‏הצגת רשומות עם תוויות פוליטיקה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פוליטיקה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 23 בדצמבר 2013

פולארד ובניית אמון

ביום ראשון האחרון כותרות העיתונים ואתרי החדשות זעקו על הריגול של ארצות הברית אחרי בכירים ישראלים, כמו שר הביטחון וראש הממשלה דאז אהוד ברק ואהוד אולמרט. הריגול כלל יירוט אימיילים ותצפיות. ארצות הברית מן הסתם הובאה על ידי החשיפה, אך כיוון שאין זו הפעם הראשונה בה היאנתסת בריגול אחרי מדינות ידידותיות, אפשר מבחינתה לתת לנושא להישכח ולהמשיך בסדר היום הכולל לחץ על מדינות אחרות לסמוך על נאמנותה של ארצות הברית.
הבעיה הקטנה שמדינת ישראל עשתה פתאום קישור בין שני דברים - הרווח של ארצות הברית אחרי ישראל ובריאות של פולארד אחרי ארצות הברית. לטענת הבית הלבן אין קשר בכלל בין שני האירועים, אבל גורמים בישראל טוענים שאם ארצות הברית מרגלית אחרי מדינה ידידותית, אז גם למדינה הידידותית מותר לדרוש את שחרור המרגל שלה. ראש הממשלה אף אמר כי יתנה את המשך התקדמות המשא ומתן עם הפלשתינים בשחרורו של פולארד.
לטובת אובאמה שלא מצטיין כנראה בבניית אמון עם מדינות זרות, אם ישפוט רק לפן פליטות הפה שלו שנקלטו בתקשורת, הנה הסבר קטן.
ארצות הברית דורשת ויתורים של ישראל לפלשתינים ומבטיחה ערבות בטחונית. במילים אחרות, ארצות הברית רוצה שנסמוך עליה.
ארצות הברית רוצהשנסמוך עליה גם במישור האיראני, הבטחוני הרחב והכלכלי.
ארצות הברית רוצה שנעשה צעדים בוני אימון כלפי הפלשתינים, המשא ומתן האיראני ועוד.
מנגד, ארצות הברית מרגלית אחרינו, דבר שמשום מה לא גורם בישראל לתחושת אימון גדולה בדוד סם.
כצעד בונה אימון וכדי לחדש את מה שנגע, ישראל מבקשת את שחרורו של פולארד. הסיבה היא לא רק בעזרה לאיש המסכן הנמק בכלא כ 25 שנה בעוון ריגול לטובת מדינה ידידותית אלא בבחינה לנאמנות של ארצות הברית לידידות שלה.
כן אובאמה, הפוליטיקאים הישראלים אמנם לא מצטיינים במיוחד במאמצים להגן על אלו שסייעו למדינה, אבל הם רוצים לדעת שלא עובדים עליהם, בשביל זה הם פוליטיקאים! נתניהו מבקש בסך הכל צעד בונה אימון, לדעת שהוא בכלל יכול לסמוך על הערבויות שאתה מציע לביטחון מדינת ישראל, לדעת שהצהרתך על הפסקת הריגול אחרי ידידות היא לא מס שפתיים ולראות אם בכלל אתה מבין מה המשמעות של ויתורים, בעיקר כשמדובר על דברים שאת צריך לעשות ולא רק דורש מאחרים.
בסופו של דבר, אובאמה, תחליט כנראה שהקשר בין ריגול אמריקאי ובקשה להראות אימון מחודש על ידי חנינת מרגל ישראלי הוא מקרי בהחלט. תטען שהוא עשה מעשים חמורים, הרבה יותר מהרוצחים שאתה דורש שנשחרר וששחרורו יפגע בביטחון של ארצות הברית, בניגוד למשל לשחרור מחבלים שכידוע חוזרים לרשות הפלשתינית והופכים לפעילי שלום מושבעים ואם לא, אז לפחות למשלחי פיגועי תופת כנגד אוכלוסיה אזרחית. תחליט מה שתחליט, רק אחר כך אל תשאל למה הישראלים לא סומכים עליך.

יום רביעי, 14 בנובמבר 2012

מי עושה ומי מדבר


לקראת הבחירות, חברי כנסת רבים מתהדרים בכך שבניגוד לאחרים, הם עושים ולא מדברים. לנו כציבור זה נשמע יפה ואנו שואלים את עצמנו כמובן האם זה נכון או לא. הבעיה היא , שלא תמיד אנחנו אפילו יודעים להבחין בין עשייה ודיבור.
ראשית, צריך לזכור שיש הבדל בסיסי בין שר וחבר כנסת ובין ח"כ מהקואליציה וח"כ מהאופוזיציה. יכולת העשייה של שר האחראי על משרד גדולה יותר מיכולת העשייה של ח"כ בקואליציה וזו גדולה יותר מח"כ שהממשלה תצר את צעדיו כדי שיוכל לרשום לעצמו פחות הצלחות. לפי יכולת העשייה, כך צריכה להיות גם הציפייה והמדידה של ביצוע מול יכולת.
דבר שני, אני מניח שכולם יסכימו שלמעט מקרים חריגים, מילים בעלמא לא נכנסים לקטגוריה של עשייה, כך גם לגבי גימיקים. חלוקת קוטג' או העלאת נושא במליאה כשהמילים מותירות את רישומן רק בפרוטוקול ייכנסו לקטגוריה של דיבור ולא עשייה. לכן העלאת נושא לסדר היום בכנסת, הצעת חוק שלא עברה או שאילתה לשר שקבלה תשובה לקונית, ייכנסו לקטגוריה החשובה של דיבור, אבל לא מעבר. יוצאים מהכלל הם כשאותו דיבור קיבול ביטוי בפועל, למשל, כששאילתה הביאה לתשובה שפתרה ספקות בנושא, כשרצף של הצעות לסדר גרם למשרדי הממשלה לפעול  או כשהצעת חוק שנפלה פעלה את פעולתה על ידי שהולידה תקנות או שאפשרה להצעה אחרת לעבור.
כדי להדגים עיקרון זה, בחרתי הפעם בח"כ יעקב כץ, כצל'ה, יו"ר האיחוד הלאומי. בכנסת ה 18 האיחוד הלאומי היתה באופוזיציה והעלתה ביקורת כלפי התנהלותה המדינית של הממשלה. למרות זאת, כץ רשם לעצמו כמה הישגים שלא היו מביישים אף חבר בקואליציה:
הכנסת תקצוב מוסדות החינוך לבסיס התקציב - באורח מסורתי, התקציב למוסדות החינוך הדתי לא היה בבסיס התקציב אלא בא מרזרבות ולאחר השתדלות החכים הדתיים והחרדים. מצב זה שימש את חברי כנסת אלו שהצטיירו בעיני הציבור כמי שדואג להם ולכן הציבור הרגיש מחויבות להצביע עבורם. כשיעקב כץ ניגש למשא ומתן הקואליציוני הוא דרש שהתקציב למוסדות החינוך יהיה בבסיס התקציב ולא משאריות. חברי הכנסת מהסיעות האחרות לא יכלו להצטייר כמי שמזלזלים במוסדות ולכן התיישרו עם הדרישה. באופן אבסורדי, האיחוד הלאומי לא נכנס לממשלה אבל דרישה זו נשארה ומומשה.
הדוגמה הבאה מראה שגם דיבורים יכולים להוביל בסוף למעשה. היום, כמעט כל אזרח ישראלי מודע לבעיית המסתננים ולצורך בפיתרון כולל. לפני ארבע שנים המצב היה שונה, היו רק 30 אלף מסתננים והציבור כמעט לא ידע על הבעיה, ודאי שלא דרש פיתרון. כיושב ראש וועדת העובדים הזרים, כץ העלה את הנושא בכל פורום אפשרי, דיבר הרבה בנושא, הגיש הצעת חוק להקמת הגדר והצעה להקמת מקום שהייה  למסתננים עד שיוחזרו לארצם. הצעות אלו נפלו, אבל דחפו את הממשלה לממש. הגדר בגבול הדרום קרובה להשלמה ומתקן השהייה נבנה בקצב די מהיר.
  הדוגמה האחרונה מראה שאם ח"כ רוצה, הוא יכול לגרום למשרדי ממשלה לזוז גם מספסלי האופוזיציה וגם בנושא שתקוע במשך שנים. לפני כמה שנים החליטו משרדי הממשלה להכשיר ישראלים לעסוק בבנייה. המטרה היתה להכניס ישראלים למעגל העבודה במקום עובדים זרים. נבתנה תוכנית עם תנאים מיוחדים ואף נפתח קורס אחד או שניים, אבל הפרויקט לא המשיך. בישיבות ארוכות עם נציגי משרדי הממשלה, כץ למד את הנושא, ברר מה תקוע ואיפה תקוע עד שנמצאה הדרך להמשיך את הפרוייקט. כיום כבר נפתחו עשרות קורסים שהכשירו מאות עובדים ישראלים.

