שומר נגיעה

ימי נעורי עברו עלי בנעימים בחברה נפרדת, משפחה של בנים, בית ספר וישיבה תיכונית נפרדים ותנועת נוער נפרדת. כדרכם של נערים, שאלה הנגיעה לא פסחה גם עלי. מטבע הדברים, השאלה לא הייתה האם נגיעה בין בנים לבנות מותרת אלא על מקרים מיוחדים - מה קורה כשאישה מושטיה לך יד, האם תלחץ יד כדי לא לפגוע בה או לא. מצד אחד יש את איסור נגיעה שבכל הדורות נזהרו בו מאוד בגלל היצר הגדול וקדושת האדם ומאידך, מישהו עלול להיפגע. כנער נטיתי לומר שברור שאין ליזום לחיצת יד עם אישה, אבל כיוון שהאיסור הוא דרבנן כי זו לא נגיעה של חיבה, אם אישה כבר הושיטה יד, אפשר להחזיר לה. מחשבה זו, שמשותפת למספר למספר רבנים, בעיקר מפתח תקווה, מבוססת על הכלל שיש דברים שנדחים מפני כבוד הבריות.

עברו שנים, למדתי קצת יותר, יצאתי לחברה המעורבת והבנתי שני דברים חשובים: א. לא כל איסור נדחה, ב. מי אמר שיש כאן כבוד בריות? ואסביר קודם את הפן ההלכתי.

למרות שרבים מנפנפים בכלל שגדול כבוד הבריות, מסתבר שגם גדולים איסורי תורה וחז"ל. לא כל איסור נדחה בגלל חשש להעלבת הזולת (דוגמא בהקשר אחר הרמ"א ביורה דעה סימן סימן קיב' סעיף טו'). חשש פגיעה שונה כנראה מעשיית מעשה בזו ולכן איסור לא נדחה בצורה אוטומטית בגלל חשש זה.

בפן ההלכתי תמיד מישהו יבוא עם דעה אחרת, ולכן שיניתי את דעתי דווקא בגלל חויותי מחוץ לעולם הישיבות. בכל המקרים בהם אישה הושיטה לי יד התוצאה הייתה דומה. אישה הושיטה יד, אני העלתי פרצוף נבוך ואז האישה נזכרה שדתיים לא לוחצים יד לנשים. אם היא לא הבינה, הייתי אומר בסבר מאוד ידיותי שאני לא לוחץ יד לנשים. התגובות תמיד היו בסגנון של "אה, נכון, שכחתי, צודק וכדומה". הנשים תמיד קבלו את זה בהבנה ובהערכה וברוב המקרים גם בכבוד לאנשים שדבקים בעקרונות שלהם. המציאות התקשורתית בה אנו חיים גרמה לכך שכל חילוני שמע על איסור נגיעה כך שהמנהג הזה של הדוסים לא חדש לו ולכן גם לא פוגע בו. נשים חילוניות כבר יודעות שהסיבה שגברים דתיים לא לוחצים להם ידיים אינה בגלל חוסר הערכה לאותה אישה אלא כי זה העקרונות שלהם ושדווקא בדרך זו הם רואים הערכה רבה יותר לאישה. אני חושב שרוב האנשים שנהגו כמוני חוו בדיוק אותו דבר.

התירוץ שאי לחיצת יד עלול לפגוע באישה לא עומד בקריטריונים מציאותיים ואולי בעצם זה רק תירוץ עלוב להזדמנות ליגוע באישה עם "הכשר". אי ניתן למנוע כל פגיעה עם מספר מילים בודדות כמו "סליחה, אבל כדתי אני לא לוחץ יד לנשים", הררי מאמרים שמתירים לחיצת יד בגלל חשש פגיעה נראים בימנו כהררי היתרים לעישון ביום טוב כי העישון בריא.

ביוצא מן הכלל, יש קבוצת נשים שמעלות את נושא הפמניזם על נס ורואות כל התנהגות דתית מפרידה כפגיעה בכבוד האישה. דעתי האישית היא שהן תמיד יחפשו איפה ההלכה (או הצבא, או החוק או כל דבר שגבר נגע בו אי פעם) דופקת את האישה ויפגעו ולא משנה מה תעשה. אז אם הן בכל מקרה יפגעו, אז שלפחות אני לא אעשה איסור.

מרק עוף לנפש

אחד מהספרים היפים שאני מכיר נקרא "מרק עוף לנפש" שמספר על דברים קטנים או גדולים שיש בהם כדי לרפא את הנפש. הנפש בספר כמובן לא אוכלת מרק אמיתי אבל מסתבר שלפעמים אוכל אמיתי בא כאוכל לנפש.

