מיהושע ועד ימינו - האם להודות על המדינה

בצעירותי, זכיתי ללמוד בישיבה חרדית ובהמשך זכיתי לעבור לישיבה לצעירים של מרכז הרב. שני הסגנונות הקנו גם יכולת לימוד וגם זוית ראייה מיוחדת על החברה הישראלית.

מן הסתם, בין שתי הישיבות היה הבדל גדול באופי יום העצמאות. בישיבה החרדית התקיימה בעיצומו של יום שיחה המסבירה מדוע אין לומר הלל ביום העצמאות ואילו בישל"צ, קראנו הלל בברכה מתוך שבח והודאה לקב"ה על הטוב אשר גמלנו.

הבדל נוסף בין הישיבות היה ביחס ללימוד תנ"ך. הרמב"ם פסק את דברי חז"ל שאדם צריך לשלש את לימודו - שליש מקרא, שליש משנה ושליש גמרא. בפועל, בישיבות בכלל ובחרדיות בפרט, כמעט שלא לומדים תנ"ך, ודאי לא כספר חי שמתאר את דבר ה' אלינו דרך קורות העם היהודי. הבורות בתנ"ך ובקורות העם היהודי מאפשר לזלזל בנס של  הקמת מדינת ישראל.

בפסקאות לקמן אגע בסוגיית אמירת הלל ביום העצמאות. לא אכנס לדיון ההלכתי האם ניתן לומר הלל בברכה או לא אלא לעצם שאלת הודאה על המדינה. אנו מודים לקב"ה על כל דבר שעושה עימנו, וברור שעל שינוי מיוחד לטובה, יש חיוב גדול יותר להודות. יש לברר האם העצמאות המדינית כפי שיש לנו כיום גדולה יותר מאשר בתקופות קודמות. אגע בשני רבדים – העצמאות המדינית וההתנהלות התורנית. התשובה כאן היא חד משמעית. מאז סוף ימי שלמה המלך, לפני כמעט שלושת אלפים שנה, לא היתה עצמאות כפי שיש לנו כיום. אומנם עדיין לא באנו לגאולה שלמה, אך כל מי שלמד תנ"ך או את קורות העם היהודי יודע שמאז פטירת שלמה המלך לא היתה עצמאות, ביטחון ואף אפשרות ללמוד תורה כפי שיש היום. בחנוכה ובפורים זכינו לנס נסתר, אך כפי שנראה בהמשך, המלכות היהודית לא התקרבה לעצמאות של ימינו. נסקור בקצרה שלוש תקופות: תקופת התנ"ך, התקופה מנס פורים ועד בניית המקדש והתקופה מנס חנוכה ועד החורבן השני.

תקופת התנ"ך

ניתן לחלק את הזמן מהכניסה לארץ ועד חורבן בית ראשון לשתי תקופות: תקופת השופטים ותקופת המלכים. תקופת השופטים התחילה לאחר פטירת יהושע בן נון. יהושע כבש חלקים רבים של הארץ, אך המשימה לא הושלמה. במקומות רבים גרו כנענים ופלשתים שעתידים להציק לבני ישראל במשך מאות השנים שיבואו. בני ישראל לא היו ממלכה אחת מסודרת אלא ממלכות קטנות של שבטים. במצב בו אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה, המצב הרוחני מתדרדר מהר, עבודה זרה חודרת לעם ובמקביל, הגויים מציקים לבני ישראל. מידי פעם קם מושיע לשעתו, אך אחרי פטירתו הקושי חוזר. בתקופה זו העם ישב בארצו, אך תחת איום מתמיד של אויבים מבפנים כשאין צבא מסודר שיגן מהפלשתים, הכנענים ושאר העמים. חלוקת העם לשבטים עצמאיים גם השפיעה על המרכז הרוחני. אומנם היה משכן בשילה, אך לא ברור כמה היו עולים לשם לרגל. די אם נסתכל באלקנה שבכל פעם שעלה לרגל התאמץ כדי להביא עימו עוד אנשים (על פי ילקוט שמעוני על שמואל א, א). עליה לרגל לא היתה נחלת הכלל ולמשכן לא היתה השפעה ישירה על כל העם.

