מי עושה ומי מדבר

לקראת הבחירות, חברי כנסת רבים מתהדרים בכך שבניגוד לאחרים, הם עושים ולא מדברים. לנו כציבור זה נשמע יפה ואנו שואלים את עצמנו כמובן האם זה נכון או לא. הבעיה היא , שלא תמיד אנחנו אפילו יודעים להבחין בין עשייה ודיבור.

ראשית, צריך לזכור שיש הבדל בסיסי בין שר וחבר כנסת ובין ח"כ מהקואליציה וח"כ מהאופוזיציה. יכולת העשייה של שר האחראי על משרד גדולה יותר מיכולת העשייה של ח"כ בקואליציה וזו גדולה יותר מח"כ שהממשלה תצר את צעדיו כדי שיוכל לרשום לעצמו פחות הצלחות. לפי יכולת העשייה, כך צריכה להיות גם הציפייה והמדידה של ביצוע מול יכולת.

דבר שני, אני מניח שכולם יסכימו שלמעט מקרים חריגים, מילים בעלמא לא נכנסים לקטגוריה של עשייה, כך גם לגבי גימיקים. חלוקת קוטג' או העלאת נושא במליאה כשהמילים מותירות את רישומן רק בפרוטוקול ייכנסו לקטגוריה של דיבור ולא עשייה. לכן העלאת נושא לסדר היום בכנסת, הצעת חוק שלא עברה או שאילתה לשר שקבלה תשובה לקונית, ייכנסו לקטגוריה החשובה של דיבור, אבל לא מעבר. יוצאים מהכלל הם כשאותו דיבור קיבול ביטוי בפועל, למשל, כששאילתה הביאה לתשובה שפתרה ספקות בנושא, כשרצף של הצעות לסדר גרם למשרדי הממשלה לפעול  או כשהצעת חוק שנפלה פעלה את פעולתה על ידי שהולידה תקנות או שאפשרה להצעה אחרת לעבור.

כדי להדגים עיקרון זה, בחרתי הפעם בח"כ יעקב כץ, כצל'ה, יו"ר האיחוד הלאומי. בכנסת ה 18 האיחוד הלאומי היתה באופוזיציה והעלתה ביקורת כלפי התנהלותה המדינית של הממשלה. למרות זאת, כץ רשם לעצמו כמה הישגים שלא היו מביישים אף חבר בקואליציה:

הכנסת תקצוב מוסדות החינוך לבסיס התקציב - באורח מסורתי, התקציב למוסדות החינוך הדתי לא היה בבסיס התקציב אלא בא מרזרבות ולאחר השתדלות החכים הדתיים והחרדים. מצב זה שימש את חברי כנסת אלו שהצטיירו בעיני הציבור כמי שדואג להם ולכן הציבור הרגיש מחויבות להצביע עבורם. כשיעקב כץ ניגש למשא ומתן הקואליציוני הוא דרש שהתקציב למוסדות החינוך יהיה בבסיס התקציב ולא משאריות. חברי הכנסת מהסיעות האחרות לא יכלו להצטייר כמי שמזלזלים במוסדות ולכן התיישרו עם הדרישה. באופן אבסורדי, האיחוד הלאומי לא נכנס לממשלה אבל דרישה זו נשארה ומומשה.

הדוגמה הבאה מראה שגם דיבורים יכולים להוביל בסוף למעשה. היום, כמעט כל אזרח ישראלי מודע לבעיית המסתננים ולצורך בפיתרון כולל. לפני ארבע שנים המצב היה שונה, היו רק 30 אלף מסתננים והציבור כמעט לא ידע על הבעיה, ודאי שלא דרש פיתרון. כיושב ראש וועדת העובדים הזרים, כץ העלה את הנושא בכל פורום אפשרי, דיבר הרבה בנושא, הגיש הצעת חוק להקמת הגדר והצעה להקמת מקום שהייה  למסתננים עד שיוחזרו לארצם. הצעות אלו נפלו, אבל דחפו את הממשלה לממש. הגדר בגבול הדרום קרובה להשלמה ומתקן השהייה נבנה בקצב די מהיר.

  הדוגמה האחרונה מראה שאם ח"כ רוצה, הוא יכול לגרום למשרדי ממשלה לזוז גם מספסלי האופוזיציה וגם בנושא שתקוע במשך שנים. לפני כמה שנים החליטו משרדי הממשלה להכשיר ישראלים לעסוק בבנייה. המטרה היתה להכניס ישראלים למעגל העבודה במקום עובדים זרים. נבתנה תוכנית עם תנאים מיוחדים ואף נפתח קורס אחד או שניים, אבל הפרויקט לא המשיך. בישיבות ארוכות עם נציגי משרדי הממשלה, כץ למד את הנושא, ברר מה תקוע ואיפה תקוע עד שנמצאה הדרך להמשיך את הפרוייקט. כיום כבר נפתחו עשרות קורסים שהכשירו מאות עובדים ישראלים.

אלו דוגמאות בודדות מח"כ אחד, שהצליח לעשות גם מספסל אופוזיציה, ספסל שהאפשרויות בו הן בעיקר של דיבור. בפעם אחרת נתמקד בח"כ אחר או שר אחר ועד אז אתם מוזמנים להעיר, לשתף ולשלוח רעיונות נוספים.

אל תתנו להם רובים!