אלו דוגמאות בודדות מח"כ אחד, שהצליח לעשות גם מספסל אופוזיציה, ספסל שהאפשרויות בו הן בעיקר של דיבור. בפעם אחרת נתמקד בח"כ אחר או שר אחר ועד אז אתם מוזמנים להעיר, לשתף ולשלוח רעיונות נוספים.

יום שני, 5 בנובמבר 2012

דילים של פריימריז

עכשיו ה מגיע, אחרי כמה חודשים של התפקדות לבית היהודי, מגיע רגע בחירה.
במשך כמה חודשים עמלו המתמודדים ופקדו את כל מי שהסכים לוותר על 40 ש"ח כדי לזכות להיות חלק משינוי במפלגה הצעירה - הבית היהודי, או בשמה האמיתי - מפד"ל הישנה, המפלגה הזקנה והמיושנת. יש שהתפקדו כי רצו ליצור את השינוי, הם יודעים במיל לבחור ליו"ר ואת מי לסמן במקום הראשון עד החמישי. אחרים, התקדו בשביל מועמד מסויים ואין להם דעה ברורה על שאר המועמדים. לא אלמן ישראל ובדיוק בשביל זה כל מועמד מציג רשימת המלצה לתמיכה - במי לבחור.
החיים אם כן פשוטים, יש מועמד מועדף, יש רשימה וזהו, מה פשוט יותר. השאלה היא איך בכלל מועמד מחליט ללכת עם מועמד זה או אחר. ובכן, החיים לא כל כך פשוטים.
בעולם אידיאלי נטול אינטרסים אישיים כל מועמד היה ממליץ על מי שבאמת ראוי לדעתו, על אחרים שבאים באותה גישה שלו ויש להם יכולת עבודה טובה ביחד. מצד שני, בעולם אידאלי לא היו פוליטיקאים.
במציאות, חלק מהבריתות אכן באו מהיכרות רבת שנים, שותפות לדרך או עבודה משותפת. כך למשל הברית בין אורבך ובנט ובין ניסן סלומיאנסקי ואורלב. אורבך תמך בבנט מההתחלה וניסן ואורלב עובדים יחד כבר שנים. בריתות אחרונות נוצרו רק לאחרונה, חלקם קרובים כל כך לבחירות שאי אפשר שלא לשאול "למה רק עכשיו". אם שני המועמדים מאמינים זה בזה, למה הם חיכו לרגע האחרון כדי להצהיר על כך?
התשובה היא שבריתות מעין אלה לא באו מתוך נאמנות לדרך, אלא מתוך ראייה של האינטרס האישי. הדוגמה המפורסמת (ולכן זו הדוגמה היחידה שאנקוב בשמות) היא הברית בין אורלב להרשקוביץ. כל מי שעקב אחרי המפלגה ידע שהשניים כמעט ולא מדברים ביניהם, ואם הם מחליפים מילים, זה כדי להתוכח. השותפות הפתאומית בין השניים נראית כל כך לא טבעית עד שניתן לחשוב על שני הסברים בלבד: א. המשיח הגיע ומקיים את הפסוק "וגר זאב עם כבש". ב. טובה אישית מצליחה למחוק אפילו דעה אישית. 
ויש מקרים נוספים. לאחרונה שוחחתי עם נציגים משני מטות ושאלתי אותם למה המועמד הלך עם א' ולא עם ב'. ציפיתי לקבל תשובה בסגנון של "אנחנו עובדים טוב ביחד, יש לנו דרך משותפת ואנחנו מעריכים אותו". התשובה שקיבלתי הייתה שונה לגמרי - ניסינו אצל האחרים, אבל הם לא רצו אותנו אז לא הייתה בררה. מבינים, המועמד שלכם מבקש לתמוך ברשימה מסויימת לא כי הוא מאמין בה אלא כי הוא חייב מישהו לרוץ איתו. לי אישית אין בעיה עם דילים מעין אלה, זה החיים הפוליטיים ומי שלא יודע לעשות עסקאות עם מועמדים, ייכשל גם בייצוג שלנו בכנסת. אמנם מקרה זה מיוחד כי מנצלים אמון טבעי ותמימות מסויימת שקיימים בציבור הדתי, אבל כפי שכתבתי, אלה החיים. העניין הוא שלפחות במקרה אחד, מועמד פלוני התנגד לגמרי לדרך של מועמד אלמוני ובכל זאת החליט להביע בו תמיכה. אין לדעתי בעיה במקרה ששני מועמדים מגשרים על יריבות אישית, הבעיה היא כאשר מועמד אחד מבטל את התנגדותו הערכית למועמד השני כדי לזכות בתמיכתו.
הפריימריז זה לא רק בחירת אנשים, אלא בחירת דרך. הציונות הדתית נמצאת שנים ארוכות בתהליך של ברור והגדרה מחודשת והדרך הפוליטית היא רק אחד הסממנים. הצבעה עבור מועמד אינה רק בגלל אישיותו אלא גם ובעיקר, בגלל הדרך שהוא מייצג. אם מועמד משנה את דרכו כדי שאישיותו תיבחר, מוטב לנו שלא יתמודד.

