‏הצגת רשומות עם תוויות כנסת. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כנסת. הצג את כל הרשומות

יום שני, 5 בנובמבר 2012

דילים של פריימריז

עכשיו ה מגיע, אחרי כמה חודשים של התפקדות לבית היהודי, מגיע רגע בחירה.
במשך כמה חודשים עמלו המתמודדים ופקדו את כל מי שהסכים לוותר על 40 ש"ח כדי לזכות להיות חלק משינוי במפלגה הצעירה - הבית היהודי, או בשמה האמיתי - מפד"ל הישנה, המפלגה הזקנה והמיושנת. יש שהתפקדו כי רצו ליצור את השינוי, הם יודעים במיל לבחור ליו"ר ואת מי לסמן במקום הראשון עד החמישי. אחרים, התקדו בשביל מועמד מסויים ואין להם דעה ברורה על שאר המועמדים. לא אלמן ישראל ובדיוק בשביל זה כל מועמד מציג רשימת המלצה לתמיכה - במי לבחור.
החיים אם כן פשוטים, יש מועמד מועדף, יש רשימה וזהו, מה פשוט יותר. השאלה היא איך בכלל מועמד מחליט ללכת עם מועמד זה או אחר. ובכן, החיים לא כל כך פשוטים.
בעולם אידיאלי נטול אינטרסים אישיים כל מועמד היה ממליץ על מי שבאמת ראוי לדעתו, על אחרים שבאים באותה גישה שלו ויש להם יכולת עבודה טובה ביחד. מצד שני, בעולם אידאלי לא היו פוליטיקאים.
במציאות, חלק מהבריתות אכן באו מהיכרות רבת שנים, שותפות לדרך או עבודה משותפת. כך למשל הברית בין אורבך ובנט ובין ניסן סלומיאנסקי ואורלב. אורבך תמך בבנט מההתחלה וניסן ואורלב עובדים יחד כבר שנים. בריתות אחרונות נוצרו רק לאחרונה, חלקם קרובים כל כך לבחירות שאי אפשר שלא לשאול "למה רק עכשיו". אם שני המועמדים מאמינים זה בזה, למה הם חיכו לרגע האחרון כדי להצהיר על כך?
התשובה היא שבריתות מעין אלה לא באו מתוך נאמנות לדרך, אלא מתוך ראייה של האינטרס האישי. הדוגמה המפורסמת (ולכן זו הדוגמה היחידה שאנקוב בשמות) היא הברית בין אורלב להרשקוביץ. כל מי שעקב אחרי המפלגה ידע שהשניים כמעט ולא מדברים ביניהם, ואם הם מחליפים מילים, זה כדי להתוכח. השותפות הפתאומית בין השניים נראית כל כך לא טבעית עד שניתן לחשוב על שני הסברים בלבד: א. המשיח הגיע ומקיים את הפסוק "וגר זאב עם כבש". ב. טובה אישית מצליחה למחוק אפילו דעה אישית. 
ויש מקרים נוספים. לאחרונה שוחחתי עם נציגים משני מטות ושאלתי אותם למה המועמד הלך עם א' ולא עם ב'. ציפיתי לקבל תשובה בסגנון של "אנחנו עובדים טוב ביחד, יש לנו דרך משותפת ואנחנו מעריכים אותו". התשובה שקיבלתי הייתה שונה לגמרי - ניסינו אצל האחרים, אבל הם לא רצו אותנו אז לא הייתה בררה. מבינים, המועמד שלכם מבקש לתמוך ברשימה מסויימת לא כי הוא מאמין בה אלא כי הוא חייב מישהו לרוץ איתו. לי אישית אין בעיה עם דילים מעין אלה, זה החיים הפוליטיים ומי שלא יודע לעשות עסקאות עם מועמדים, ייכשל גם בייצוג שלנו בכנסת. אמנם מקרה זה מיוחד כי מנצלים אמון טבעי ותמימות מסויימת שקיימים בציבור הדתי, אבל כפי שכתבתי, אלה החיים. העניין הוא שלפחות במקרה אחד, מועמד פלוני התנגד לגמרי לדרך של מועמד אלמוני ובכל זאת החליט להביע בו תמיכה. אין לדעתי בעיה במקרה ששני מועמדים מגשרים על יריבות אישית, הבעיה היא כאשר מועמד אחד מבטל את התנגדותו הערכית למועמד השני כדי לזכות בתמיכתו.
הפריימריז זה לא רק בחירת אנשים, אלא בחירת דרך. הציונות הדתית נמצאת שנים ארוכות בתהליך של ברור והגדרה מחודשת והדרך הפוליטית היא רק אחד הסממנים. הצבעה עבור מועמד אינה רק בגלל אישיותו אלא גם ובעיקר, בגלל הדרך שהוא מייצג. אם מועמד משנה את דרכו כדי שאישיותו תיבחר, מוטב לנו שלא יתמודד.