נושא הגיוס לכולם והשוויון בנטל לא ירד כנראה מסדר היום עד המחאה החברתית הבאה, דבר מלמד על אחת משתי אפשרויות: או שהמצב הפוליטי, הקוסמי ומזג האויר גרמו לכך שאחרי שישים שנה של חוק תורתו אומנותו, פתאום יש צורך לשנות את הסטטוס קוו, צורך שמתעצם למול הגדילה בהשתמטות של הציבור החילוני, או שכמו בשישים שנה האחרונות, יש כאן ניסיון, בעיקר של השמאל הישראלי,  לשנות את הציבור החרדי.
האופן בו מתנהל הדיון בחוק טל, החלופות של פלסנר והיחס השונה למשתמטים חרדים אל מול חילונים או ערבים מראה שהסיפור האמיתי זה הניסיון לחנך מחדש את הציבור החרדי ולכפות עליו אורח חיים שונה ממה שהוא רגיל. אם זה העניין, הנה חמש סיבות לשמאל הישראלי לשקול את הנושא מחדש:

1. התחרדות הצבא וגיוס נשים - ברור שגיוס חרדים לצבא יחייב לפתוח מסגרות רבות הדומות לנח"ל החרדי, האוכל מהדרין, זמני התפילות ניתנים בנדיבות ומש"קית הת"ש הוא בעצם מש"ק. ככל שגדודים מעין אלה יתרבו וככל שיפתחו בפני החרדים יותר אפשרויות גיוס, הצבא יהפך ליותר דתי וכמובן, שילוב הנשים בצבא יצטמצם.
2. צבא ההלכה - מעבר לאופי החרדי שיהיה בגדודים, ברור שהסמכות העליונה תהיה בסופו של דבר בידי הרב ולא בידי המפקד. המג"ד יוכל לפקוד בכל כוחו לעשות משהו בשבת, אבל מסירות הנפש ופסק ההלכה יגרמו לו להאדים, להתפוצץ, ואז לקבל עליו את הדין, אחרת ימצא עצמו מפקד על גדוד שבסיס הקבע שלו הוא כלא 6.
3. פיקוד חרדי - מטבע הדברים, אם יהיו הרבה חיילים חרדים, חלקם יצאו לפיקוד וחלקם גם ימשיכו לתפקידים בכירים. יחלוף קצת זמן עד שנראה מח"ט לובש כובע וחליפה, אבל כשזה יקרה, קשה לי לראות קריאות שמחה מכל מי שקרא לשוויון בנטל. מפקד בכיר ישפיע על התוכן החינוכי הניתן לחייליו וכמובן על המשימות שיהיו לפקודיו. 
4. שילוב בחברה הישראלית - שילוב תמיד נשמע טוב, אבל כדאי להסתכל גם על תוצאות השילוב. גיוס חרדים יפתח להם אופציות רבות לשילוב בחברה הישראלית, החל ממקומות עבודה ועד תפיסת עמדות מפתח. לא מן הנמנע שבעוד עשרים שנה נראה שופט חרדי בעליון וחמישה חרדים במועצה המנהלת של רשות השידור. השילוב גם עשוי להוביל לשילוב כולל באוכלוסיה, לשכונות חרדיות בתל אביב או להכנסת שעות שחיה נפרדות בבריכת גורדון.
5. פגיעה בפציפיסטים - אם יהיו סנקציות אישיות על משתמטים חרדים, הם יחולו בהכרח גם על משתמטים חילונים ובכלל זה גם על משתמטי מצפון. כתבתי בעבר על אחוז ההשתמטות בתל אביב ויש אף טוענים שמספר כל המשתמטים החילונים עולה בהרבה על מספרם של החרדים, כך שמהסנקציות יסבלו כולם, כולל האומנים או הפעילים החברתיים שהפנו אצבע מאשימה לחרדים. גיוס החרדים יסיר את המסכות מפני אלה שמתהדרים בצדק ובשוויון.

עם כל הפופולריות של השוויון בנטל, אני לא בטוח שמארגני המחאות השונות ובמיוחד הפוליטיקאים שבהם חשבו על כל ההשלכות. אל תטעו בדברי, איני מתנגד לגיוס חרדים אלא רק טוען שרוב האוחזים בדגל השירות לכל עושים זאת מתוך סיבות פוליטיות. אני אישית אשמח לראות את הציבור החרדי מתגייס ואולי דווקא בגלל הסיבות שהוזכרו. אולם

 לדעתי דרך הכפייה אינה הדרך הנכונה, החברה החרדית עוברת ממילא שינויים, צריך לאפשר לזמן לעשות את שלו ואולי גם לתת כמה תמריצים.

המעוז של הדיקטטורה

ישנם שבועות בהם אין בפוליטיקה או בתקשורת אף ארוע מעניין, ישנם שבועות בהם יש רק גורם מעניין אחד, וישנם שבועות בהם הצטברו אוסף מקרים לשלל תקשורתי רב. כזה הוא השבוע האחרון. מספר הצעות חוק בנושא בית המשפט, תרומות לעמותות השמאל, דרישה מערוץ עשר לשלם את חובה הגדול (45 מליון ש"ח) גם אם הדבר יביא לסגירתה וחשש לפיטורי 29 עובדי רשות השידור בגלל התייעלות של הרשות. כל אלה חברו יחד לשיח תקשורתי רחב היקף על סופה של הדמוקרטיה במדינה וסופה של המדינה בכלל.

לטובת אלה שלא מאמינים בסוף, בדמוקרטיה או במדינה, ריכזתי מספר שאלות קיומיות בנושאים חשובים אלה, נושאים שיקבעו איך יראו חיינו בארץ הזאת, לאחר שנפתור את הבעיה האיראנית, הבעיה החברתית ובעיית המוזיקאים הצווחנים שצצים כפטריות אחרי הגשם.

חוק עמותות השמאל - שתי הצעות חוק (אופיר אקוניס ופאינה קירשנבאום) המגבילות או אוסרות תרומת מדינות זרות לעמותות הפועלות בארץ. לדברי היוזמים, הצעת החוק באה לחזק את הדמוקרטיה בארץ ולמנוע מצב בו אנשים עם כסף זר קובעים מדיניות. החוק נקרא בתקשורת על שם עמותות השמאל כי הן אלו שמקבלות כסף ממדינות זרות. בהנחה שדמוקרטיה מוגדרת כשלטון הרוב ומההלך התקשורתי, השאלה המתבקשת היא האם מדובר ברוב הציבור או רוב ממון?

חוק גרוניס - חוק של ח"כ יעקב כץ, כצל'ה, המסירה מגבלת גיל משופט בית המשפט העליון להתמנות כנשיא. החוק זכה לכינוי חוק גרוניס כיוון שהוא יאפשר לשופט אשר גרוניס להתמנות לנשיא בית המשפט אחרי בייניש. מגבלת גיל זו הומצאה על ידי שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, שנוא נפשה של מערכת המשפט והתקשורת. השאלה היא, אם כצל'ה מבטל משהו של פרידמן, למה התקשורת נגד?