ההפרעות הנפוצות בעולם המערבי קשורות לאכילה. תופעות של השמנה נפוצות להחריד באוסטרליה ובארצות הברית ולהפך, הפרעה של אנורקסיה נרבוזה (הרעבה עצמית לעיתים עד מוות) או בולימיה נרבוזה (בולמסי אכילה) גם כן נפוצות מאוד. הפרעות אלה הקשורות לאכילה באות לפעמים בגלל תרבות, פרסומות לממתקים או עצלנות להכין משהו בריא יותר, אבל לעיתים קרובות יש להן גם גורם נפשי.

במקום להלאות אתכם בהסברים שונים, הנה הסבר שלדעתי הוא המקורי ביותר ונכון גם למי שאין לו תאוות אכילה פורצת גבולות והכרס שלו לא חרגה מהתב"ע (כמוני למשל).

לנפש שלנו יש צרכים שונים כמו צורך באהבה, צמיחה, התרגשות ועוד. בדרך כלל, הצרכים האלה מסופקים בצורה מלאה או חלקית, אבל מה קורה כשהם לא? מה קורה כשילדה בגיל ההתבגרות מצפה שההורים שלה יבינו אותה ואת רגשותיה, אבל ההורים עסוקים מידי בעבודה? הצורך בהבנה דורש את שלו אבל נשאר "רעב". לפעמים הצורך ימולא ע"י חברים, לפעמים על ידי התחברות לנוער שוליים ולפעמים האוכל בא לממש צורך נפשי. האכילה באה לכסות על הצורך הנפשי ולספק אותה, הבעיה היא שזה לא תמיד עובד, לא הייתה נותנים לחם לצמחים שלכם שלא קבלו מים כבר שבוע...

החברה המערבית "אלופה" ביצירת מצבים של בידוד האדם הפרטי, חברויות של פנים אל פנים הפכו לפייס טו פייסבוק, העבודה הופכת את האדם לעבד ותקשורת ההמונים משעבדת את המחשבה העצמאית. התוצאה היא, שהיום האדם בודד מאי פעם, והצרכים הנפשיים שלנו, צמאים יותר מאי פעם.

במצב בו קשה מאוד לספק צרכים נפשיים בסיסיים, לא פלא שהאכילה, הפיתרון הפשוט והזמין מהווה תחליף לכל כך הרבה אנשים. לא פלא שאם כל כך הרבה אנשים מרגישים ריקנות, אז האוכל מנסה למלא חלק גדול מהם. אבל כיוון שהאוכל לא מספק את הנפש, האדם עדיין מרגיש חסר וכאן זה מתחיל להיות מעניין. לעיתים, האכילה הנוספת יוצרת דווקא קושי נפשי גדול יותר כי התווספו כמה קלוריות אבל ההרגשה עדיין בקנטים. יש אנשים ששוב יאכלו עוד, יש אנשים שאחרי בולמוס אכילה יגרמו לעצמם להקיא.

באופן דומה, גם חוסר בתחושת זהות עצמית יכול לגרום לאכילה מיותרת, או לחוסר אכילה. האתגרים והסביבה של החברה המערבית מקשה על טיפוח זהות עצמית ברורה ומוגדרת, מה שמוביל לבלבול ושוב, לתחושת חיסרון. גם כאן, האכילה עשויה לספק את החלל שנוצר מחוסר זהות עצמית מוגדרת.

מקרה הפוך הוא ההפרעה האנוקרטית, בו דווקא ההרעבה משחקת תפקיד. לאור האמור, יתכן שבגלל התוצאות הגרועות של אכילה, נוצרה עמדה נפשית רעה נגד אכילה ולכן מגיעים להרעבה עצמית. במקרה של חוסר בזהות עצמית שמבוססת על מרכיבים נפשיים, עשויים לנסות לבסס זהות עצמית שמבוססת על הגוף. אדם כזה עשוי לנסות "לשפר" את גופו כאילו כל עולמו תלוי בזה ואכן לפעמים כל עולמו הנפשי תלוי במראהו החיצוני. כיוון שהחברה המערבית מגדירה אישה יפה כרזה, ייתכן מאוד שאישה בעלת זהות עצמית חלשה, תנסה לבסס את זהותה על פי גופה הרזה וכגודל זעקתה של הנפש כל גודלה הדיאטה.

