בצעירותי,
זכיתי ללמוד בישיבה חרדית ובהמשך זכיתי לעבור לישיבה לצעירים של מרכז הרב. שני
הסגנונות הקנו גם יכולת לימוד וגם זוית ראייה מיוחדת על החברה הישראלית.
מן הסתם, בין שתי הישיבות היה
הבדל גדול באופי יום העצמאות. בישיבה החרדית התקיימה בעיצומו של יום שיחה המסבירה
מדוע אין לומר הלל ביום העצמאות ואילו בישל"צ, קראנו הלל בברכה מתוך שבח
והודאה לקב"ה על הטוב אשר גמלנו.
הבדל נוסף בין
הישיבות היה ביחס ללימוד תנ"ך. הרמב"ם פסק את דברי חז"ל שאדם צריך
לשלש את לימודו - שליש מקרא, שליש משנה ושליש גמרא. בפועל, בישיבות בכלל ובחרדיות
בפרט, כמעט שלא לומדים תנ"ך, ודאי לא כספר חי שמתאר את דבר ה' אלינו דרך
קורות העם היהודי. הבורות בתנ"ך ובקורות העם היהודי מאפשר לזלזל בנס של
הקמת מדינת ישראל.
בפסקאות לקמן
אגע בסוגיית אמירת הלל ביום העצמאות. לא אכנס לדיון ההלכתי האם ניתן לומר הלל
בברכה או לא אלא לעצם שאלת הודאה על המדינה. אנו מודים לקב"ה על כל דבר שעושה
עימנו, וברור שעל שינוי מיוחד לטובה, יש חיוב גדול יותר להודות. יש לברר האם
העצמאות המדינית כפי שיש לנו כיום גדולה יותר מאשר בתקופות קודמות. אגע בשני רבדים
– העצמאות המדינית וההתנהלות התורנית. התשובה כאן היא חד משמעית. מאז סוף ימי
שלמה המלך, לפני כמעט שלושת אלפים שנה, לא היתה עצמאות כפי שיש לנו כיום.
אומנם עדיין לא באנו לגאולה שלמה, אך כל מי שלמד תנ"ך או את קורות העם היהודי
יודע שמאז פטירת שלמה המלך לא היתה עצמאות, ביטחון ואף אפשרות ללמוד תורה כפי שיש
היום. בחנוכה ובפורים זכינו לנס נסתר, אך כפי שנראה בהמשך, המלכות היהודית לא
התקרבה לעצמאות של ימינו. נסקור בקצרה שלוש תקופות: תקופת התנ"ך, התקופה מנס
פורים ועד בניית המקדש והתקופה מנס חנוכה ועד החורבן השני.
תקופת
התנ"ך
ניתן לחלק את
הזמן מהכניסה לארץ ועד חורבן בית ראשון לשתי תקופות: תקופת השופטים ותקופת המלכים.
תקופת השופטים התחילה לאחר פטירת יהושע בן נון. יהושע כבש חלקים רבים של הארץ, אך
המשימה לא הושלמה. במקומות רבים גרו כנענים ופלשתים שעתידים להציק לבני ישראל במשך
מאות השנים שיבואו. בני ישראל לא היו ממלכה אחת מסודרת אלא ממלכות קטנות של שבטים.
במצב בו אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה, המצב הרוחני מתדרדר מהר, עבודה זרה
חודרת לעם ובמקביל, הגויים מציקים לבני ישראל. מידי פעם קם מושיע לשעתו, אך אחרי
פטירתו הקושי חוזר. בתקופה זו העם ישב בארצו, אך תחת איום מתמיד של אויבים מבפנים
כשאין צבא מסודר שיגן מהפלשתים, הכנענים ושאר העמים. חלוקת העם לשבטים עצמאיים גם
השפיעה על המרכז הרוחני. אומנם היה משכן בשילה, אך לא ברור כמה היו עולים לשם
לרגל. די אם נסתכל באלקנה שבכל פעם שעלה לרגל התאמץ כדי להביא עימו עוד אנשים (על
פי ילקוט שמעוני על שמואל א, א). עליה לרגל לא היתה נחלת הכלל ולמשכן לא היתה
השפעה ישירה על כל העם.
לאור זאת,
המלכת שאול למלך לא היתה משימה טכנית של מציאת מנהיג אלא שינוי צורת השלטון והפיכת
השבטים לעם שפועל יחד בצורה מסודרת. שינוי זה איפשר לדוד המלך להילחם באויבים
שבתוך הארץ, להרחיב את הגבולות ולהכין את התשתית לבניית המקדש על ידי בנו, שלמה.