חוק שימוע לשופטים - מסיבות חסויות ביותר, בית המשפט העליון נשלט באופן כללי על ידי אנשים יוצאי המערב ובעלי דעות פוליטיות של מדינת תל אביב. סקרים שנתיים מראים ירידה באמון הציבור במערכת המשפט ומישהו אף טען פעם שבייניש צריכה לייצר נעליים במקום פסקי דין. כדי לשפר את המצב הגישו מספר ח"כים (ביניהם זאב אלקין) הצעה לפיה שופט יעבור שימוע לפני מינויו, דבר שלפי מחלקת המחקר של הכנסת מקובל במדינות רבות.

חוק להרחבת הוועדה לבחירת שופטים - הצעת החוק של רוברט אילטוב מבקשת להוסיף לוועדה לבחירת שופטים נציגים של עורכי הדין. הוספת הנציגים תאפשר להגיע לרוב בלי להסתמך על נציגי השופטים.

חוקים אלו הנוגעים לבתי המשפט העלו ביקורת קשה ממפלגות השמאל והתקשורת. כך למשל אמרה ציפי לבני כי המהלך הוא אנטי דמוקרטי. הדיון סביב חוקים אלו מעלה מספר שאלות:

• אם בית המשפט הוא המעוז האחרון של הדמוקרטיה, האם זה אומר שהבחירות לכנסת הן בעצם פיקציה כמו במדינות ערב ואנו חיים במדינה דיקטטורית?
• אם מערכת דמוקרטית אמורה לייצג את כלל העם ובתי המשפט לא מהווים ייצוג (כמה ספרדים, ערבים וחרדים יש במערכת המשפט?) האם זה אומר שגבולות המדינה הם גבולות גוש דן? אם כן, האם צפויים בהמשך מינוי של כלבים לבתי המשפט לחיות מחמד?
• למה השופטים לא רוצים לעבור שימוע? יש להם משהו להסתיר?
• ראיתם מדינה דמוקרטית שבה הנשיא או חברי הפרלמנט בוחרים את עצמם?
• אם הביקורת נגד חוקים אלו נובעת מרצון לשמור על שלטון הציבור ולמנוע מצב בו יחיד שולט, למה פונים לביבי ומבקשים ממנו שיתערב וימנע את החוק?

ועדת הכנסת החליטה לא לאפשר לערוץ 10 דחייה נוספת בתשלום החוב ולאחר כ 5 שנים של דחיות, על הערוץ לשלם את חובו לציבור גם אם תשלום החוב יעמיד אותו בסכנת סגירה. התקשורת מיהרה לגונן על החבר הצולע ותקפה את ההחלטה בטענה שמדובר בפגיעה בחופש הדיבור. בימים של מאבק חברתי ושימת דגש רב על השכבות החלשות, תמהני למה אנשי הערוץ לא מראים סולידריות עם החברה הישראלית, מורידים מעט משכרם העצום ומחזירים לאזרח הפשוט את מה שמגיע לו?

שימוע לפני פיטורים של עובדי הרשות - כל אזרח שמצוי קצת בעולם התקשורת יודע שרשות השידור היא אחד הגופים המסורבלים במדינה. הרשות לא רק מסורבלת, אלא גם פרימיטיבית להחריד, לפני מספר חודשים ביקשתי מערוץ 1 הקלטה של תכנית ובניגוד לערוצים אחרים, הם נתנו הקלטה על קלטת וידאו! והנה, קמו ברשות והחליטו לעשות קצת סדר שכולל בין השאר, פיטורי 29 עובדים (מתוך כאלף). ההליך שנמצא רק בחיתוליו הגיעה לוועדת הביקורת בכנסת וזכה לביקור רק של אנשי תקשורת. כהנגדה, דיונים רבים על נכים, זקנים, קשיי יום, דיור מוגן לאנשים נזקקים וכו' זוכים לסקירה מעטה יותר בתקשורת. אם התקשורת אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה והאזרח החלש, האם ייתכן שהכלב לקה בכלבת?

ושאלת השאלות אחרי כל הביקורת הפוליטית והתקשורתית וזעקות רבות על הפגיעה בדמוקרטיה ובמעוזה האחרון. מישהו יכול בכלל להסביר לי מה זה דמוקרטיה?

החרדים גרועים מהאירנים

בשבוע האחרון אמר אפרים הלוי ראש המוסד לשעבר כי ההתחרדות מסוכנת יותר מאיראן וכי זו הסכנה הקיומית למדינת ישראל (כך למשל ברשת ב'). חברי לעבודה כתב לו מכתב. ראיתי, אהבתי והחלטתי לפרסם.

אפרים שלום,

כאזרח, רציתי להודות ולחזק את ידך על המידע החשוב שלמדתי ממך.

אתה איש מערכות הביטחון אתה בוודאי יודע טוב ממני שלא האיום האירני, לא הקטיושות על מרכז הארץ, מחבלים משוחררים, משטרים אפלים רוצחי העמים שמסביבנו - לא הם האיום על קיומנו הרי לנו יש את זרועות הבטחון שלנו-כוחנו ועוצם ידנו.

אתה איש רם מעלה, אתה בוודאי צודק, החרדים הם הבעיה הקיומית של מדינת ישראל.

גם לא החינוך המדהים (שאני בוגר שלו) שלנו ותוצאותיו המצוינות שכוללות בין היתר אלימות מטורפת בבתי הספר, אלימות ברחובות, קידוש אלוהי כסף,תרבות של צריכה ריקה מתוכן, שדורי טלווזיה אלימים ומיניים, אלכוהול וסמים בגיל צעיר, חברות מסחריות שרואות באזרח מטבע מהלך בלי טיפת של אחריות חברתית - כל אלה הם לא איום על מדינת ישראל.

אתה בוודאי צודק, החרדים הם הבעיה הקיומית של מדינת ישראל.

באלפיים שנות גלות מה שהציל אותנו הייה הצבא האדיר שלנו, המוסד והשב"כ שתפקדו לעילא ולעילא בכל השנים הללו.

לא החרדים ששמרו בקנאות על הזהות היהודית. החרדים? הם בוודאי איימו על קיומנו וזהותנו היהודית.

