל חייל שנפל הוא בן משפחתי בדיוק כשם שהוא חלק ממשפחתו הביולוגית. אני עומד בצפירה באותה יראת כבוד שאביו של החייל עומד ומנסה לחוש את רגשותיו דרך הטקסים למיניהם. יום זה אינו אבל פרטי לא בגלל שאנו מזלזלים בחלל הפרטי אלא להפך, בגלל שאנו מבינים שכל חלל הוא הרבה יותר מאדם פרטי, הוא חלק מעם שלם. 
כמדינה וכאזרחי מדינה ריבונית, אנו מבינים את זכות קיומנו, את הזכות של ההגנה על קיומנו ואת קדושתם של אלו שנפלו במערכות ובהגנה על המדינה. בזיכרון כללי איננו מתעלמים מכאבם של המשפחות השכולות, אך רוצים לבטא משהו שמעבר לכך. ביום זה אנו זוכרים שקיומנו כמדינה תלוי בפעילותו של הצבא ובחלקם הגדול של הנופלים לעצם המשך קיומנו.
טקס המעבר ליום הזיכרון אם כן אינו סגירה של יום הזיכרון, אלא המשך ישיר שלו. הפרדת הימים תקל אולי במישור הרגשי, אך תמעט את עיקר חשיבותו של יום הזיכרון.

יהי זכרם של הנופלים, ברוך.

אבנים עם לב אדם

כמה שירים נכתבו על הכותל, כמה כמיהה יש לאנשים, דתיים ושאינם דתיים, למקום.

הכותל מהווה את המקום המאחד, והנושא למחלוקת בין ישראלים.

אז הפעם, במקום מילים, הבאתי זווית קצת שונה מהכותל.

תהנו.

חורף

למרות הקור העז של בית אל, ניצלתי רגע בהפוגה בגשם ויצאתי עם מצלמה לצלם

חורף. התמונות אמנם לא קשורות לנושא הבלוג - דת חברה ומדינה, אבל עם קצת

דמיון אפשר לקשר הכל. מתקשים? הנה הקשר - "תמונות דארץ ישראל נקנות בייסורים".

אמפתיה לטלאי צהוב

אחרי ימים רבים של מחאה והפגנות על הדרת נשים, בעיקר כנגד הציבור החרדי, יצאו החרדים במענה של הפגנה בה ענדו טלאי צהוב. כעם שבקרבו עדיין יש ניצולי שואה, מיהרו כולם לגנות מחאה זו. למרות שאני לא בהכרח מסכים עם החרדים, לא בנושא הקשור לנשים ולא בענידת הטלאי, אני לא ממהר להוקיעם ואף מזדהה איתם במידה מסויימת.

ענידת הטלאי מבחינתם אינה אמירה שמטרתה להשוות את השלטון לנאצים, הם לא טוענים שיש כאן תאי גז וגם לא מחנות כפייה. הצעד הדרסטי של ענידת הטלאי ביטא בסך הכל את הרגשתם. מי שמתעסק ביישוב סכסוכים או סתם מי שהתעסק עם ויכוחים בין בני זוג, הורים - ילדים או סתם אנשים יודע שפעמים רבות כשהצדדים מעלים טענה היא לא בהכרח מבטאת את המציאות אלא את התחושה. פיתרון מגיע כאשר הצדדים מבינים שכל צד נפגע וטענותיו אינן בהכרח האשמות אלא קריאת כאב של פגיעה.

דבר זה נכון גם ביחס לציבור החרדי. אחרי שבועות בהם מרגיש החרדי המצוי שיש כנגדו רדיפת דת, שמנסים להפר את האיזון העדין שיש בין עולמו ותרבותו ובין התרבות שמסביב, הוא יוצא בזעקת כאב שמתבטאת בענידת טלאי. פרופ' דורית רואר סטיאר, מרצה באוניברסיטה העברית, עשתה פעם מחקר על האסוציאציות שיש ליהודים וערבים בעת הריסת בתים. מסתבר שהריסת בתים מזכירה ליהודים את השואה. זיכרון השואה כנראה כל כך חקוק בנו שכשאשר אנו נתקלים עם מציאות שמזכירה ולו במידה קטנה תמונות מהשואה, הרי שנשווה זאת לשואה. המתנחל ייזכר בשואה כשיראה הריסת בתים, השמאלן כשיראה חקיקה שפוגעת בבתי המשפט והחרדי כשיראה מאבק כלל תקשורתי נגד הדת או ליתר דיוק, מה שבתרבותו המיוחדת חשוב לאורח החיים הדתי.

כל מי שמתהדר בכך שהוא מנסה ופועל ליצירת חברה סובלנית, לא יכול לתקוף את החרדים על הלבישה הבוטה של הטלאי. סובלנות פירושה בראש ובראשונה הקשבה. המאבק כנגד הדרת נשים לא התאפיין ברגישות תרבותית לחרדים, לעולם המושגים שלהם ולבחינת הנושא מתוך עיניים חרדיות, ההפך המוחלט הוא הנכון. זווית ההסתכלות היתה מערבית - חילונית טהורה והבעיה היא שמה שנכון ומתאים לחלק גדול מאזרחי ישראל, יוצר אי נוחות גדולה בקרב אוכלוסייה שלמה, גברים ונשים. כשרוח המחאה נעדרת סובלנות, אמפתיה ומעט רגישות תרבותית, אין פלא איפוא שהצד המותקף מרגיש מאויים ויוצא למחאה כשעל בגדו טלאי צהוב.