לאור זאת, המלכת שאול למלך לא היתה משימה טכנית של מציאת מנהיג אלא שינוי צורת השלטון והפיכת השבטים לעם שפועל יחד בצורה מסודרת. שינוי זה איפשר לדוד המלך להילחם באויבים שבתוך הארץ, להרחיב את הגבולות ולהכין את התשתית לבניית המקדש על ידי בנו, שלמה. תקופה זו של דוד ושלמה היתה תקופת הזוהר היחידה בעצמאות ישראל כמדינה אחת. בתקופה זו נמנעו מלגייר גויים כי חששו שמא אינם רוצים באמת להיות יהודים אלא רק ליהנות מהרווחים של בני ישראל. למרות זאת, התקופה לא היתה כולה ורודה. חז"ל מותחים ביקורת נוקבת על חלק מהדברים ששלמה המלך עשה ולא חסרו אנשים שלא היו נאמנים לגמרי להנהגה התורנית. למשל, הדיוטות שבעם עשו בתי דין וגיירו מאה וחמישים אלף (!) גויים (יבמות עט, א, רמב"ם איסורי ביאה פרק יג).

לאחר פטירת שלמה והמלכת בנו רחבעם, הממלכה התפצלה וירבעם נהיה המלך של ממלכת ישראל. למעט מספר שנים קצרות  יחסית, מאות השנים שעד החורבן היו רצופים במלחמות מבית ומחוץ והעם נהה אחרי העבודה הזרה. ממלכות יהודה וישראל לחמו רבות זו בזו, מצרים וארם לחמו בבני ישראל ולאלילים נבנו מזבחות בדן שבצפון, בית אל ואף בתוך בית המקדש.

חורבן בית המקדש בעיני חז"ל היה שריפת בית שרוף. סיום עצוב של ממלכות מתפוררות ומלאות עבודה זרה במקום שמיעה לדברי ה' ולנביאיו.

פורים ושיבת ציון

מכל הימים המיוחדים, פורים זכה כנראה ליחס המיוחד ביותר. הסיפור הדרמטי במגילה והשמחה האופפת את פורים, מקנים לו מעמד גבוה בחגים. על מועד זה אף נאמר שלא יתבטל לעתיד לבוא, וכמו שנאמר במגילה "וימי הפורים האלה וזכרם לא מסוף מזרעם" (מדרש משלי, ע"פ הפסוק באסתר ט, כח). כשמתבוננים במצב העם היהודי לאחר פורים בקשיים שלא נפטרו והשאלה הראשונית אם בכלל לחגוג את פורים מעצימים את חובת ההודאה על תרומת המדינה. בהערת אגב, פסוקי המגילה מרמזים שפורים החל החג ספונטני ורק לאחר מכן נקבע על ידי מרדכי, אסתר וחז"ל (למשל, הפסוק "וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי עליהם").

הגמרא במגילה (יד, א) שואלת מדוע לא אומרים הלל בפורים ומביאה שלשה הסברים. הסבר אחד הוא שאכן היה ראוי לומר הלל, וקריאת המגילה היא במקום ההלל. לפי שני הסברים נוספים אין לומר הלל בפורים, או בגלל שהנס נעשה בחוץ לארץ או בגלל שאנו עדיין עבדי אחשוורוש. מי שלומד רק גמרא זו ולא פתח מעודו את ספר עזרא ונחמיה, לא מבין את תשובת הגמרא.

העליה לארץ התחילה עוד קודם הסיפור של פורים והופסקה על ידי המלך ועוזרו, אולי אחשוורוש והמן. כל הסיפור של פורים מתרחש בהקשר בו היהודים לא יכולים לעלות לארץ. סיפור הרקע הושמט מהמגילה אולי כי הוא מעמעם את הנס. העם היהודי ניצל, אבל עדיין נמצא בגלות!