אני אזרח פשוט שיוצא מנקודת הנחה ברורה שאדם מכובד ורם מעלה כמוך בוודאי שוקל את אמירותיו היטב הדק לפני שהוא אומר דבר שעלול לפגוע בציבור שלם.

אין לי ספק שאיש בטחון ראש המוסד לשעבר יודע מה הוא אומר!

מה גם שאמירותיך מתחברות היטב עם מה שקוראים בעיתונים כלפי הציבור המסוכן הזה (ובוודאי מה שכתוב בעיתונים הוא נכון).

האמת, קצת חבל לי כי כבר ראיתי כמה חרדים מסוכנים במסדרונות הכנסת ואפילו התחלתי לחבב אותם, אבל עכשיו?

אני מודה לך על ההזהרה, אויבי המדינה האלה בוודאי לא יהיו בין מכריי....

אני סומך עלייך, אדם רם מעלה שאתה שוקל היטב לפני שאתה מוציא מילים מפיך.

כמו שאני סומך על הקולגות שלך שידעו לאמר את הדברים הנכונים כלפי אירן.

אני עובד עם חבר הכנסת ... שנדהם מהגזענות של החברה הישראלית כלפי החברה הערבית.

מה אגיד לו? אצלנו בין היהודים זה הרבה יותר גרוע.... החרדים? הם יהרסו אותנו....

מכתב לפלסנר

חה"כ יוחנן פלסנר, ח"כ צעיר ומצליח בקדימה שולח מידי שנה ברכת שנה טובה ועדכון עשייה. השנה, כמו גם השנה הקודמת הזכיר פלסנר את עשייתו למען שילוב חרדים בצבא ובשרות האזרחי. השנה, כמו שנה שעברה שלחתי לו מכתב חזרה עם כמה רעיונות בנושא. הנה המכתב של השנה, באם הפעם יהיה חידוש ואקבל תשובה, אעדכן אתכם.

לכבוד

חה"כ יוחנן פלסנר,

שלום רב,

איני יודע איך איש האיחוד הלאומי מקבל באופן קבוע עדכוני מקדימה, אבל שוין, לפחות זה מוסיף עניין לחיים...

בכל שנה יש בעדכון עשייה עדכון בנושא גיוס חרדים, אז הנה שתי הצעות בנוגע לגיוס לכולם:

א.

אני מניח שמהכרותך הבסיסית עם החברה החרדית, הם לא יבואו לצבא אם הצבא לא יבוא לקראתם בכל מה שקשור לסביבה דתית מתאימה.

לאחרונה הודחו צוערים בגלל שיצאו מארוע בו הייתה שירת נשים. שירת נשים בהופעה חיה זה דבר שכמעט כל הפוסקים אוסרים, בוודאי כל הפוסקים החרדיים.

אולי כדי להקל על גיוס חרדים, כדאי לוודא שהצבא לא יפגע ברגשות החיילים המשרתים בו ושבכל ארוע בו משתתפים דתיים, לא תהיה שירת נשים.

היה וקרה כזה מקרה ונפגעו רגשות החיילים, על המערכת הפוליטית לדאוג לכך שחיילים שיצאו מההופעה לא יודחו. יתכן שהמשמעת הצבאית מחייבת הטלת עונש זה על כל חייל הנוהג כך, אך בראיה כללית, שכחבר כנסת, אתה בוודאי מחוייב אליה, ישנם מקרים בהם יש לנהוג לפנים משורת הדין כדי שלא לפגוע בדור של מתגייסים וכמאמר הפתגם "אל תהיה צודק, תהיה חכם".

ב.

הפניית אצבע מאשימה כלפי חרדים על אי גיוסם עשויה להכניס אותם למגננה וכאילו מתנהל מאבק תרבויות (בהנחה שאכן לא מתנהל מאבק תרבויות ואין לקדימה או למי מהעומדים בראשה שום דבר אישי נגד חרדים, מתנחלים או כל אדם שאינו שמאלני) לכן במקום להרים על נס את נושא הגיוס לחרדים, כדאי אולי לדבוק בססמא של גיוס לכולם. מנתונים שנתיים שמפרסם צה"ל עולה שאחוז הגיוס בתל אביב עומד על שישים אחוז בלבד. כלומר בעיר שרומה המוחלט חילוני (ושמאלני) יש ארבעים אחוזי השתמטות. אני חושב שהסברה לכלל האוכלוסיה, חילונים וחרדים, על חשיבות הצבא, תמיכה בזכותו של צה"ל והחובה להתגייס אליו יחד עם חוקים מעודדי גיוס יאירו את הנושא באור חיובי ויסירו חשש כאילו יש כאן מלחמה נגד החרדים בגלל חרדיותם.

אשמח לתשובתך

שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה

ישראל וונדי

חה"כ יוחנן פלסנר השיב למכתבי והנה תשובתו כלשונה. אגב, ניתן לעיין בנתוני הגיוס של צה"ל ולהעריך כמה באמת מהחילונים מתגייסים.

ישראל שלום,

אתייחס בשמחה לשתי ההערות שלך שנוסחו באופן ענייני ומכובד.

ראשית, אין לי ספק שעל מנת לשלב חיילים חרדים במספרים גדולים על הצבא להיערך בהתאם וליצור סביבת שירות שתאפשר את שילובם.

הדבר הזה נעשה בכמה מסגרות שירות שכבר הוכיחו את עצמן כמו נצח יהודה ומסלולי השח"ר. עם זאת, אני לא מקבל את האנלוגיה שלך בנושא שירת נשים וזאת משום שבעוד ששילוב החרדים נעשה בתוך מסגרות ייעודיות וייחודיות, חיילים מקרב הציונות הדתית משרתים בכל יחידות צה"ל ושינוי כמו שאתה מציע יגרום להדרת נשים ואין לו מקום.

שנית, נתוני הגיוס שאתה מביא לגבי האוכלוסיות החילוניות שלכאורה משתמטות בעקיפין של עשרות אחוזים מכלל המחזור הם שגויים לחלוטין. האמת היא ששיעור ההשתמטות בקרב האוכלוסיות החילוניות והציונות הדתית עומדים על כ-1% מכל מחזור ומעבר ל-90% מתגייסים. לעומת זאת, אנו עדים לתמונת ראי של זה בקהילה החרדית ולכן נדרשת פעולה ממוקדת שתסייע לשלב חרדים בשיעורים משמעותיים ובמסלולי שירות משמעותי.