ובנימה אופטימית זו נזכיר שלא כולם ככה, יש כאלה שבאמת מייצגים דרך. הפריימריז התחיל תהליך של שינוי, הוא יתעצם מחר בפריימריז ליו"ר ואולי יוביל סערה של גשמי ברכה. לחילופין, יש גם סיכוי למבול...

יום ראשון, 17 ביוני 2012

בלוף האולפנה


בלוף האולפנה *
עם ההצבעה על חוק הסדרת היישובים והשכונות ביהודה ושומרון, עלה המתח בליכוד לשיא. דרישת המתיישבים להסדיר את הבניה ביהודה ושומרון אל מול חששו של ראש הממשלה מחקיקה שכביכול פוגעת בהחלטת בג"ץ, כמעט הובילו למרד בליכוד ולפיטורי שרים. לאחר שהסערה שככה, יש לומר את האמת, הדיון על "חקיקה עוקפת בג"ץ" הוא בלוף אחד גדול.
שכונת האולפנה נבנתה על קרקע שנרכשה מערבי. כעבור 8 שנים הגיע ערבי אחר שטען לבעלות על הקרקע ושזו לטענתו נרכשה שלא מהבעלים האמיתיים. טענתו עדיין מתבררת בבית המשפט המחוזי.
החוק הישראלי והעותומאני מתייחסים למקרה של בנייה על קרקע של אדם אחר ומסדירים פיצויים לבעל הקרקע כאשר החוק העותומאני מרחיב את המקרים בהם זכותו של מקים המבנים גוברת על זכות בעל הקרקע.
צוות שרים קבע מדיניות של הסרת כל המבנים שעל קרקע פרטית ולהסדיר מבנים שעל אדמת מדינה. לאור החלטה זו ובהוראת משרד הביטחון הודיעה הפרקליטות לבג"ץ כי שכונת האולפנה תפונה.
בעקבות הלחץ הציבורי ומשהנתונים האמיתיים על השכונה הובאו בפני הממשלה, בקשה המדינה מבג"ץ פסק זמן כדי לבחון את הנושא מחדש. לשאלת נשיא בית המשפט העליון האם עמדת המדינה על ההריסה השתנתה, השיבה נציגת הפרקליטות שאין שינוי במדיניות וכיוון שכך, החליט בית המשפט שאין עילה במתן שיהוי.
הסיבה להריסה אינה פסיקת בג"ץ, אלא החלטת הממשלה שאינה מתואמת עם החוק הישראלי, העותומאני ועם ההשלכות הגדולות הצפויות מהחלטה זו, השלכות שלא נלקחו בחשבון, ממש כפי שגורל של אנשים, נשים וילדים לא נלקחו בחשבון. הממשלה גרמה לבעיה, בג"ץ הורה לה לקיים את דבריה, נתן לה גם הזדמנות לשנות את החלטתה ומשלא היה שינוי, חייב כדרכו את הממסד לקיים את דבריו.
הדיון בחוק ההסדרה העלה שאלה טעונה בציבור הישראלי: כיצד משתלבים מערכת המשפט והחוק והאם בחקיקה נגד בג"ץ אין השמטת קרקע תחת שלטון החוק. כשמעמיקים בנושא מגלים שלא תהיה ניגודיות בין החלטת הממשלה בעניין האולפנה ופסיקת בג"ץ.
המציאות הדינמית מחייבת דיונים מחודשים גם בנושאים שנסגרו, שאם לא כן, לא נוכל להתאים את עצמנו להווה ולעתיד. אכן, גם כאשר ניתן פסק דין חלוט על ידי בג"ץ, חוק בתי המשפט קובע מקרים בהם דנים בנושא בשנית. שינויה של החלטת הממשלה שלא להרוס כל מבנה הבנוי על קרקע פרטית אלא לבדוק קודם את הבעלות והאם קיים יסוד לסברה של תום לב, לא תהיה מנוגדת לבג"ץ אלא תהווה חידוש שתאפשר את פתיחת הדיון בבית המשפט. במילים אחרות, הממשלה לא צריכה להחליט להשאיר את השכונה למרות החלטת בג"ץ, אלא לשנות את כל העילה לפסיקת בג"ץ ואז לבוא שוב לבית המשפט שייתן את הכרעתו.
מלבד הצדק וההתאמה לחוק שתהיה בהחלטה כזו, הרי שהיא תיטיב גם עם בג"ץ. בשנים האחרונות חלה ירידה גדולה בערכו של בית המשפט בעיני הישראלי הממוצע. ישנם גורמים רבים לתהליך, אך ברור שגם למקרים בודדים יש השפעה חשובה. למרות שהבג"ץ דרש בסך הכל מהמדינה לקיים את דבריה בנושא האולפנה, בית המשפט מצטייר בעיני רבים כבית משפט של עוולה שכן הוא שונה מהחוק הישראלי והעותמאני, פוגע במשפחות על לא עוול בכפם וניתן למרות שטענות התובע לא הובררו. שלא ברצונו, בית המשפט נאלץ לפסוק על פי החוק וכנגד הצדק. המפתח בידי הממשלה אינו רק לגורל האולפנה, אלא גם למה שנשאר, אם נשאר, משמו הטוב של בג"ץ!
על הממשלה לגלות אחריות ולקבוע מדיניות צודקת והוגנת בנושא הבתים ביהודה ושומרון.