ובנימה אופטימית זו נזכיר שלא כולם ככה, יש כאלה שבאמת מייצגים דרך. הפריימריז התחיל תהליך של שינוי, הוא יתעצם מחר בפריימריז ליו"ר ואולי יוביל סערה של גשמי ברכה. לחילופין, יש גם סיכוי למבול...

יום שבת, 7 ביולי 2012

אל תתנו להם רובים!

נושא הגיוס לכולם והשוויון בנטל לא ירד כנראה מסדר היום עד המחאה החברתית הבאה, דבר מלמד על אחת משתי אפשרויות: או שהמצב הפוליטי, הקוסמי ומזג האויר גרמו לכך שאחרי שישים שנה של חוק תורתו אומנותו, פתאום יש צורך לשנות את הסטטוס קוו, צורך שמתעצם למול הגדילה בהשתמטות של הציבור החילוני, או שכמו בשישים שנה האחרונות, יש כאן ניסיון, בעיקר של השמאל הישראלי,  לשנות את הציבור החרדי.
האופן בו מתנהל הדיון בחוק טל, החלופות של פלסנר והיחס השונה למשתמטים חרדים אל מול חילונים או ערבים מראה שהסיפור האמיתי זה הניסיון לחנך מחדש את הציבור החרדי ולכפות עליו אורח חיים שונה ממה שהוא רגיל. אם זה העניין, הנה חמש סיבות לשמאל הישראלי לשקול את הנושא מחדש:
  1. התחרדות הצבא וגיוס נשים - ברור שגיוס חרדים לצבא יחייב לפתוח מסגרות רבות הדומות לנח"ל החרדי, האוכל מהדרין, זמני התפילות ניתנים בנדיבות ומש"קית הת"ש הוא בעצם מש"ק. ככל שגדודים מעין אלה יתרבו וככל שיפתחו בפני החרדים יותר אפשרויות גיוס, הצבא יהפך ליותר דתי וכמובן, שילוב הנשים בצבא יצטמצם.
  2. צבא ההלכה - מעבר לאופי החרדי שיהיה בגדודים, ברור שהסמכות העליונה תהיה בסופו של דבר בידי הרב ולא בידי המפקד. המג"ד יוכל לפקוד בכל כוחו לעשות משהו בשבת, אבל מסירות הנפש ופסק ההלכה יגרמו לו להאדים, להתפוצץ, ואז לקבל עליו את הדין, אחרת ימצא עצמו מפקד על גדוד שבסיס הקבע שלו הוא כלא 6.
  3. פיקוד חרדי - מטבע הדברים, אם יהיו הרבה חיילים חרדים, חלקם יצאו לפיקוד וחלקם גם ימשיכו לתפקידים בכירים. יחלוף קצת זמן עד שנראה מח"ט לובש כובע וחליפה, אבל כשזה יקרה, קשה לי לראות קריאות שמחה מכל מי שקרא לשוויון בנטל. מפקד בכיר ישפיע על התוכן החינוכי הניתן לחייליו וכמובן על המשימות שיהיו לפקודיו. 
  4. שילוב בחברה הישראלית - שילוב תמיד נשמע טוב, אבל כדאי להסתכל גם על תוצאות השילוב. גיוס חרדים יפתח להם אופציות רבות לשילוב בחברה הישראלית, החל ממקומות עבודה ועד תפיסת עמדות מפתח. לא מן הנמנע שבעוד עשרים שנה נראה שופט חרדי בעליון וחמישה חרדים במועצה המנהלת של רשות השידור. השילוב גם עשוי להוביל לשילוב כולל באוכלוסיה, לשכונות חרדיות בתל אביב או להכנסת שעות שחיה נפרדות בבריכת גורדון.
  5. פגיעה בפציפיסטים - אם יהיו סנקציות אישיות על משתמטים חרדים, הם יחולו בהכרח גם על משתמטים חילונים ובכלל זה גם על משתמטי מצפון. כתבתי בעבר על אחוז ההשתמטות בתל אביב ויש אף טוענים שמספר כל המשתמטים החילונים עולה בהרבה על מספרם של החרדים, כך שמהסנקציות יסבלו כולם, כולל האומנים או הפעילים החברתיים שהפנו אצבע מאשימה לחרדים. גיוס החרדים יסיר את המסכות מפני אלה שמתהדרים בצדק ובשוויון.
עם כל הפופולריות של השוויון בנטל, אני לא בטוח שמארגני המחאות השונות ובמיוחד הפוליטיקאים שבהם חשבו על כל ההשלכות. אל תטעו בדברי, איני מתנגד לגיוס חרדים אלא רק טוען שרוב האוחזים בדגל השירות לכל עושים זאת מתוך סיבות פוליטיות. אני אישית אשמח לראות את הציבור החרדי מתגייס ואולי דווקא בגלל הסיבות שהוזכרו. אולם
 לדעתי דרך הכפייה אינה הדרך הנכונה, החברה החרדית עוברת ממילא שינויים, צריך לאפשר לזמן לעשות את שלו ואולי גם לתת כמה תמריצים.