בברכה,

חה"כ יוחנן פלסנר

סיור במעוז השמאל

השבוע הייתי בסיור מעניין בתל אביב, ביקור באגודה לזכויות האזרח, קו לעובד, רופאים לזכויות אדם, ילדים ישראלים ועמותות נוספות שמזוהות עם השמאל במוצהר או בהקשר למעשה. מלבד המפגש המעניין שבין מתנחל עטור כיפה וזקן ובין גברים ונשים המצהירים שאלוקים הוא פיקציה וההתנחלויות הן עצם בגרון, הרי שמפגש זה לימד אותי שלשה דברים חשובים:

א.

למרות פועלם של הארגונים או של חבריהם כנגד צה"ל וכנגד המתיישבים, למרות שעמותה מסוימת עשויה לזעוק עד לב השמים הרחקה של ילד מהגר אך לתמוך בגירוש יהודי מביתו באמצע הלילה, בסופו של דבר מדובר באנשים עם רצון טוב. אנשים אלו משקיעים זמן ומאמץ, חלקם אף בהתנדבות כדי לעזור לאנשים ועם כל הביקורת על פעולות אחרות, קשה שלא להתרשם לטובה מעבודה זו. בניגוד למחשבות שאולי קיימות, לחברי העמותות השונות באמת אכפת מהעובדים הזרים, מסתננים או ערביי יו"ש מעצם היותם בני אדם.

ב.

גם האתאיסט הגדול בסופו של דבר הוא דתי, הוא מאמין ואדוק מאוד בדתו שלו. פגשתי אנשים שמאמינים בכל לבבם, נפשם ומאודם שהנושא בו הם מתעסקים הוא עבודת קודש, שהמסתננים צריכים להיות שווי זכויות, שילדי העובדים הזרים צריכים לקבל אזרחות ושלכל אדם באשר הוא אדם מגיע שוויון מלא. אינני בהכרח חולק על סברות אלו, אבל הן מתבססות על תפיסות עולם של אמונה בעקרונות מסויימים, או במילים אחרות, אותן עקרונות הן הדת של אותם גופים. אם למדתי שכל בני האדם מאמינים, השאלה רק במה, קיבלתי דוגמא חיה לכך.

ג.

עם כל הכבוד וההצדעה לפעילות ההומניטרית, חלק מהגופים תלושים מהמציאות, או בשפה עדינה, חיים בסרט. בין הדרישות ששמעתי זה מעון חינם לילדי זרים מגיל אפס, טיפול רפואי שמכסה הכל ודברים נוספים שישראלים שומרי חוק ומשלמי מיסים לא זוכים להם. טיפול בזרים ובמסתננים יעלה למשלם המיסים כסף רב, מדוע אם כן אדם שמשלם טבין ותקילין עבור ביטוח בריאות, גני ילדים ומעונות ועוד תורם למדינה בדרכים רבות כמו שרות צבאי ועוד יסבסד מותרות אלו לאנשים שעם כל הכבוד לעובדה שבעאו לכאן כדי למצוא עבודה טובה, הם לא אזרחים. אין לי בעיה אישית נגד אותם זרים, אבל אם מדברים בשם השוויון, אי אפשר לדרוש בשבילם יותר.

בהערת שוליים אציין שחלק מאותם עמותות השתתפו במוצהר במחאה החברתית האחרונה. מעניין אם הם הזכירו שהמסתננים והזרים הלא חוקיים בארץ תופסים אלפי דירות ומקומות עבודה, מעמיסות על הרשויות המקומיות ומהוות נטל כלכלי גדול על המדינה וממילא על אזרחיה, או שהם העדיפו את הפיתרון הפשוט יותר - לזרוק את המתנחלים לים. ליבי משום מה חושב שהוא יודע מה התשובה.

החייל שליט, הרב ליאור וסתימת פיות

היום פתח רזי ברקאי את תוכניתו בגלי צה"ל בדיון על גלעד שליט ושחרור שבויים. משפחת שליט החלה בקמפיין שליחת מסרונים עם המילה "בעד" כדי להביע הזדהות עם שחרורו של גלעד שליט. כיוון שכל עם ישראל (הערבים כידוע אינם מעם ישראל) רוצים את שחרורו של גלעד, סביר להניח שיתקבלו רבבות מסרונים כאלה.

הדיון של רזי היה על המשמעות של מפגן זה והאם כל מיש ששולחו את המסרון היה שולח אותו לו ידע שיתכן ומאות אזרחים יהרגו בגלל שחרור מחבלים וחיזוק הטרור (כפי שקרה בעקבות עסקת ג'יבריל ובעקבות שחרורו של טננבאום).

יצאתי בתחושה שעם ישראל מאוחד סביב שחרורו של שליט, המחלוקת היא סביב שחרור מחבלים. כאשר הזרקורים מופנים כלפי גלעד, קשה מאוד לומר מילה נגד שחרורו, אם מישהו חלילה יאמר משהו יהיו נגדו עשרות טוקבקים נזעמים המגנים אותו על אטימות לחייל שלנו שבעזה. מצב כזה כמובן גורם לסתימת פיות ולקושי להביע דעות שונות ומגוונות ובכך ליצור שיח ציבורי פורה. בהערת אגב, אני לרוב לא מחסידיו הנלהבים של רזי ברקאי, אבל בהקשר זה לדעתי מגיעה לו נקודת זכות על ניסיון לשמוע דעות מגוונות. עם זאת, הדיון הבוקר היה רק נקודה אחת של אור באפלה ולרוב בנושא זה, חופש הביטוי נמחק למרות חשש לחייהם של מאות אזרחים.

(למעוניינים, הנה סקר בנושא שחרור מחבלים: http://www.skarim.co.il/poll/ner/35752/)

חלפו כמה שעות מהדיון בגל"צ והנה המשטרה עצרה את הרב דב ליאור, רב העיר חברון ומחשובי רבני הציבור הדתי לאומי. הרב נעצר בחשד להסתה ונחקר בלוד במשרד לפשעים בינלאומיים. הרב נעצר בגלל הסכמה שנתן לספר "תורת המלך" שעוסק בעיקר בהלכות הקשורות להריגת גויים בזמן שלום ומלחמה.