תקופה זו של דוד ושלמה היתה תקופת הזוהר היחידה בעצמאות ישראל כמדינה אחת. בתקופה
זו נמנעו מלגייר גויים כי חששו שמא אינם רוצים באמת להיות יהודים אלא רק ליהנות
מהרווחים של בני ישראל. למרות זאת, התקופה לא היתה כולה ורודה. חז"ל מותחים
ביקורת נוקבת על חלק מהדברים ששלמה המלך עשה ולא חסרו אנשים שלא היו נאמנים לגמרי
להנהגה התורנית. למשל, הדיוטות שבעם עשו בתי דין וגיירו מאה וחמישים אלף (!) גויים
(יבמות עט, א, רמב"ם איסורי ביאה פרק יג).
לאחר פטירת
שלמה והמלכת בנו רחבעם, הממלכה התפצלה וירבעם נהיה המלך של ממלכת ישראל. למעט מספר
שנים קצרות יחסית, מאות השנים שעד החורבן היו רצופים במלחמות מבית ומחוץ
והעם נהה אחרי העבודה הזרה. ממלכות יהודה וישראל לחמו רבות זו בזו, מצרים וארם
לחמו בבני ישראל ולאלילים נבנו מזבחות בדן שבצפון, בית אל ואף בתוך בית המקדש.
חורבן בית
המקדש בעיני חז"ל היה שריפת בית שרוף. סיום עצוב של ממלכות מתפוררות ומלאות
עבודה זרה במקום שמיעה לדברי ה' ולנביאיו.
פורים ושיבת
ציון
מכל הימים
המיוחדים, פורים זכה כנראה ליחס המיוחד ביותר. הסיפור הדרמטי במגילה והשמחה האופפת
את פורים, מקנים לו מעמד גבוה בחגים. על מועד זה אף נאמר שלא יתבטל לעתיד לבוא,
וכמו שנאמר במגילה "וימי הפורים האלה וזכרם לא מסוף מזרעם" (מדרש משלי,
ע"פ הפסוק באסתר ט, כח). כשמתבוננים במצב העם היהודי לאחר פורים בקשיים שלא
נפטרו והשאלה הראשונית אם בכלל לחגוג את פורים מעצימים את חובת ההודאה על תרומת
המדינה. בהערת אגב, פסוקי המגילה מרמזים שפורים החל החג ספונטני ורק לאחר מכן נקבע
על ידי מרדכי, אסתר וחז"ל (למשל, הפסוק "וקיבל היהודים את אשר החלו
לעשות ואת אשר כתב מרדכי עליהם").
הגמרא במגילה (יד,
א) שואלת מדוע לא אומרים הלל בפורים ומביאה שלשה הסברים. הסבר אחד הוא שאכן היה
ראוי לומר הלל, וקריאת המגילה היא במקום ההלל. לפי שני הסברים נוספים אין לומר הלל
בפורים, או בגלל שהנס נעשה בחוץ לארץ או בגלל שאנו עדיין עבדי אחשוורוש. מי שלומד
רק גמרא זו ולא פתח מעודו את ספר עזרא ונחמיה, לא מבין את תשובת הגמרא.
העליה לארץ
התחילה עוד קודם הסיפור של פורים והופסקה על ידי המלך ועוזרו, אולי אחשוורוש והמן.
כל הסיפור של פורים מתרחש בהקשר בו היהודים לא יכולים לעלות לארץ. סיפור הרקע
הושמט מהמגילה אולי כי הוא מעמעם את הנס. העם היהודי ניצל, אבל עדיין נמצא בגלות!
גם כאשר סוף
סוף באה הצהרת כורש המאפשרת לעלות ולבנות את המקדש, העם היהודי עדיין היו עבדים של
אחשוורוש ויורשיו. כל פעולה שלהם חייבה אישור של המלכות. כמובן שעליה לירושלים או
בניית העיר והמקדש חייבו אישור והתאפשרו רק אחרי הצהרת כורש. "עדיין עבדי
אחשוורוש אנן" אינו רק משפט מליצי המתאר התחשבות בינלאומית אלא מציאות ממשית
כאובה. עד ימי החשמונאים השלטון בארץ הוא שלטון זר.
במקביל, גם
מצבו הרוחני של העם לא היה כל כך מזהיר. האנשים היו נשואים לנכריות ולא הכירו אף
מצוות בסיסיות, כמו את חג הסוכות.
לאור ההקשר,
מובן מאוד מדוע חכמים חששו מקביעת פורים כיום מיוחד והכנסת המגילה לתנ"ך.