יום ראשון, 17 ביוני 2012

בלוף האולפנה


בלוף האולפנה *
עם ההצבעה על חוק הסדרת היישובים והשכונות ביהודה ושומרון, עלה המתח בליכוד לשיא. דרישת המתיישבים להסדיר את הבניה ביהודה ושומרון אל מול חששו של ראש הממשלה מחקיקה שכביכול פוגעת בהחלטת בג"ץ, כמעט הובילו למרד בליכוד ולפיטורי שרים. לאחר שהסערה שככה, יש לומר את האמת, הדיון על "חקיקה עוקפת בג"ץ" הוא בלוף אחד גדול.
שכונת האולפנה נבנתה על קרקע שנרכשה מערבי. כעבור 8 שנים הגיע ערבי אחר שטען לבעלות על הקרקע ושזו לטענתו נרכשה שלא מהבעלים האמיתיים. טענתו עדיין מתבררת בבית המשפט המחוזי.
החוק הישראלי והעותומאני מתייחסים למקרה של בנייה על קרקע של אדם אחר ומסדירים פיצויים לבעל הקרקע כאשר החוק העותומאני מרחיב את המקרים בהם זכותו של מקים המבנים גוברת על זכות בעל הקרקע.
צוות שרים קבע מדיניות של הסרת כל המבנים שעל קרקע פרטית ולהסדיר מבנים שעל אדמת מדינה. לאור החלטה זו ובהוראת משרד הביטחון הודיעה הפרקליטות לבג"ץ כי שכונת האולפנה תפונה.
בעקבות הלחץ הציבורי ומשהנתונים האמיתיים על השכונה הובאו בפני הממשלה, בקשה המדינה מבג"ץ פסק זמן כדי לבחון את הנושא מחדש. לשאלת נשיא בית המשפט העליון האם עמדת המדינה על ההריסה השתנתה, השיבה נציגת הפרקליטות שאין שינוי במדיניות וכיוון שכך, החליט בית המשפט שאין עילה במתן שיהוי.
הסיבה להריסה אינה פסיקת בג"ץ, אלא החלטת הממשלה שאינה מתואמת עם החוק הישראלי, העותומאני ועם ההשלכות הגדולות הצפויות מהחלטה זו, השלכות שלא נלקחו בחשבון, ממש כפי שגורל של אנשים, נשים וילדים לא נלקחו בחשבון. הממשלה גרמה לבעיה, בג"ץ הורה לה לקיים את דבריה, נתן לה גם הזדמנות לשנות את החלטתה ומשלא היה שינוי, חייב כדרכו את הממסד לקיים את דבריו.
הדיון בחוק ההסדרה העלה שאלה טעונה בציבור הישראלי: כיצד משתלבים מערכת המשפט והחוק והאם בחקיקה נגד בג"ץ אין השמטת קרקע תחת שלטון החוק. כשמעמיקים בנושא מגלים שלא תהיה ניגודיות בין החלטת הממשלה בעניין האולפנה ופסיקת בג"ץ.
המציאות הדינמית מחייבת דיונים מחודשים גם בנושאים שנסגרו, שאם לא כן, לא נוכל להתאים את עצמנו להווה ולעתיד. אכן, גם כאשר ניתן פסק דין חלוט על ידי בג"ץ, חוק בתי המשפט קובע מקרים בהם דנים בנושא בשנית. שינויה של החלטת הממשלה שלא להרוס כל מבנה הבנוי על קרקע פרטית אלא לבדוק קודם את הבעלות והאם קיים יסוד לסברה של תום לב, לא תהיה מנוגדת לבג"ץ אלא תהווה חידוש שתאפשר את פתיחת הדיון בבית המשפט. במילים אחרות, הממשלה לא צריכה להחליט להשאיר את השכונה למרות החלטת בג"ץ, אלא לשנות את כל העילה לפסיקת בג"ץ ואז לבוא שוב לבית המשפט שייתן את הכרעתו.
מלבד הצדק וההתאמה לחוק שתהיה בהחלטה כזו, הרי שהיא תיטיב גם עם בג"ץ. בשנים האחרונות חלה ירידה גדולה בערכו של בית המשפט בעיני הישראלי הממוצע. ישנם גורמים רבים לתהליך, אך ברור שגם למקרים בודדים יש השפעה חשובה. למרות שהבג"ץ דרש בסך הכל מהמדינה לקיים את דבריה בנושא האולפנה, בית המשפט מצטייר בעיני רבים כבית משפט של עוולה שכן הוא שונה מהחוק הישראלי והעותמאני, פוגע במשפחות על לא עוול בכפם וניתן למרות שטענות התובע לא הובררו. שלא ברצונו, בית המשפט נאלץ לפסוק על פי החוק וכנגד הצדק. המפתח בידי הממשלה אינו רק לגורל האולפנה, אלא גם למה שנשאר, אם נשאר, משמו הטוב של בג"ץ!
על הממשלה לגלות אחריות ולקבוע מדיניות צודקת והוגנת בנושא הבתים ביהודה ושומרון.

* מאמר זה פורסם על ידי ח"כ יעקב כ"ץ בערוץ 7. בגלל חשיבותו, החלטתי להעתיקו לכאן עם עריכה קלה שתתאים לבלוג זה. אתם מוזמנים להיכנס למאמר המקורי ולשתף אותו.

יום רביעי, 23 במאי 2012

הערות פוליטיות

משכן הכנסת הוא מקום דינאמי. כל יום עשוי להביא איתו משהו חדש. לפעמים החידוש צפוי מראש ולפעמים קורה הבלתי צפוי. כמשפט זה הייתי פותח את הפוסט לו הייתי כותב בצורה ציורית. אבל אני לא כותב היום בצורה זו, אז תמחקו את המשפט הנ"ל מהפרוטוקול. נהיה ענייניים ולהלן שלושה דברים מעניינים מהכנסת היום:
א. הזזת יום העצמאות ליום חמישי.
מתוך מטרה להפוך את יום העצמאות לסופשבוע ארוך ובהצגת הדברים כדאגה לכלכלת המדינה, עברה היום בטרומית הצעת חוק של שם טוב לחגוג את יום העצמאות בימי חמישי. הצעה זו מעלה שאלה דתית מעניינת - האם יאמרו הלל בימי חמישי או בה' אייר, ולא משנה באיזה יום יחול. כיום, החגיגות הדתיות באות יחד עם יום העצמאות גם כאשר הוא מוקדם, כיוון שהוא מוקדם מטעמים של מניעת חילול שבת, אבל מה אם הטעמים יהיו חילונים לחלוטין?
נקודה נוספת - חגיגת יום העצמאות לפי היום בשבוע נראית מהחינה הטכנית כרעיון די טוב. הבעיה היא שזה מוציא את העוקץ של יום העצמאות. איך אפשר לחגוג אם היום בו הוכרזה המדינה ביום שבכלל לא קשור לתאריך הכרזת העצמאות. אם כבר משנים את יום החגיגה, למה לא להעביר את זה לסתם יום שרירותי, כמו היום למשל.