כשהספר התפרסם, הוא זכה לגינויים נרחבים מהתקשורת הציבורית ואפילו לגינויים חמורים בתוך המגזר הדתי לאומי. המגנים טענו בחריפות שספר זה מהווה הסתה לאלימות ויגרום לשפיכות דמים. מנגד, טענו תומכי הספר שהוא תיאורטי וחיוני לבניית רוח ישראלית שתשמש בשעת קרב. גם כאן, הייתה בתקשורת סתימת פיות והתקפה חד צדדית על מי שקשור לספר. כאן, בניגוד למקרה של גלעד, יש סתימת פיות בתקשורת ובאמצעים כוחניים והכל בשם החשש לחיי אזרחים.

אני אומנם לא מחסידי הרב שפירא (וגילוי נאות - גם לא קראתי את ספרו), אבל יש צורך דחוף בעקיבות. אם בשם חופש הביטוי נותנים לקבוצה לנהל קמפיין שעלול לסכן חיי אזרחים (ולפגוע גם בשחרור של גלעד, אבל זה נושא אחר), יש לתת גם אפשרות לרב להוציא ספר גם אם המשטרה חוששת שיגרום לסיכון חיי אזרחים ואם מחליטים שחיי הפרט חשובים יותר מחופש הדיבור, צריך להחיל כלל זה גם על צבא גלעד שליט.

והערה לסיום, אנשי החמאס עשו ועושים מאמצים רבים להרוג יהודים ולצערינו אף הצליחו כמה פעמים. אנשי הגבעות לעומת זאת, עושים מאמץ לבנות את החושה שלהם ולהגן על הכרמים והשדות מאנרכיסטים. תשפטו אתם ממי יש יותר חשש של סיכון חיי אדם...

שמאלנים של יום שישי

מכתב שקיבלתי והיה לי חשוב לשתף

רציתי לשתף בחוויה כאובה שעברתי. החוויה הזו הביאה אותי לתובנות חדשות באשר למציאות בה אנו חיים בירושלים ובכלל בארץ הזו, ואני מרגישה צורך להעביר אותה הלאה.

ביום שישי האחרון, כ"ג באייר 27.5.11 בשעות אחר הצהריים היינו בדרכנו לבית הורי המתגוררים בשכונת מעלה הזיתים בירושלים, אצלם תכננו להתארח בשבת.

למי שאינו מכיר- מעלה הזיתים היא שכונה יהודית השוכנת בדרום רכס הר הזיתים בירושלים, סמוך לשכונת ראס אל עמוד. השכונה ממוקמת על קרקע שנרכשה לפני כ130 שנה ע"י כולל חב"ד. לפני כ10 שנים נרכשה הקרקע מכולל חב"ד ע"י ד"ר ארווין מוסקוביץ, והחלה בניית השכונה באישור ממשלת ישראל. כיום מתגוררות במקום כ80 משפחות. תושבי השכונה הם כולם אנשים שומרי חוק שרכשו את בתיהם בכסף מלא ומתייחסים בכבוד לשכניהם הערבים.

ובחזרה לאירועי יום שישי האחרון: עוד כשהיינו בדרך, התקשר אבי וסיפר לנו שיש במקום הפגנה של פעילי שמאל, ושנתכונן לעיכובים בכניסה לשכונה. המחשבה שעברה לי בראש היתה שאמנם הם מעצבנים וטענותיהם שקריות אבל אחרי הכל זכותם לחשוב אחרת וגם להפגין... ננשום עמוק ונעבור את זה.

המחשבה התמימה הזו השתנתה מהר מאוד. כשהתקרבנו לשכונה נתקלנו בעשרות אנשים, חלקם מנופפים בדגלי אש"ף וחלקם בשלטים שונים בעברית ובערבית. כשפנינו לכיוון שער השכונה הותקפנו ע"י עשרות מפגינים שחסמו לנו את המעבר, בעטו ברכב ודפקו עליו בעוצמה מכל הכיוונים עד כדי כך שכל הרכב רעד ובמקביל שילחו לעברנו מטר של קללות ויריקות. במושב האחורי ישב בננו התינוק בן השנה וארבעה חודשים שכמובן נבהל מאוד ופרץ בבכי היסטרי. המפגינים שללא ספק הבחינו בכך כיוון שעמדו צמודים לחלון שלו, המשיכו לצעוק, לקלל ולהכות בעוצמה רבה. התחושה ברגעים אלו הייתה אמנם לא של סכנת חיים אך של חוסר אונים ומצוקה ממשית. הרגשנו בלינץ'. מעולם לא נתקלתי בכזו שנאה. לאנשים שם היה ממש רצח בעיניים. היינו בהלם מוחלט וניסינו להרגיע את התינוק ואת עצמנו וגם לחשוב איך נחלצים מכאן. בשלב מסוים עברה בי המחשבה לנסות לפנות אל אחד המפגינים שעמד ממש ליד החלון שלי, גבר בגיל העמידה שנראה כמו אדם מהוגן מן השורה. איך שפתחתי את חלון הרכב הבנתי את טעותי- עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה חטפתי מאותו מפגין יריקה ישר בפרצוף.

אני לא יודעת כמה זמן נמשכה אותה סיטואציה, בכל מקרה התחושה היתה של סיוט מתמשך. בסופו של דבר הצלחנו איכשהו לעבור את זה לאחר התערבות של השוטרים שהיו במקום. אמנם פיזית יצאנו משם, אבל הכאב, ההלם, ההשפלה וסערת הרגשות המשיכו ללוות אותנו במשך כל השבת. למרות שאנחנו אנשים מבוגרים ויש לנו כלים להתמודד עם סיטואציות כאלה, זה בהחלט היה אירוע קשה וטראומטי עבורנו, על אחת כמה וכמה לבננו התינוק. במשך כל השבת הוא היה מפוחד, בכה הרבה, פחד לצאת מהבית ולא הפסיק להגיד: "בום בום".