* מאמר זה פורסם על ידי ח"כ יעקב כ"ץ בערוץ 7. בגלל חשיבותו, החלטתי להעתיקו לכאן עם עריכה קלה שתתאים לבלוג זה. אתם מוזמנים להיכנס למאמר המקורי ולשתף אותו.

יום שני, 11 ביולי 2011

גלן בק בכנסת

גלן בק (Glenn Beck), מגיש תוכניות טלוויזיה ורדיו בארצות הברית הגיע היום לביקור בכנסת לדיון בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של ח"כ דני דנון. בק ידוע בתמיכתו לישראל ובהסברה שעושה למען המדינה.
למרות המנהג שלא מוחאים כפיים בכנסת, בק התקבל במחיאות כפיים בכניסתו לאולם.
קבלת הפנים לגלן בק

בהמשך, דיבר בק על הסברה והצורך לומר את האמת בלי להתבייש בה.

יום שני, 31 בינואר 2011

מייק האקבי בכנסת


מייק האקבי, מהמפלגה הרפובליקנית הגיע לביקור בכנסת. האקבי היה בעבר מושל המדינה ארקנסו בארצות הברית, התמודד לראשות המפלגה הרפובליקנית בבחירות האחרונות ומתכוון להתמודד שוב לנשיאות בבחירות הקרובות.
במפגש עם חברי הכנסת דיבר האקבי על האיום האיראני, מפעל ההתנחלויות והקשר בין ארצות הברית וישראל.

יום שני, 10 בינואר 2011

יש! בחרנו וועד

היום התקיים בכנסת בחירות לוועד העוזרים הפרלמנטרים.


כמו רוב חברי העוזרים (130 מתוך כמאה שמונים), גם אני הלכתי לממש את זכותי הדמוקרטית והצבעתי למי שייצג אותי בתקופה הקרובה כוועד עובדים, אלא שהפעם לא מדובר בעובדים במלעיל עם פיתה, חומוס ושפם, אלא וועד בכנסת. כן, אני יודע, יש כאן איזה משהו לוגי מעניין - ועד עובדים בקרב עובדים שמעמדם לוט בערפל, אבל הצבענו וזהו. יש וועד.