לפי זה גם מובן למה תשעים אחוז מחולי האנורקסיה הם נשים, גם לנשים יש בד"כ צורך רגשי גדול יותר מגברים ויתכן שצורך זה לא מסופק כראוי וגם במקרה של חוסר זהות עצמית ומעבר לזהות גופנית, התרבות תגרום לאישה לרצות רזה בעוד שלגבר היא תגרום לרצות להיות שרירי.

ועכשיו שהוצאתי את זה מהבטן, איפה המרק שלי?

לקרוא לראש המשלה בשמו

בטרמפ שנסעתי בו לאחרונה יצא לי לדבר על דברים שברומו של עולם, כלומר על פוליטיקה. בכל דיון פוליטי בתקופת ההקפאה מגיעים לראש הממשלה, או לביבי, כפי שקראתי לו באותה שיחה. בן שיחי שהיה גם בעל הרכב נזעק ונחרד לכינוי זה ואמר שצריך לכבד אותו ולקרוא לו ראש הממשלה. בעל המאה הוא גם בעל הדעה ועל כן נמנעתי מלהשיב, ובכל זאת, השאלה כמה יש לכבד ראשי ממשלות, במיוחד כאלה שפוגעים בנו, עדיין מהדהדת מהאגזוז של אותו רכב.

פוסקים רבים מביאים חיזוק לדעתם באמירה "פוק חזי מאי עמא דבר" או צא וראה מה העם עושה. בשפה הרגילה בתקשורת ובחיי האזרח הפשוט, בהחלט משתמשים בשמו הפרטי של נושא משרה ממשלתית גם ללא הכינוי שר... או ראש הממשלה. למרות ההרגל, כציבור ששואף להיות אידיאלי, נשאלת השאלה מה נכון.

שאלה זו נוגעת גם בכבוד הראוי לנושא משרה ממשלתית, במיוחד בתקופות בה נראה שהוא פועל בניגוד למצע שלפיו נבחר.

סמכותו של מלך או ממשלה יכולה לנבוע משתי מקורות:

1. בשלטון דמוקרטי הסמכות היא בחירת העם.
2. בשלטון מלוכני הסמכות נובעת מכוח שעבר בירושה או מנבואה כמו במלכי בית דוד.

שלטון מלוכני בודאי לא תלוי בדעת העם והכבוד המגיע למלך נובע מעצם היותו מלך. שלטון דמוקרטי תלוי בעם הן בבחירות הנערכות מידי פעם והן במחויבות לרצונו של העם במהלכים גדולים, דבר המתבטא לפעמים בסקרי דעת קהל או במשאל עם (במדינות מתוקנות). יוצא מזה שראש ממשלה שפועל בניגוד מנדט שעל פיו נבחר, שומט את הקרקע מתחת שלטונו ומאבד את סמכותו כמושל.

ברור שכדי לשמור על סדרי שלטון תקין, אי אפשר לבוא ולפרוק עול מכל החלטה ממשלתית ששונה קצת מהמצע של מפלגת השלטון, אבל גם אי אפשר לדרוש ממנו לכבד שלטון זה. במציאות העגומה של מדינתנו בה אולי כל ממשלה (לפחות כל ממשלת ימין) משנה את השקפותיה לפי רצון העם היושב בארצות הברית, אולי אפשר לכנות את כל ראשי הממשלות בהיסטוריה בשמם.

שמעת בן גוריון?

מאמר זה נכתב במקור לתנועת רעננים.

לקריאת מאמרים נוספים של חברי התנועה לחצו כאן

לקרוא לראש המשלה בשמו

בטרמפ שנסעתי בו לאחרונה יצא לי לדבר על דברים שברומו של עולם, כלומר על פוליטיקה. בכל דיון פוליטי בתקופת ההקפאה מגיעים לראש הממשלה, או לביבי, כפי שקראתי לו באותה שיחה. בן שיחי שהיה גם בעל הרכב נזעק ונחרד לכינוי זה ואמר שצריך לכבד אותו ולקרוא לו ראש הממשלה. בעל המאה הוא גם בעל הדעה ועל כן נמנעתי מלהשיב, ובכל זאת, השאלה כמה יש לכבד ראשי ממשלות, במיוחד כאלה שפוגעים בנו, עדיין מהדהדת מהאגזוז של אותו רכב.

פוסקים רבים מביאים חיזוק לדעתם באמירה "פוק חזי מאי עמא דבר" או צא וראה מה העם עושה. בשפה הרגילה בתקשורת ובחיי האזרח הפשוט, בהחלט משתמשים בשמו הפרטי של נושא משרה ממשלתית גם ללא הכינוי שר... או ראש הממשלה. למרות ההרגל, כציבור ששואף להיות אידיאלי, נשאלת השאלה מה נכון.