עד היום בכל פעם ששמעתי על עוד הפגנה של "פעילי שלום" באיזה כפר או שכונה, מצד אחד הם עוררו בי רגשות שליליים כיוון שאינני מסכימה עם דעותיהם ואני חושבת שהם גורמים נזק למדינה, אך מאידך היתה בי איזו אמפתיה כלפיהם, איזו מחשבה שמדובר באנשים שבאמת רוצים שלום, שאכפת להם מזכויות אדם ושבסופו של דבר הם מונעים גם מכוונות טובות. ביום שישי האחרון הבנתי עד כמה טעיתי. אנשים ונשים שמתקיפים בכזו אלימות ושנאה, שמסתובבים עם רצח בעיניים, שמסוגלים לירוק לאישה בפרצוף רק בגלל שהיא חושבת אחרת או שנקלעה בטעות למקום הלא נכון, שאינם בוחלים באמצעים ואינם מהססים לפגוע ברכוש ולגרם טראומה לילד קטן אינם ראויים לתואר פעילי שלום. מדובר באנשים רעים שהדבר היחיד המניע אותם הוא שנאה עמוקה. האמת צריכה לצאת לאור, מסיכת הצביעות הצדקנית חייבת לרדת. למען עתיד טוב יותר, כדאי שכולנו נדע מהו פרצופם האמיתי של אותם "פעילי זכויות אדם".

עירית דובדבני
מקסיקו סיטי

על ימין ועל שמאל

אחרי השואה, שאלו את עצמם אנשים רבים איך זה שאומה שלמה יוצאת למלחמת גזע ומשמידה בלי נדנוד עפעף מליוני יהודים ובני גזעים נוספים. שתי מילות קסם שמשתמשים בהם להסבר הם דה אינדיבידואציה ודה הומניזציה (אל תנסו להגות אותם, זה לא בריא לשיניים).

דה אינדיבידואציה זה מצב בו היחיד מאבד את זהותו, הוא כאילו לא מחליט לבצע את הפשע אלא הקבוצה שבתוכו הוא חי ולכן הוא לא מרגיש רגשות אשמה על פשע זה. דה הומניזציה זה מצב בו ממעיטים מהאנושיות של הקורבן כדי שלא יהיו רגשות אשמה על הפגישה בו. במסע ההרג של הנאצים, חיילי האס אס היו שבויים כל כך בנאציזם שלא הם החליטו על ביצוע ההרג אלא הם רק בצעו פקודות של המערכת הגדולה. בנוסף, היהודים ושאר הגזעים לא נתפסו כבני אדם שראויים לחיות אלא כאנשים מגזע נחות שטוהר הגזע מחייב להשמידם.

לפעמים ישנה אמונה תמימה שאנשים משתנים בעקבות אסון גדול. ההסטוריה לעומת זאת מלמדת שתופעות משנות אולי את ביטויין, אך הן בוודאי לא נכחדו. במילים אחרות, לא כדאי לסמוך שהפקת לקחי השואה כשלעצמה תלמד את האנושות מוסר.

למי שלא מאמין, הנה כמה דוגמאות מהחיים שלנו, כאן בישראל:

דה אינדיבידואציה בצבא: צבא ההגנה לישראל הוקם כדי להגן על מדינת ישראל ואזרחיה. בהתנתקות מגוש קטיף ביצע הצבא פעולה ישירה נגד אזרחי ישראל והוציא אותם מביתם מסיבות מדיניות. ביצוע הפעולה היה צריך להעלות שאלות מוסריות רבות – איך אפשר לגרש אדם מביתו? איך משתמשים בחייל נגד אזרחים והאם בכלל זה יתרום לבטחון המדינה או דווקא יזיק (והרי נבואות הזעם על גראדים התממשו)? הפיתרון לדילמות אלו היה פשוט מאוד – החייל בסך הכל ביצע את המוטל עליו, פקודה זו פקודה. על ידי מלחמת החורמה נגד הסרבנות והדגשת מחויבותו של החייל לצבא, גם אם הפקודות נראות לו לא חוקיות ולא מוסריות, ניטל כח השיפוט מן היחיד והוא הפך לרובוט בידי הממשלה.

דה הומניזציה של השמאל: אם כבר הזכרנו את ההתנתקות, עולה השאלה כיצד כל כך הרבה שמאלנים שרוצים שלום תמורת שטחים ובשם ההומניות מתנגדים לכיבוש של הערבים, מוכנים באותה נשימה להעיף מהבית את עשרת אלפי מתיישבי גוש קטיף והשומרון ואין להם בעיה לעשות אותו דבר לשלוש מאות וחמישים אלף (350,000!) מתיישבי יהודה ושומרון?

אצל התל אביבי המצוי, הפיתרון לקונפליקט מאוד פשוט. הבורות המדהימה בכל מה שנוגע ליהודה ושומרון והמתנחלים מאפשר להם להדחיק את השלכותיהם של כל עקירה ולהשתמש במה שנקרא רציונליזציה כדי להסביר לעצמם שבעצם זה טוב למתנחלים כי תמורת הגרוש הם יקבלו כמה שקלים.

השאלה מתעוררת כלפי העיתונאים ואנשי הציבור שכן מודעים קצת למספר המתיישבים ביו"ש ולמצבם הקשה של עקורי גוש קטיף. וכן נכנס הדה הומניזציה. מאמרים בהארץ, וואלה או כלי תקשורת מרכזיים אחרים הציגו את המתנחלים כבן אנוש סוג ב', שלא לדבר על אזרח סוג ג' שמוצץ את לשד המדינה (מי שלא זוכר, אני ממליץ לחפש בגוגל). כיוון שהמתנחלים הם בעצם לא בני אדם מן השורה, אין בעיה להעיף אותם לכל הרוחות, מותר אפילו לשבור להם את העצמות (וואלה, שם, שם). תפיסה זאת מוצאת ביטוי מעשי בכל שבת כשאנשי שמאל מגיעים ומציתים שדות של יהודים או גורמים לפרובוקציות אחרות ואז מנסים להאשים את המתיישבים בתקיפת ערבים חפים מפשע שבסך הכל הלכו עם כמה גרזנים ליד יישוב יהודי.