גם כאשר סוף סוף באה הצהרת כורש המאפשרת לעלות ולבנות את המקדש, העם היהודי עדיין היו עבדים של אחשוורוש ויורשיו. כל פעולה שלהם חייבה אישור של המלכות. כמובן שעליה לירושלים או בניית העיר והמקדש חייבו אישור והתאפשרו רק אחרי הצהרת כורש. "עדיין עבדי אחשוורוש אנן" אינו רק משפט מליצי המתאר התחשבות בינלאומית אלא מציאות ממשית כאובה. עד ימי החשמונאים השלטון בארץ הוא שלטון זר.

במקביל, גם מצבו הרוחני של העם לא היה כל כך מזהיר. האנשים היו נשואים לנכריות ולא הכירו אף מצוות בסיסיות, כמו את חג הסוכות.

לאור ההקשר, מובן מאוד מדוע חכמים חששו מקביעת פורים כיום מיוחד והכנסת המגילה לתנ"ך. למרות נס ההצלה, עדיין אין גאולה וקביעת פורים עשויה לעורר איבה מצד הגויים (מגילה ז, א).

חנוכה והחשמונאים

בניגוד לפורים, בחנוכה אומרים הלל ואף בברכה. אם בגלל סיפורי הגן, תהילת המכבים או סתם חוסר ידיעה, אנו נוטים לחשוב שניצחון המכבים היה מזהיר, שהעם החל לעסוק בתורה ושהמלכות העצמאית חזרה לישראל למשך יותר ממאתיים שנה. האמת היא כמעט ההפך הגמור.

ליהודה המכבי היו נצחונות מזהירים, אך גם כמה הפסדים והוא עצמו נהרג בקרב. המלחמות עוד נמשכו זמן רב ורק כעבוד עשרות שנים הגיעה תקופה שקטה יותר של עצמאות. יהודה המכבי הצליח לטהר את המקדש וכנראה גם לחזק את מעמד המסורת היהודית, אך חלקים גדולים בעם, בעיקר באליטה, המשיכו בשאיפתם לתרבות יוונית. לצד הפרושים והחברים צמחו זרמים כמו הבייתוסים והצדוקים שלא קבלו את פרשנות חז"ל לתורה.

הממלכה החשמונאית צמחה גם אחרי מות יהודה בשאיפה להגיע לעצמאות. במשך שנים רבות היא היתה כפופה לשלטון הסלוואקי. שלטון הפנים נמסר ליהודים, אך הם היו צריכים להעלות מס וכן הוגבלו באפשרויות חקיקה ויחסים עם מדינות אחרות. עצמאות מלאה התקיימה רק למשך עשרות שנים בודדות. עם פטירת שלומציון המלכה, כמאה שנים לאחר תחילת מרד החשמונאים, התחילה מלחמת אחים בין היורשים. מלחמה זו הביאה להשתלטות הרומאים ובהמשך שלטון שושלת הורדוס שלא היה מזרע ישראל ובסוף לחורבן הבית. 

הרמב"ם בתחילת הלכות חנוכה (מגילה וחנוכה א, ג) מתאר מעט את הגזירות והניצחון וכותב "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני". אכן, היתה אוטונומיה יהודית למשך יותר ממאתיים שנים. בתקופות מסויימות אפילו היתה עצמאות או מלכים שהיטיבו עם לומדי התורה והחכמים. עם זאת, רוב התקופה היתה רוויה במלחמות קיום, מלחמות פנימיות, רדיפת חכמים או כהנים צדוקים שלא המשיכו, בלשון המעטה, את אותה רוח הטהורה של מתיתיהו וחמשת בניו.  למרות זאת, לא נמנעו מלקבוע את חנוכה כחג בו אומרים הלל שלם בברכה.