למרות נס ההצלה, עדיין אין גאולה וקביעת פורים עשויה לעורר איבה מצד הגויים (מגילה
ז, א).
חנוכה
והחשמונאים
בניגוד
לפורים, בחנוכה אומרים הלל ואף בברכה. אם בגלל סיפורי הגן, תהילת המכבים או סתם
חוסר ידיעה, אנו נוטים לחשוב שניצחון המכבים היה מזהיר, שהעם החל לעסוק בתורה
ושהמלכות העצמאית חזרה לישראל למשך יותר ממאתיים שנה. האמת היא כמעט ההפך הגמור.
ליהודה המכבי
היו נצחונות מזהירים, אך גם כמה הפסדים והוא עצמו נהרג בקרב. המלחמות עוד נמשכו
זמן רב ורק כעבוד עשרות שנים הגיעה תקופה שקטה יותר של עצמאות. יהודה המכבי הצליח
לטהר את המקדש וכנראה גם לחזק את מעמד המסורת היהודית, אך חלקים גדולים בעם, בעיקר
באליטה, המשיכו בשאיפתם לתרבות יוונית. לצד הפרושים והחברים צמחו זרמים כמו
הבייתוסים והצדוקים שלא קבלו את פרשנות חז"ל לתורה.
הממלכה
החשמונאית צמחה גם אחרי מות יהודה בשאיפה להגיע לעצמאות. במשך שנים רבות היא היתה
כפופה לשלטון הסלוואקי. שלטון הפנים נמסר ליהודים, אך הם היו צריכים להעלות מס וכן
הוגבלו באפשרויות חקיקה ויחסים עם מדינות אחרות. עצמאות מלאה התקיימה רק למשך
עשרות שנים בודדות. עם פטירת שלומציון המלכה, כמאה שנים לאחר תחילת מרד החשמונאים,
התחילה מלחמת אחים בין היורשים. מלחמה זו הביאה להשתלטות הרומאים ובהמשך שלטון
שושלת הורדוס שלא היה מזרע ישראל ובסוף לחורבן הבית.
הרמב"ם בתחילת
הלכות חנוכה (מגילה וחנוכה א, ג) מתאר מעט את הגזירות והניצחון וכותב "וחזרה
מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני". אכן, היתה אוטונומיה
יהודית למשך יותר ממאתיים שנים. בתקופות מסויימות אפילו היתה עצמאות או מלכים
שהיטיבו עם לומדי התורה והחכמים. עם זאת, רוב התקופה היתה רוויה במלחמות קיום,
מלחמות פנימיות, רדיפת חכמים או כהנים צדוקים שלא המשיכו, בלשון המעטה, את אותה
רוח הטהורה של מתיתיהו וחמשת בניו. למרות זאת, לא נמנעו מלקבוע את חנוכה כחג
בו אומרים הלל שלם בברכה.
מדינת ישראל
מדינת ישראל
הוקמה כאלף ותשע מאות שנה לאחר חורבן הבית השני. הקמת המדינה באה לאחר שנים ארוכות
של עליה הדרגתית, מאבק בארץ ופעילות בינלאומית למתן אישור להקמת מדינה. תחילה היתה
מחשבה שהיהודים ישבו באוטונומיה הכפופה לשלטון הבריטי, מעין המדינה בזמן עזרא
ונחמיה ורוב תקופת הבית השני. בעצת ה', הוקמה לבסוף מדינה עצמאית, מדינה אליה
יהודים יכולים לעלות לארץ ללא אישור שלטון נכרי, מדינה המקיימת צבא עצמאי
ויהודי, מדינה בעלת כלכלה עצמאית ומערכת חוקים עצמאית המושפעת רבות מדיני התורה
ומדינה בה יש הרבה מעל מאה אלף לומדי תורה במוסדות על תיכוניים.
אמת הדבר שלא
באנו לגמרי אל המנוחה והנחלה. כמו לכל מדינה עצמאית בימינו, יש לנו אתגרים
ביטחוניים, כלכליים וחברתיים. עדיין לא הגענו למדינה בה יש סנהדרין והחוקים
והתרבות מושפעים מתרבויות זרות. אף על פי כן, לא ניתן אף לדמות את מצבנו כיום
למציאות הקשה של רוב ימי הבית הראשון, תקופת נס פורים בשושן ואף לא לימי החשמונאים
ונס חנוכה.
פשוט שאנו לא
עבדי אחשוורוש והמלכות שלנו יותר מעולה מאשר אותה מלכות שחזרה לישראל יותר ממאתיים
שנה. ברור אם כן שיש חובה להודות לקב"ה כל הטוב אשר גמלנו בבניין ישראל
וירושלים.