דה הומניזציה של הימין: הייתי מאוד שמח לכתוב שבימין אין תופעה כזו. לצערי היא אכן קיימת, אך לשמחתי, התופעה היא בעיקר בקרב בני נוער וחברות שוליים. הימין ובעיקר הימין הדתי נלחם על זכותינו בכל הארץ. הבעיה היא שמה לעשות, יש כאן כמה ערבים שלא מוכנים לזוז וטוענים לבעלות על השטח. יש שרואים פיתרון בהעברת כל הערבים לירדן או למדינה אחרת ואז כמובן עולה השאלה המוסרית על גרוש בני אדם. גם כאן הפיתרון הוא שאנשים אלו הם בני אדם נחותים ולכן ניתן לראות בני נוער שיזרקו אבנים סתם על ערבים. בתורה אגב, יש מקום גם לגויים שיגורו בארץ ובתנאי שיקיימו את חוקי המדינה (כלומר, להפסיק לגנוב ולעשות פיגועים...)

היחיה השמאל הלאומי?

אני בטוח שכל מי שמנוי על דואר ספאם, רשום ברשת חברתית או מכור לקריאת הפוליטיקה בעיתונים ובאינטרנט נפגש עם דיונים על מותו של השמאל והצורך בהקמת שמאל לאומי חדש. סיבות רבות נתנו הוגי דעות שונים לתהליך זה, החל מתהליך אינדיבידואציה ועד קריסת הקפיטליזם. באמצע ניתן למצוא הסברים כמו זליגה לערכים שאינם שמאלנים, הקצנת הערכים השמאלנים או פשוט שחיתות אישית של המנהיגים.


כדרכה של תיאוריה, כל גישה טוענת לעשייה הנובעת מהסיבות שהועלו וכדרכם של גישות שונות, גם כאן נשארים הפעילים אובדי עצות למראה שלל הפעילויות הנחוצות שחלקן סותרות אחת את רעותה.

אחת הגישות ואולי המעניינת שבכולן קוראת להקמתו של תנועת שמאל לאומי חדשה. תנועה זו שדרכה עדיין אינה סלולה כל צרכה קוראת לשילוב מעניין בין שני דברים שכיום נראים לנו שונים כל כך, מצד אחד היא קוראת לחיזוק הרגש והעשייה הלאומית ומצד שני היא מתהדרת בערכי השמאל שאם אינו מתנכר מהביטוי לאומי, הרי שלפחות הוא סולד מכך פן חלילה יחשב כלאומני (ועדיין לא ירדתי לעומק ההבדל שבתוספת האות האחת).

שאלה שמטרידה רבים, בעיקר הוגי התנועה והכותבים הפוליטיים היא האם תנועה זו אכן תצמח ואם כן, מה יהיה סופה.

כיוון שאיני נביא ואף איש שמאל אינני, לא אנסה לנבא את העתיד או להיכנס לפרטי הפרטים של אותו רעיון, אך כמדומני שכמו בכל דיון מעמיק, גם כאן אין להתייחס לביטוי חיצוני של תופעה אלא לנסות ולעמוד על המקור שלה.

בשנים עברו, היו לאנשי השמאל ערכים מובהקים בהם דגלו. כל קומוניסט ידע שהוא דוגל בשוויון לכולם וידע אף לומר מהו שוויון. עם השנים ובעקבות קשיים שהציבה המציאות, אבדו הערכים החיוביים את מקומם ותחתיהם באו אי הערכים. הפילוסופיה כמניעה כל תרבות מחשבתית המציאה את הפלורליזם שעיקרה ההנחה שאין אמת מוחלטת ועל כן יש מקום לכל הדעות, אפילו הן סותרות ומשנתנה הבמה לכל הדעות ממילא אין טעם לדבוק בדעה אחת.

הפיכה מחשבתית זו גרמה לכך שבסופו של דבר לא דגל עוד השמאלן בעמדה כלשהיא אלא התנגד לעמדה אחרת. האידיאלים לא הוגדרו עוד בצורה חיובית אלא בצורה שלילית. גם אם לכל מחשבה היה ביטוי מעשי שעיקרו היה עשייה למען משהו, הרי שהוא נבע, גם אם בצורה לא מודעת להתנגדות לרעיון אחר. את הרצון לחיות חיי חופש תפסה השנאה לחרדים וההתנגדות למתנחלים החליפה את הרצון לשוויון בין יהודים וערבים. כשהמציאות הוכיחה ששלום אינו אפשרי ושנסיגות לא מקדמות תהליך, הפכה המטרה להיות "החזרת המתנחלים לארץ" והתנגדות לרעיון שארץ ישראל שלנו.

שינוי תפיסה זה גרם לכמה אבסורדים שלעיתים אף מעלים חיוך מריר, אנשים הנלחמים למען מסתננים המגיעים לארץ מוכנים במחי יד לגרש ילדים מבתיהם שבהתנחלויות, חיצים רבים מופנים כנגד הציבור החרדי על אי גיוסו בעוד שבתל אביב ישנם כארבעים אחוזי השתמטות ואולי המגוחך שבהכל הוא שאותם היוצאים בקריאות גדולות לחזק את צבא העם ולגייס את כולם, תוקפים את צה"ל על כל פעילות הגנה על העם.

אולם, מות הרוח של השמאל לא נבעה מהאבסורדים שנוצרו ממצב של דגילה בחוסר אידיאליזציה אלא מתוצאה ישירה של הליך זה. אדם לא יכול לדבוק לאורך זמן ברעיון של "אין" והוא תמיד יחפש משהו שהוא "יש". אם תפיסת עולם מציגה רעיונות אבל ביסודה העמוק היא מושתתת על רעיון של שלילת תפיסת עולם אחרת, הרי שסופה לקרוס. זהו כלל אנושי פשוט, אנו תמיד מחפשים משהו להיאחז בו ואף אחד לא מחזיק באוויר.

כבני אנוש, אין אנו יכולים לדעת האם יקום שמאל חדש או לא, האם הוא יסחוף אנשים או לא, אך דווקא כבני אנוש המכירים את טבענו אנו יודעים שאם התנועה לא תציב את ערכיה בצורת החיוב, הרי שסופה קצוב מראש.