מדינת ישראל

מדינת ישראל הוקמה כאלף ותשע מאות שנה לאחר חורבן הבית השני. הקמת המדינה באה לאחר שנים ארוכות של עליה הדרגתית, מאבק בארץ ופעילות בינלאומית למתן אישור להקמת מדינה. תחילה היתה מחשבה שהיהודים ישבו באוטונומיה הכפופה לשלטון הבריטי, מעין המדינה בזמן עזרא ונחמיה ורוב תקופת הבית השני. בעצת ה', הוקמה לבסוף מדינה עצמאית, מדינה אליה יהודים יכולים לעלות  לארץ ללא אישור שלטון נכרי, מדינה המקיימת צבא עצמאי ויהודי, מדינה בעלת כלכלה עצמאית ומערכת חוקים עצמאית המושפעת רבות מדיני התורה ומדינה בה יש הרבה מעל מאה אלף לומדי תורה במוסדות על תיכוניים.

אמת הדבר שלא באנו לגמרי אל המנוחה והנחלה. כמו לכל מדינה עצמאית בימינו, יש לנו אתגרים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים. עדיין לא הגענו למדינה בה יש סנהדרין והחוקים והתרבות מושפעים מתרבויות זרות. אף על פי כן, לא ניתן אף לדמות את מצבנו כיום למציאות הקשה של רוב ימי הבית הראשון, תקופת נס פורים בשושן ואף לא לימי החשמונאים ונס חנוכה. 

פשוט שאנו לא עבדי אחשוורוש והמלכות שלנו יותר מעולה מאשר אותה מלכות שחזרה לישראל יותר ממאתיים שנה. ברור אם כן שיש חובה להודות לקב"ה כל הטוב אשר גמלנו בבניין ישראל וירושלים.

הבר נוער ושאלות נוספות

בעקבות חשיפת הרצח בבר נוער, כמה שאלות הקשורות איכשהוא לנושא:

האם הקהילה הגאה מתביישת בבכיר בקהילה?
(אני יודע שזה שחוק, אבל הייתי חייב)

כשהתברר שהרצח הוא נקמה על אונס מצד בכיר בקהילה עצמה, האם זה מנקה את החרדים מהאשמת שנאה?
למקרה שלא, הנה כמה הסברים אפשריים: החרדים עדיין אשמים כי בלעדיהם לא הייתה שנאה כלפי בעלי נטיות הפוכות. החרדים גרמו בעקיפין להטרדה כי הבכיר בקהילה חיפש פורקן ממתחים. החרדים אשמים בכך שאפשרו לרוצחים לצאת מהמסגרות החרדיות הנורמטיביות ולהפוך לפושעים (שלא חובשים כיפה). החרדים אשמים נקודה. הסברים יבואו בהמשך.

האם יוטל צו איסור פרסום על הסיבה בגינה המשטרה הייתה להוטה לבטל את איסור הפרסום?

האם יחקק חוק שיאסר על ווינט לחפור בכל נושא? בפרט, במקרה של צו פרסום, האם יאסר על ווינט לחפש כל מידע קשור, לתת כותרת בסגנון של "חשיפה:" ואז בעצם לכתוב שהמידע אסור לפרסום?

אם הבכיר בקהילה לבש על ראשו שק שחור, האם הוא נהיה חלק מכת הטאליבן?

אם כל מי שקרוב לחשודים יודע מן הסתם שהם נעצרו, למה צריך צו איסור פרסום?

בהמשך לשאלה הקודמת, האם ייתכן שצו איסור הפרסום הוא בעצם לבקשת התקשורת שרוצה להרוויח הרבה ימים של דיון ציבורי - מיד לאחר חשיפת הפרשת ומיד לאחר ביטול איסור הפרסום?