ב. חוק הסדרת היישובים:
ח"כ יעקב כ"ץ, כצל'ה העלה למליאת הכנסת חוק שנועד להסדיר את היישובים והשכונות ביהודה ושומרון, ביניהם שכונת האולפנה. לאחר דיון נרגש במיוחד וכשכל הציפיות היו שהחוק יועלה להצבעה וייפול, כצל'ה משך במפתיע את הצעת החוק והיא כנראה תעלה שוב להצבעה בעוד שבועיים.
ראויים לציון חברי הכנסת יריב לוין, מירי רגב וציפי חוטובלי מהליכוד שלמרות המשמעת הקואליציונית וההחלטה להפיל את החוק, הם נלחמו והתעקשו על זכותם הדמוקרטית לתמוך בחוק הנראה להם צודק ומוסרי.

ג. המאבק כנגד המסתננים.
אם כבר הזכרנו את ח"כ כ"ץ, נזכיר אותו בעוד נושא שצובר הדים לאחרונה. לפני כשלוש שנים כצל'ה העלה את נושא המסתננים למודעות הציבור, דבר שגרם לבניית הגדר. במקביל, השר אלי ישי ניסה להילחם בתופעה המתגברת. שניהם נחשבו סהרוריים, מנבאי שחורות ולא הומניים. היום הנושא הועלה לדיון בכנסת וראו זה פלא, בעקבות ארועי האלימות האחרונים, זעקו קירות הבית מקיר לקיר כנגד ההסתננות. מעניין לראות כיצד נבואה המתגשמת גורמת לאנשים לשכוח את אשר אמרו וליישר קו עם "סהרוריים" ו"שונאי אדם", מתוך מטרה להגן על אזרחי המדינה.

יום חמישי, 3 במאי 2012

מחאה של מזנון

דברים מעניינים קורים בכנסת. בתוך כל הקלחת על ההליכה לבחירות, מחינו, העוזרים הפרלמנטריים, על העלאת מחירי המזנון של הכנסת. במקביל להחתמה על עצומה נגד מחירי המזנון והתחייבות שלא לקנות עד שהמחירים יחזרו לשפיותם, התכנסנו לארוחה משותפת בסגנון "ארוחת פועלים" שכללה לחם, חומוס, טחינה וסלטים. במחיר של שתי ארוחות במזנון ישבנו לסעודת רעים מתוקשרת.


ואחרי שראיתם את התמונות, קראתם את הכתבות בווינט וערוץ 7, אתם בטח שואלים על מה כל המהומה. נתחיל ממספרים ונעבור למילים.
לפני כחודשיים הכנסת החליפה זכיין למזנון הכנסת ועם הזכיין באו מחירים מופקעים.  הנה דוגמא, בסוגריים מצויים המחיר הקודם, שברובו דומה לשוק.
נתחיל מהשתייה ומהקפיצה הגדולה: כוס קפה 8 ש"ח (לעומת 5), כוס קפה גדול 12 ש"ח (10) מאפה 8 ש"ח (5.3) דיאט קולה 11 ש"ח (5). מים בטעמים 11 ש"ח (7), הבנתם את הרעיון.
בנוסף, היתה התייקרות גם בארוחות. כך למשל ארוחת בוקר של חביתה וסלט עולה 20 ש"ח במקום 11 וארוחת צהריים בסיסית עולה 20 ש"ח במקום 16. אגב, הארוחות ברובן מסובסדות וכמו שיש בהרבה מקומות עבודה, החל ממשרדי ממשלה ועד חברות פרטיות.
הבנתם את הרעיון? עכשיו להסברים למה בעצם למחות.
ראשית, בניגוד לרוב עובדי הכנסת, העוזרים הפרלמנטרים הם קבוצה צעירה, תוססת ומגובשת שתיזום מהלך על דברים שמפריעים להרבה אחרים, אבל הם שותקים. המחירים במזנון פוגעים בכל עובדי הכנסת, החל מהמנכ"ל, אך בעיקר בעובדים מהדרג הנמוך ועובדי הקבלן (ויש רבים כאלה בכנסת). עובדי הניקיון לא ירימו קול זעקה ובמקום יסתפקו באוכל מהבית, אנחנו צעקנו בשבילם. אם במשרדים ממשלתיים מקובל לתת הנחה בארוחות לעובדי המשרד, במיוחד אם הם מגיעים בשעות בוקר מוקדמות ועוזבים בשעות לילה (או ישנים בכנסת), אין סיבה שכך לא יהיה גם בכנסת. אבל מלבד העובדים, העלאת המחירים פוגעת בכל באי הכנסת ויש רבים כאלה. בכל יום מגיעים לכנסת מאות אורחים, החל מתלמידים, סטודנטים, מוזמנים לוועדות ועוד. לא ייתכן לנצל העדר תחרות על המזנון ולגבות מחיר מופקע מכל מבקר עבור כוס קפה או מאפה. לא ייתכן שכל מי שמגיע למקום מוסדר לצורך פגישת עבודה או ללמוד על הדמוקרטיה, ישלם כאילו קנה מאיזה גזלן בחור נידח.
מהנהלת הכנסת נמסר שהמחירים זמניים.
לנו העוזרים נותר לקוות שפעם הבאה שתגיעו לביקור בכנסת, לא תרגישו מנוצלים.