כמובן שלא אפרסם כאן למי הצבעתי, במקום זה אראה תמונות. התמונה הראשונה היא של וועדת הבחירות והקלפי. השנייה היא תמונת זיכרון עם מי שניחשתי שאכן יהיה ראש הוועד, ואכן צדקתי בגדול. אז תכירו את רוני צוברי, עוזרו של יו"ר הקואליציה ח"כ זאב אלקין וכעת גם יו"ר וועד העוזרים.

אחרי כל החגיגה, מעניין אם יהיה הבדל גדול באופי ההתנהגות של הבוסים - ח"כים ועוזריהם שבוועד.



יום שלישי, 29 ביוני 2010

מאחורי הקלעים של כנס

כמו שהבטחתי (פייסבוק שם שם), הנה תיאור של אחורי הקלעים בארגון כנס. הכנס המדובר הוא כנס בכנסת שעסק בבדיקת ההשלכות המשפטיות והכלכליות של ההקפאה. הנה קישור לצילום שלו - http://www.inn.co.il/News/News.aspx/206157
קודם כל צריך לבחור תאריך ושעה. הבחירה נעשית לפי האולמות הפנויים. למרות שיש שלשה אולמות - אולם הרצאות גדול ושני אולמות המכלים עד מאה איש, מסתבר שצריך לשריין זמן רב קודם. במקרה זה שריינתי את האולם הגדול שלשה חודשים מראש ולא היה לי מרווח אפשרויות של תאריכים.
אחר כך צריך למצוא דוברים. מסתבר שלמרות שהנושא בלב של כולם (הכוונה לאנ"ש), קשה למצוא דוברים לכנס כזה. מחד לא רוצים אנשים שמזוהים יותר מידי פוליטית ומאידך, אנשים מהמרכז הפוליטי חוששים לעתידם באקדמיה. הדוברים צריכים להיות מעניינים, בנושא מקורי ועדיף שיביאו נתונים. גם כשנמצאו אנשים שעשויים להיות מתאימים, הם אכן צריכים להסכים לדבר וכמובן להיות בכלל בארץ.
גם לאחר שרשימת הדוברים נסגרה, היו בה שינויים, בדר"כ כל שינוי גורע אך כאן זה היה לטובה (הזכויות שמורות לח"כ - כצל'ה ולעוזר הנוסף הראל).
סך העבודה במציאת דוברים הסתכמה בשעות רבות, עשרות טלפונים, מיילים רבים ואינספור שיחות התייעצות עם אנשים שונים.
אחרי שכבר סגרתי על אולם וכבר יצא המיץ במציאת הדוברים, נשאר "רק" להפיץ את ההזמנה. מסתבר שכדי שיגיעו מאה אנשים, ההזמנה צריכה להישלח לכמה אלפים. מישהו המציא ב"ה את רשימות התפוצה הכתומות למיניהם, אבל זה עדיין לא מספיק. אפילו פייסבוק בכבודו ובעצמו יחד עם חברים שעזרו בפרסום האירוע לא הביא לתוצאות רבות. בסופו של דבר כתבה טובה בערוץ שבע עשתה עבודה טובה והשלימה את המוזמנים לקרוב למאה. כל התהליך של פרסום האירוע מלווה במתח האם כמות המוזמנים מצדיקה את גודל האולם.
יום הכנס הגיע! הבוקר מתחיל בהכנות אחרונות של סידור האולם, ציוד צילום, הדפסת שלטי הכוונה, קניית בקבוקי מים, בדיקה שהמקרן עובד, ריצה לדפוס, בחזרה לאולם, לכניסה לכנסת לטפל במישהו שיש לו בעיה עם אישור הכניסה, חזרה לחדר ושוב לאולם.
הכנס התחיל. מחשבות על מנוחה מתחילות להתגנב לראש, אלא שצריך לצלם, לטפל בעוד אישור כניסה שיש בו בעיה, להמשיך לצלם, לסדר משהו במחשב בלשכה. בקיצור, במשך כנס של שעתיים יש זמן לרבע שעה של ישיבה.
הכנס נגמר, עכשיו צריך להספיק לאכול (הבטן רוצה את שלה), להוריד את התמונות למחשב ולבחור תמונות טובות לתקשורת.
ואז הכל נגמר, עד הכנס הבא. נקווה שזה יהיה על חיזוק תנופת הבניה...