ועכשיו שאלה רצינית:
יש ויכוח האם נטייה הפוכה היא הפרעה נפשית או לא. זה המקרה הבודד בו  אגודת הפסיכולוגים לא נתנה הכרעה מקצועית אלא דמוקרטית שנעשתה על ידי הצבעה של פסיכולוגים. לדעתי ניתן לתת סיבות אובייקטיבייות שמעבר לתרבות מסויימת ולטעון שבעלי נטייה הפוכה זה הפרעה נפשית. אולי אאריך בפעם אחרת אבל במשפט אחד - זה מנוגד לרעיון האבולוציה ולהמשכיות הטבעית של יצור חי.
בעלי נטיות הפוכות אוהבים לטעון שהנטייה מולדת, אם כי אני חושב שכל בר דעת יסכים שיש השפעה רבה לסביבה, התניות ומאפיינים התפתחותיים. העובדה שבשנים האחרונות יש יותר בעלי נטיות הפוכות תומכת בטענה זו, אבל בוודאי שזה לא המקור היחיד לטיעון.
כיוון שגם אם לא מדובר בהפרעה נפשית, ברור שיש סבל מסויים לבעלי נטיות הפוכות שהרי מצד חלקים נרחבים בחברה, זה נתפס כלא נורמאלי והם עשויים לעבור השפלות או התקפות בגלל נטיותיהם.
כיוון שכך, האם פעילות כמו של הבר נוער היא מוסרית? האם עידוד ותמיכה בנערים ונערות להומוסקסואליות, בזמן בו הם נמצאים בשלב ההתפתחותי שלהם, בשלב שאולי יקבע את נטיותיהם נחשב מוסרי? איזה זכות יש לאדם או עמותה לדחוף נער למקום שהוא על גבול ההפרעה הנפשית ועשוי לגרום לו סבל?
לי אישית אין תשובה, אולי לאותו בכיר בקהילה יש...

להגמון תחילה!

אחד הסיפורים החשובים, אם כי פחות ידועים של חנוכה הוא הסיפור עם יהודית. אחת הגזרות של היוונים היתה שכל אישה בתולה שמתחתנת תיבעל להגמון (השליט המקומי) תחילה. יהודית, הבת של מתיתיהו ואחות של יהודה המכבי עמדה מתחת לחופה. כל אישה, ביום החשוב ביותר כנראה בחייה, חושבת מן הסתם על בעלה והחיים יחד. אבל משהו אחר מטריד את יהודית, ההגמון. באמצע הארוע, יהודית קורעת את בגדיה. לא צריך לתאר את התדהמה שיש לאורחים ואת הבושה הגדולה של המשפחה. חרבות נשלפות מולה והיא מואשמת בזלזול בכהונה, שהצניעות היא נר לרגלם. יהודית לא מתבלבלת ועונה בטענה - עכשיו כולם שמחים בחתונה, אבל מי זוכר מה עומד להיות איתה, בת כהן בעוד מספר שעות.
דברי יהודית יוצרים זעזוע בנוכחים. הם מלבישים אותה בגדי מלכות, יהודה וחבריו מתלווים איתה להגמון, חותכים את ראשו והורגים את שאר האנשים שאיתו ואז בעצם מתחילה המלחמה.

אפשר ללמוד הרבה מסיפור זה, יש כאן כל מה שסרט טוב צריך: חיים כאילו רגילים, נקודת מפנה, תהליך שהגיבורים עוברים ומסר חשוב על צניעות, בית יהודי והקרבה בשביל ערכים. הסיפור יכל להסתיים כאן כשבכל חנוכה יעלו אותו בהקשר ההלכה שגם נשים חייבות בנר חנוכה כי גם הן היו באותו הנס וליתר דיוק, היה להן חלק משמעותי מאוד.
השנה גילתי שההגמון עדיין קיים, יהודית הרגה אחד והמכבים נצחו את היוונים, אבל משהו נשאר.
סבי כתב ספר על המשפחה, ספר שמהווה מקור טוב לידע הסטורי, אבל גם לסיפורים או אירועים פיקנטיים. באחת התמונות ראיתי את דודה שלי בנשף מול אדם זר. מסתבר שבממלכה הבריטית, חלק מההתבגרות של נערה היה בהצגתה לפני בית המשפט המלכותי או לפני השגריר. לפני כן היה אסור לה להשתתף במסיבות ריקודים וכדומה. במילים אחרות, לפני שנערה יכלה להתחתן או לרקוד עם בן זוג בחיר ליבה, היא היתה צריכה לרקוד קודם לפני השליט המקומי, ההגמון.
נשפכו נהרות של דיו בדיונים על צניעות והדיו לא מספיק להתייבש כי כל הזמן נכתבים דברים נוספים. לא אלאה אתכם במסה על צניעות, זהות פנימית ומעמד האישה כפי שמשתקף למעשה מפרסומות ועוד. במקום זאת אשאיר לכם את האתגר לבדוק האם ההגמון עדיין חי ואם כן, מה עושים איתו.