שאלה זו נוגעת גם בכבוד הראוי לנושא משרה ממשלתית, במיוחד בתקופות בה נראה שהוא פועל בניגוד למצע שלפיו נבחר.

סמכותו של מלך או ממשלה יכולה לנבוע משתי מקורות:

1. בשלטון דמוקרטי הסמכות היא בחירת העם.
2. בשלטון מלוכני הסמכות נובעת מכוח שעבר בירושה או מנבואה כמו במלכי בית דוד.

שלטון מלוכני בודאי לא תלוי בדעת העם והכבוד המגיע למלך נובע מעצם היותו מלך. שלטון דמוקרטי תלוי בעם הן בבחירות הנערכות מידי פעם והן במחויבות לרצונו של העם במהלכים גדולים, דבר המתבטא לפעמים בסקרי דעת קהל או במשאל עם (במדינות מתוקנות). יוצא מזה שראש ממשלה שפועל בניגוד מנדט שעל פיו נבחר, שומט את הקרקע מתחת שלטונו ומאבד את סמכותו כמושל.

ברור שכדי לשמור על סדרי שלטון תקין, אי אפשר לבוא ולפרוק עול מכל החלטה ממשלתית ששונה קצת מהמצע של מפלגת השלטון, אבל גם אי אפשר לדרוש ממנו לכבד שלטון זה. במציאות העגומה של מדינתנו בה אולי כל ממשלה (לפחות כל ממשלת ימין) משנה את השקפותיה לפי רצון העם היושב בארצות הברית, אולי אפשר לכנות את כל ראשי הממשלות בהיסטוריה בשמם.

שמעת בן גוריון?

מאמר זה נכתב במקור לתנועת רעננים.

לקריאת מאמרים נוספים של חברי התנועה לחצו כאן

אז כמה חיילים יש בתל אביב?

תמיד חשבתם שהחרדים אלה הם שמשתמטים, שהחילונים נושאים בנטל הגיוס ושמצביעי מרץ שרתו כולם שרות קרבי מלא?

ככה גם אני חשבתי עד שהתגייסתי, ואז הבנתי שטעיתי.

בכל שרותי הצבאי פגשתי קיבוצניקים בודדים, בדיקה מדוקדקדת יותר של הקיבוצים גלתה שזה לא שהם משתמטים, הם פשוט מעדיפים חטיבות מסויימות, כמו שריון או נחל.

השאלה הגדולה יותר שלי הייתה על תל אביב.

במהלך שרותי הייתי בשלוש פלוגות שונות, זאת שהתגייסתי אליה, של קורס מכ"ים והפלוגה בה שרתתי כמ"כ. בכל פלוגות אלה (מעל שלש מאות חיילים), פגשתי פחות מחמישה חבר'ה מתל אביב. כל השאר היו דתיים, מיש"ע, מהפירפריה, המון מחיפה והרבה מבאר שבע. ואז שאלתי את עצמי אם יש בכלל נוער בתל אביב.

אני יודע שרבים יתמהו על שאלתי, ברור שיש נוער בתל אביב, זו העיר של הצעירים, עיר של מסיבות, מופעים, עיר שלא הולכת לישון, אז בעיר כזאת לא יהיו צעירים? אני יודע, בצבא פשוט לא פגשתי אותם אז לכן שאלתי.

היום סוף סוף, התבררה שאלתי, כן, יש נוער בתל אביב אבל הוא פשוט לא מתגייס בכלל, בפרט לא לקרבי.

במקום לאכביר בקשקושים, כנסו לוואלה (כן, וואלה!) ותראו.

http://news.walla.co.il/?w=/1/1753624&m=1&mid=103142

חשיפה: ח"כ יודע להיות מלצר!

אחד הדברים המשעשעים בכנסת הוא לראות את הח"כים מתנהגים בצורה חברית או עממית. כשמסתובבים במזנון או סתם ברחבי הכנסת, אפשר להבחין בח"כים מתנשאים, ח"כים מנותקים וח"כים שיודעים גם לצאת מהמעיל. האחרונים יודעים גם לחייך, ובעיקר, לגרום לך לחייך, ולשמוח.

אתמול ח"כ שי חרמש מקדימה צייר חיוך גדול על פני. המלצרית במזנון בדיוק יצאה ושי שרצה קערת מרק לא היסס, עבר ל"צד של המלצרים" והגיש לעצמו קערת מרק (עם חיוך). המלצרית שהגיעה אח"כ כמעט שאלה למה אין לו סינר וכובע מיוחד.

מזל שבפלאפון שלי יש מצלמה.

תהנו ותחייכו.