יום שני, 23 במאי 2011

כשאובאמה עישן חשיש

יודעי דבר מהנעשה בבית הלבן מתארים את אחד הנאומים המעניינים של נשיא ארצות הברית.
עם בחירתו הבטיח נשיא ארצות הברית לבוחריו שיוציא את הכוחות האמריקאים מעיראק ויפסיק את ההרג ושפיכת הדם האמריקאי בארץ לא להם. הנשיא כמובן לא רצה להשאיר את עיראק לכוחות הטרור ולפני הוצאת הכוחות חשב כיצד לשנות את כל המצב בעיראק כך שבמקום שנים של משטר אפל יבוא משטר דמוקרטי ונאור.
באחד הנאומים לאומה, אובאמה תכנן לדבר על הכוחות בעיראק. בזמן הכנת הנאום אובאמה היה מרומם מאוד וכאילו בעולם אחר. מדיבורו ומהתנהגותו היה ניתן לראות בברור שיש לו תוכנית! ליועציו הקרובים סיפר על תוכנית צבאית מהירה כבזק שיש בדעתו לעשות לפני הוצאת הכוחות, על תפיסת גורם מפתח שבעזרתו כל התרבות העיראקית תשתנה והיא תהפוך לדמוקרטית ועל הרעיונות הפשוטים להשגת התוכנית. במשך מספר דקות תיאר הנשיא בהתלהבות האופיינית לו את התוכנית ומפיו, זה נשמע ממש פשוט ובר השגה.
היועצים בהתחלה נסחפו אחרי הרעיון, אבל אחרי דקה או שתיים (תלוי בגרסאות אותם יודעי דבר) הם התחילו להחליף ביניהם מבטים. משהו כאן פשוט מידי, חשב היועץ האסטרטגי. למרות הפשטות שבה תוארה, היו בה כמה חורים, איך עושים מבצע צבאי מהיר במקום של לוחמת טרור וגרילה, איך משנים תוך יום דפוס של מדינה שלמה? מה עם כל משקעי העבר? יועץ התקשורת לא הבין בכלל איך אפשר למכור משהו כזה לציבור, אולי אדם או שניים אכן יחשבו שזה כל כך פשוט, אבל אחרי שמונה שנות בוש, אף אחד כבר לא יאמין לפתרונות קסם.
כשאובאמה סיים לדבר, היה קצת מתח, עד שהיועץ האסטרטגי אמר משהו כמו "זה יפה אבל לא מציאותי". אומרים שהמבט של הנשיא הקפיא אותו אז הוא אמר "טוב, תן לנו כמה דקות לבדוק איך אומרים את זה לציבור". כשהנשיא הלך, היועצים לא ידעו מה לעשות, חלק קללו את העולם, חלק קללו את התוכנית משוללת המציאות ומישהו גם קילל את הנשיא. יועצו האישי החליט ללכת לחדר הנשיא וראה אותו קורא את טיוטת הנאום ושאריות חשיש לידו. אומרים שהעוזר, רץ, קרע את הנאום, סילק את החשיש ולמראה האיום בפני אובאמה הגיב ב"תיזהר, אספר לאשתך".
יודעי דבר מספרים שהרעיון לנאום הזה נגנז לבלתי שוב. הנשיא הבין שהרעיון בכלל לא הגיוני, שהוא יציג אותו כהזוי ותלוש מהמציאות ושזה רק יפגע בו לקראת הבחירות.
יודעי דבר מספרים ששוב נראתה קסטת חשיש בחדר הנשיא לפני נאומו על קווי 67. לדבריהם, הנשיא לא חקר את הנושא לעומק, הוא לא יודע מכיר את הגידול היהודי ביו"ש, ועדיין חושב שמספר הפלשתינים בשטחים גדל. הנשיא לפני הנאום היה באווירת אופוריה וחשב שאפשר לפתור בעיות ותרבות של שנים על ידי משפט אחד פשוט.
יודעי דבר מספרים, שהפעם עוזר הנשיא גילה את החשיש רק אחרי הנאום.

יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

לקרוא לראש המשלה בשמו

בטרמפ שנסעתי בו לאחרונה יצא לי לדבר על דברים שברומו של עולם, כלומר על פוליטיקה. בכל דיון פוליטי בתקופת ההקפאה מגיעים לראש הממשלה, או לביבי, כפי שקראתי לו באותה שיחה. בן שיחי שהיה גם בעל הרכב נזעק ונחרד לכינוי זה ואמר שצריך לכבד אותו ולקרוא לו ראש הממשלה. בעל המאה הוא גם בעל הדעה ועל כן נמנעתי מלהשיב, ובכל זאת, השאלה כמה יש לכבד ראשי ממשלות, במיוחד כאלה שפוגעים בנו, עדיין מהדהדת מהאגזוז של אותו רכב.

פוסקים רבים מביאים חיזוק לדעתם באמירה "פוק חזי מאי עמא דבר" או צא וראה מה העם עושה. בשפה הרגילה בתקשורת ובחיי האזרח הפשוט, בהחלט משתמשים בשמו הפרטי של נושא משרה ממשלתית גם ללא הכינוי שר... או ראש הממשלה. למרות ההרגל, כציבור ששואף להיות אידיאלי, נשאלת השאלה מה נכון.

שאלה זו נוגעת גם בכבוד הראוי לנושא משרה ממשלתית, במיוחד בתקופות בה נראה שהוא פועל בניגוד למצע שלפיו נבחר.

סמכותו של מלך או ממשלה יכולה לנבוע משתי מקורות:

  1. בשלטון דמוקרטי הסמכות היא בחירת העם.
  2. בשלטון מלוכני הסמכות נובעת מכוח שעבר בירושה או מנבואה כמו במלכי בית דוד.

שלטון מלוכני בודאי לא תלוי בדעת העם והכבוד המגיע למלך נובע מעצם היותו מלך. שלטון דמוקרטי תלוי בעם הן בבחירות הנערכות מידי פעם והן במחויבות לרצונו של העם במהלכים גדולים, דבר המתבטא לפעמים בסקרי דעת קהל או במשאל עם (במדינות מתוקנות). יוצא מזה שראש ממשלה שפועל בניגוד מנדט שעל פיו נבחר, שומט את הקרקע מתחת שלטונו ומאבד את סמכותו כמושל.

ברור שכדי לשמור על סדרי שלטון תקין, אי אפשר לבוא ולפרוק עול מכל החלטה ממשלתית ששונה קצת מהמצע של מפלגת השלטון, אבל גם אי אפשר לדרוש ממנו לכבד שלטון זה. במציאות העגומה של מדינתנו בה אולי כל ממשלה (לפחות כל ממשלת ימין) משנה את השקפותיה לפי רצון העם היושב בארצות הברית, אולי אפשר לכנות את כל ראשי הממשלות בהיסטוריה בשמם.

שמעת בן גוריון?


מאמר זה נכתב במקור לתנועת רעננים.

לקריאת מאמרים נוספים של חברי התנועה לחצו כאן

לקרוא לראש המשלה בשמו

בטרמפ שנסעתי בו לאחרונה יצא לי לדבר על דברים שברומו של עולם, כלומר על פוליטיקה. בכל דיון פוליטי בתקופת ההקפאה מגיעים לראש הממשלה, או לביבי, כפי שקראתי לו באותה שיחה. בן שיחי שהיה גם בעל הרכב נזעק ונחרד לכינוי זה ואמר שצריך לכבד אותו ולקרוא לו ראש הממשלה. בעל המאה הוא גם בעל הדעה ועל כן נמנעתי מלהשיב, ובכל זאת, השאלה כמה יש לכבד ראשי ממשלות, במיוחד כאלה שפוגעים בנו, עדיין מהדהדת מהאגזוז של אותו רכב.