הערה:

ישנם גרסאות שונות לסיפור ונראה שיש ערוב בין שני סיפורים, בסיפור אחד יהודית מאכילה את המלך במאכלי חלב ויין ואז כורתת את ראשו ובסיפור שני, גיבורת הסיפור (ביתו של ר' יוחנן כהן גדול) נישאת ומובאת להגמון. לקריאה נוספת:

http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/337-2.htm

https://www.google.co.il/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=1&cad=rja&ved=0CCwQFjAA&url=http%3A%2F%2Fwww.herzog.ac.il%2Fvtc%2F0070914.doc&ei=uWnJULWuKJHEsgaAg4DwCA&usg=AFQjCNE3QYOirNKYHgeAVJTDF4UnGKd5_A&sig2=eCviTqxCg9PARyDB8cvJZw

האם האוהדים משנים את המשחק?

כל צופה שרוף יודע שלצופים יש השפעה על תוצאות המשחק. מסתבר שנושא זה לא נותר נחלת הצופים אלא נחקר על ידי פסיכולוגים וגם הוצעו לזה תיאוריות. עולה שהאמונה אכן קשורה איכשהו למציאות ולא הומצאה רק כדי לגרור צופים למשחק ולגרור את הכסף שלהם למועדון.
הנושא בארץ נחקר פחות למרות שיש כאן מאפיינים ייחודיים  אל דאגה, כחלק מהלימודים שלי, עשיתי עם חבר (שמעדיף לשמור על עילום שמו) מחקר קטן בנושא. תודה לי. על העבודה המשותפת ולארז המנחה על ההערות המחכימות. התקציר לפניכם והמחקר המלא בקישור הבא:
המאמר המלא

תקציר:
ההשפעה של משחקי ספורט במגרשים הביתיים ומשחקי חוץ נחקרה רבות בעולם כולו ולרוב נמצא שהמגרש הביתי מקנה יתרון. הסיבות שנתנו מבוססות על הסברים פסיכולוגיים כמו תיאוריית ההאצה החברתית של זאיונק (1965) או, יתרון טכני שמקנה מגרש מוכר. המטרה הייתה לבדוק האם בישראל יש למיקום המשחק השפעה על הסיכוי לנצח ומהם הסיבות להשפעה. במחקר נסקרו כל המשחקים של ארבעה קבוצות כדורגל מליגת העל בעונה אחת בשלושה מצבים משחק - מגרש הבית, במגרש אחר, ומשחק במגרש של הקבוצה היריבה. נמצא שהמגרש הביתי נתן יתרון מובהק לניצחון ביחס למגרש החוץ. בגלל המאפיינים של ישראל כמדינה קטנה, האפקט עשוי לנבוע מהשפעות האוהדים והאצה חברתית או מאמונת השחקנים על הסבירות לנצח, דבר שמשנה את אופי המשחק.

אל תתנו להם רובים!