פוסקים רבים מביאים חיזוק לדעתם באמירה "פוק חזי מאי עמא דבר" או צא וראה מה העם עושה. בשפה הרגילה בתקשורת ובחיי האזרח הפשוט, בהחלט משתמשים בשמו הפרטי של נושא משרה ממשלתית גם ללא הכינוי שר... או ראש הממשלה. למרות ההרגל, כציבור ששואף להיות אידיאלי, נשאלת השאלה מה נכון.

שאלה זו נוגעת גם בכבוד הראוי לנושא משרה ממשלתית, במיוחד בתקופות בה נראה שהוא פועל בניגוד למצע שלפיו נבחר.

סמכותו של מלך או ממשלה יכולה לנבוע משתי מקורות:

  1. בשלטון דמוקרטי הסמכות היא בחירת העם.
  2. בשלטון מלוכני הסמכות נובעת מכוח שעבר בירושה או מנבואה כמו במלכי בית דוד.

שלטון מלוכני בודאי לא תלוי בדעת העם והכבוד המגיע למלך נובע מעצם היותו מלך. שלטון דמוקרטי תלוי בעם הן בבחירות הנערכות מידי פעם והן במחויבות לרצונו של העם במהלכים גדולים, דבר המתבטא לפעמים בסקרי דעת קהל או במשאל עם (במדינות מתוקנות). יוצא מזה שראש ממשלה שפועל בניגוד מנדט שעל פיו נבחר, שומט את הקרקע מתחת שלטונו ומאבד את סמכותו כמושל.

ברור שכדי לשמור על סדרי שלטון תקין, אי אפשר לבוא ולפרוק עול מכל החלטה ממשלתית ששונה קצת מהמצע של מפלגת השלטון, אבל גם אי אפשר לדרוש ממנו לכבד שלטון זה. במציאות העגומה של מדינתנו בה אולי כל ממשלה (לפחות כל ממשלת ימין) משנה את השקפותיה לפי רצון העם היושב בארצות הברית, אולי אפשר לכנות את כל ראשי הממשלות בהיסטוריה בשמם.

שמעת בן גוריון?


מאמר זה נכתב במקור לתנועת רעננים.

לקריאת מאמרים נוספים של חברי התנועה לחצו כאן

יום שלישי, 2 בנובמבר 2010

חשיפה: ח"כ יודע להיות מלצר!

אחד הדברים המשעשעים בכנסת הוא לראות את הח"כים מתנהגים בצורה חברית או עממית. כשמסתובבים במזנון או סתם ברחבי הכנסת, אפשר להבחין בח"כים מתנשאים, ח"כים מנותקים וח"כים שיודעים גם לצאת מהמעיל. האחרונים יודעים גם לחייך, ובעיקר, לגרום לך לחייך, ולשמוח.
אתמול ח"כ שי חרמש מקדימה צייר חיוך גדול על פני. המלצרית במזנון בדיוק יצאה ושי שרצה קערת מרק לא היסס, עבר ל"צד של המלצרים" והגיש לעצמו קערת מרק (עם חיוך). המלצרית שהגיעה אח"כ כמעט שאלה למה אין לו סינר וכובע מיוחד.
מזל שבפלאפון שלי יש מצלמה.
תהנו ותחייכו.




יום ראשון, 19 בספטמבר 2010

כשמיקי איתן הטיל ביצה

מאמר זה נכתב בשביל תנועת רעננים (במשפט אחד - תנועה שרוצה להכניס רוח רעננה בציבור הדתי). אפשר לקרוא מאמר זה ומאמרים של אחרים טובים ממני באתר התנועה : http://www.raananim.org.il


מקדמא דנא התחבטו הפילוסופים בשאלה כבדת המשקל מה קדם למה, הביצה או התרנגולת. אם תאמר שהתרנגולת קדמה שכן מי הטיל את הביצה, א"כ מהיכן בקעה התרנגולת ואם תומר שהביצה קדמה וממנה בקעה התרנגולת, אז מי הטיל את הביצה?
למרות אלפי שנים של התחבטות בשאלה עתיקה זו, לא נמצא לה מענה וגם היום מנסים בעלי הלולים המנוסים ביותר להתחקות אחר הגורם הראשון לענף מסחר זה.
השר מיכאל איתן (שר לעניין מונפץ שתופס שתי לשכות בכנסת) הציב את עצמו עד לא מזמן במיקום ימני מאוד יחסית לראשי מפלגתו. אלא שבזמן האחרון דעותיו התחילו לזלוג למרכז ולכיוון קדימה, כך למשל ההתבטאות האחרונה שלו בעניין ההקפאה "עם תום מועד ההקפאה על ראש הממשלה... לגבש מדיניות התיישבותית מצומצמת". (ערוץ 7). דברים אלו והתנהגות פוליטיקאים רבים אחרים מעלה את השאלה איך קורה שאדם שבמשך שנים החזיק בדעה מסוימת משנה תוך זמן קצר את דעתו. האם אנשים אלו פועלים בניגוד למצפונם? האם דעתם השתנתה או שמא מעולם לא הייתה להם דעה ברורה?
הפסיכולוגיה והסוציולוגיה עוסקים הרבה בקשר שבין עמדות והתנהגות. המחשבה הראשונים היא שעמדות מולידות התנהגות, לכל ביצה יש תרנגולת יחודית. המחקר לעומת זאת מראה שהמציאות מורכבת יותר ובמילים אחרות מי בכלל הטיל את הביצה הזו?
מחקרים רבים לא מצאו קשר בין עמדה כללית והתנהגות שאמורה לבוא בעקבותיה. כך למשל מחקר שנערך בארצות הברית על יחס לבני מיעוטים לא תמיד מצאו קשר בין עמדה שלילית והתנהגות שלילית. רבים מאיתנו נפגשו עם דוגמאות קטנות מחיי היומיום ודוגמא מפורסמת היא של רופא המתנגד לעישון אבל מעשן בעצמו.
תיאוריות חברתיות המדגישות את חשיבות הקונפורמיות עשויות להסביר במקצת את התופעה בכך שבגלל ייחוס חשיבות גדולה לקבוצה, הפרט מוותר על התנהגותו. בגלל סיבות קמאיות, ביטחון או טובות אחרות שמקבלים מהחברה אנו נוטים לשנות את התנהגותנו כדי להתקבל בחברה ולזכות בהטבות גם תמורות ויתור על חלק מעצמיותנו.
לפי הסבר זה, העובדה שמישהו תרנגול לא מעידה על סוג הביצה שהוא יטיל, החברים בלול אחראים לזה. תיאוריה אחרת טוענת שכלל לא ברור מי קדם.
תיאורית הדיסוננס הקוגנטיבי של פסטינגר שאדם שואף לעקביות בין עמדותיו והתנהגותו. כאשר מסיבה שונה אין עקביות, האדם עשוי בין השאר לשנות את עמדתו. במילים אחרות, עמדות לא תמיד גורמות להתנהגות כמו שנוטים לחשוב אלא לעיתים ההתנהגות היא זו שמכתיבה את הרעיון.
ובחזרה לפוליטיקאים. כל אזרח ישראלי הניזון מהתקשורת שומע על דילים שנחתמו בין מקבלי ההחלטות וכתוצאה מכך התשתנו גם עמדות בסיסיות. כך למשל החזיקו חלק מחברי ש"ס או אגודה בדעות שמאל בכדי לקבל כסף לישיבות. מי שמצוי יותר בכנסת יודע שהדילים הם לפעמים על טובות פרטיות יותר, כמו מינוי ליושב ראש וועדה או לשר.
התנהלותו של השר מיכאל איתן אם כן אינה מפתיעה במיוחד, גם לא ניתן לומר מה קדם למה. דבר אחד ניתן ללמוד ממנה וזה שאם אנו רוצים למנוע הישנות מקרים אלו בעתיד, יש לזהות מראש את אותם פוליטיקאים שעמדותיהם איתנות כשל בעלי הכנף ולהבטיח להם ביצי זהב אם הם יחזיקו בדעות הנכונות.

יום שני, 10 במאי 2010

היחיה השמאל הלאומי?

אני בטוח שכל מי שמנוי על דואר ספאם, רשום ברשת חברתית או מכור לקריאת הפוליטיקה בעיתונים ובאינטרנט נפגש עם דיונים על מותו של השמאל והצורך בהקמת שמאל לאומי חדש. סיבות רבות נתנו הוגי דעות שונים לתהליך זה, החל מתהליך אינדיבידואציה ועד קריסת הקפיטליזם. באמצע ניתן למצוא הסברים כמו זליגה לערכים שאינם שמאלנים, הקצנת הערכים השמאלנים או פשוט שחיתות אישית של המנהיגים.


כדרכה של תיאוריה, כל גישה טוענת לעשייה הנובעת מהסיבות שהועלו וכדרכם של גישות שונות, גם כאן נשארים הפעילים אובדי עצות למראה שלל הפעילויות הנחוצות שחלקן סותרות אחת את רעותה.

אחת הגישות ואולי המעניינת שבכולן קוראת להקמתו של תנועת שמאל לאומי חדשה. תנועה זו שדרכה עדיין אינה סלולה כל צרכה קוראת לשילוב מעניין בין שני דברים שכיום נראים לנו שונים כל כך, מצד אחד היא קוראת לחיזוק הרגש והעשייה הלאומית ומצד שני היא מתהדרת בערכי השמאל שאם אינו מתנכר מהביטוי לאומי, הרי שלפחות הוא סולד מכך פן חלילה יחשב כלאומני (ועדיין לא ירדתי לעומק ההבדל שבתוספת האות האחת).

שאלה שמטרידה רבים, בעיקר הוגי התנועה והכותבים הפוליטיים היא האם תנועה זו אכן תצמח ואם כן, מה יהיה סופה.

כיוון שאיני נביא ואף איש שמאל אינני, לא אנסה לנבא את העתיד או להיכנס לפרטי הפרטים של אותו רעיון, אך כמדומני שכמו בכל דיון מעמיק, גם כאן אין להתייחס לביטוי חיצוני של תופעה אלא לנסות ולעמוד על המקור שלה.

בשנים עברו, היו לאנשי השמאל ערכים מובהקים בהם דגלו. כל קומוניסט ידע שהוא דוגל בשוויון לכולם וידע אף לומר מהו שוויון. עם השנים ובעקבות קשיים שהציבה המציאות, אבדו הערכים החיוביים את מקומם ותחתיהם באו אי הערכים. הפילוסופיה כמניעה כל תרבות מחשבתית המציאה את הפלורליזם שעיקרה ההנחה שאין אמת מוחלטת ועל כן יש מקום לכל הדעות, אפילו הן סותרות ומשנתנה הבמה לכל הדעות ממילא אין טעם לדבוק בדעה אחת.

הפיכה מחשבתית זו גרמה לכך שבסופו של דבר לא דגל עוד השמאלן בעמדה כלשהיא אלא התנגד לעמדה אחרת. האידיאלים לא הוגדרו עוד בצורה חיובית אלא בצורה שלילית. גם אם לכל מחשבה היה ביטוי מעשי שעיקרו היה עשייה למען משהו, הרי שהוא נבע, גם אם בצורה לא מודעת להתנגדות לרעיון אחר. את הרצון לחיות חיי חופש תפסה השנאה לחרדים וההתנגדות למתנחלים החליפה את הרצון לשוויון בין יהודים וערבים. כשהמציאות הוכיחה ששלום אינו אפשרי ושנסיגות לא מקדמות תהליך, הפכה המטרה להיות "החזרת המתנחלים לארץ" והתנגדות לרעיון שארץ ישראל שלנו.

שינוי תפיסה זה גרם לכמה אבסורדים שלעיתים אף מעלים חיוך מריר, אנשים הנלחמים למען מסתננים המגיעים לארץ מוכנים במחי יד לגרש ילדים מבתיהם שבהתנחלויות, חיצים רבים מופנים כנגד הציבור החרדי על אי גיוסו בעוד שבתל אביב ישנם כארבעים אחוזי השתמטות ואולי המגוחך שבהכל הוא שאותם היוצאים בקריאות גדולות לחזק את צבא העם ולגייס את כולם, תוקפים את צה"ל על כל פעילות הגנה על העם.

אולם, מות הרוח של השמאל לא נבעה מהאבסורדים שנוצרו ממצב של דגילה בחוסר אידיאליזציה אלא מתוצאה ישירה של הליך זה. אדם לא יכול לדבוק לאורך זמן ברעיון של "אין" והוא תמיד יחפש משהו שהוא "יש". אם תפיסת עולם מציגה רעיונות אבל ביסודה העמוק היא מושתתת על רעיון של שלילת תפיסת עולם אחרת, הרי שסופה לקרוס. זהו כלל אנושי פשוט, אנו תמיד מחפשים משהו להיאחז בו ואף אחד לא מחזיק באוויר.

כבני אנוש, אין אנו יכולים לדעת האם יקום שמאל חדש או לא, האם הוא יסחוף אנשים או לא, אך דווקא כבני אנוש המכירים את טבענו אנו יודעים שאם התנועה לא תציב את ערכיה בצורת החיוב, הרי שסופה קצוב מראש.