נושא הגיוס לכולם והשוויון בנטל לא ירד כנראה מסדר היום עד המחאה החברתית הבאה, דבר מלמד על אחת משתי אפשרויות: או שהמצב הפוליטי, הקוסמי ומזג האויר גרמו לכך שאחרי שישים שנה של חוק תורתו אומנותו, פתאום יש צורך לשנות את הסטטוס קוו, צורך שמתעצם למול הגדילה בהשתמטות של הציבור החילוני, או שכמו בשישים שנה האחרונות, יש כאן ניסיון, בעיקר של השמאל הישראלי,  לשנות את הציבור החרדי.
האופן בו מתנהל הדיון בחוק טל, החלופות של פלסנר והיחס השונה למשתמטים חרדים אל מול חילונים או ערבים מראה שהסיפור האמיתי זה הניסיון לחנך מחדש את הציבור החרדי ולכפות עליו אורח חיים שונה ממה שהוא רגיל. אם זה העניין, הנה חמש סיבות לשמאל הישראלי לשקול את הנושא מחדש:

1. התחרדות הצבא וגיוס נשים - ברור שגיוס חרדים לצבא יחייב לפתוח מסגרות רבות הדומות לנח"ל החרדי, האוכל מהדרין, זמני התפילות ניתנים בנדיבות ומש"קית הת"ש הוא בעצם מש"ק. ככל שגדודים מעין אלה יתרבו וככל שיפתחו בפני החרדים יותר אפשרויות גיוס, הצבא יהפך ליותר דתי וכמובן, שילוב הנשים בצבא יצטמצם.
2. צבא ההלכה - מעבר לאופי החרדי שיהיה בגדודים, ברור שהסמכות העליונה תהיה בסופו של דבר בידי הרב ולא בידי המפקד. המג"ד יוכל לפקוד בכל כוחו לעשות משהו בשבת, אבל מסירות הנפש ופסק ההלכה יגרמו לו להאדים, להתפוצץ, ואז לקבל עליו את הדין, אחרת ימצא עצמו מפקד על גדוד שבסיס הקבע שלו הוא כלא 6.
3. פיקוד חרדי - מטבע הדברים, אם יהיו הרבה חיילים חרדים, חלקם יצאו לפיקוד וחלקם גם ימשיכו לתפקידים בכירים. יחלוף קצת זמן עד שנראה מח"ט לובש כובע וחליפה, אבל כשזה יקרה, קשה לי לראות קריאות שמחה מכל מי שקרא לשוויון בנטל. מפקד בכיר ישפיע על התוכן החינוכי הניתן לחייליו וכמובן על המשימות שיהיו לפקודיו. 
4. שילוב בחברה הישראלית - שילוב תמיד נשמע טוב, אבל כדאי להסתכל גם על תוצאות השילוב. גיוס חרדים יפתח להם אופציות רבות לשילוב בחברה הישראלית, החל ממקומות עבודה ועד תפיסת עמדות מפתח. לא מן הנמנע שבעוד עשרים שנה נראה שופט חרדי בעליון וחמישה חרדים במועצה המנהלת של רשות השידור. השילוב גם עשוי להוביל לשילוב כולל באוכלוסיה, לשכונות חרדיות בתל אביב או להכנסת שעות שחיה נפרדות בבריכת גורדון.
5. פגיעה בפציפיסטים - אם יהיו סנקציות אישיות על משתמטים חרדים, הם יחולו בהכרח גם על משתמטים חילונים ובכלל זה גם על משתמטי מצפון. כתבתי בעבר על אחוז ההשתמטות בתל אביב ויש אף טוענים שמספר כל המשתמטים החילונים עולה בהרבה על מספרם של החרדים, כך שמהסנקציות יסבלו כולם, כולל האומנים או הפעילים החברתיים שהפנו אצבע מאשימה לחרדים. גיוס החרדים יסיר את המסכות מפני אלה שמתהדרים בצדק ובשוויון.

עם כל הפופולריות של השוויון בנטל, אני לא בטוח שמארגני המחאות השונות ובמיוחד הפוליטיקאים שבהם חשבו על כל ההשלכות. אל תטעו בדברי, איני מתנגד לגיוס חרדים אלא רק טוען שרוב האוחזים בדגל השירות לכל עושים זאת מתוך סיבות פוליטיות. אני אישית אשמח לראות את הציבור החרדי מתגייס ואולי דווקא בגלל הסיבות שהוזכרו. אולם

 לדעתי דרך הכפייה אינה הדרך הנכונה, החברה החרדית עוברת ממילא שינויים, צריך לאפשר לזמן לעשות את שלו ואולי גם לתת כמה תמריצים.

הערות פוליטיות

משכן הכנסת הוא מקום דינאמי. כל יום עשוי להביא איתו משהו חדש. לפעמים החידוש צפוי מראש ולפעמים קורה הבלתי צפוי. כמשפט זה הייתי פותח את הפוסט לו הייתי כותב בצורה ציורית. אבל אני לא כותב היום בצורה זו, אז תמחקו את המשפט הנ"ל מהפרוטוקול. נהיה ענייניים ולהלן שלושה דברים מעניינים מהכנסת היום:

א. הזזת יום העצמאות ליום חמישי.

מתוך מטרה להפוך את יום העצמאות לסופשבוע ארוך ובהצגת הדברים כדאגה לכלכלת המדינה, עברה היום בטרומית הצעת חוק של שם טוב לחגוג את יום העצמאות בימי חמישי. הצעה זו מעלה שאלה דתית מעניינת - האם יאמרו הלל בימי חמישי או בה' אייר, ולא משנה באיזה יום יחול. כיום, החגיגות הדתיות באות יחד עם יום העצמאות גם כאשר הוא מוקדם, כיוון שהוא מוקדם מטעמים של מניעת חילול שבת, אבל מה אם הטעמים יהיו חילונים לחלוטין?

נקודה נוספת - חגיגת יום העצמאות לפי היום בשבוע נראית מהחינה הטכנית כרעיון די טוב. הבעיה היא שזה מוציא את העוקץ של יום העצמאות. איך אפשר לחגוג אם היום בו הוכרזה המדינה ביום שבכלל לא קשור לתאריך הכרזת העצמאות. אם כבר משנים את יום החגיגה, למה לא להעביר את זה לסתם יום שרירותי, כמו היום למשל.

ב. חוק הסדרת היישובים:

ח"כ יעקב כ"ץ, כצל'ה העלה למליאת הכנסת חוק שנועד להסדיר את היישובים והשכונות ביהודה ושומרון, ביניהם שכונת האולפנה. לאחר דיון נרגש במיוחד וכשכל הציפיות היו שהחוק יועלה להצבעה וייפול, כצל'ה משך במפתיע את הצעת החוק והיא כנראה תעלה שוב להצבעה בעוד שבועיים.

ראויים לציון חברי הכנסת יריב לוין, מירי רגב וציפי חוטובלי מהליכוד שלמרות המשמעת הקואליציונית וההחלטה להפיל את החוק, הם נלחמו והתעקשו על זכותם הדמוקרטית לתמוך בחוק הנראה להם צודק ומוסרי.

ג. המאבק כנגד המסתננים.

אם כבר הזכרנו את ח"כ כ"ץ, נזכיר אותו בעוד נושא שצובר הדים לאחרונה. לפני כשלוש שנים כצל'ה העלה את נושא המסתננים למודעות הציבור, דבר שגרם לבניית הגדר. במקביל, השר אלי ישי ניסה להילחם בתופעה המתגברת. שניהם נחשבו סהרוריים, מנבאי שחורות ולא הומניים. היום הנושא הועלה לדיון בכנסת וראו זה פלא, בעקבות ארועי האלימות האחרונים, זעקו קירות הבית מקיר לקיר כנגד ההסתננות. מעניין לראות כיצד נבואה המתגשמת גורמת לאנשים לשכוח את אשר אמרו וליישר קו עם "סהרוריים" ו"שונאי אדם", מתוך מטרה להגן על אזרחי המדינה.

מחאה של מזנון

דברים מעניינים קורים בכנסת. בתוך כל הקלחת על ההליכה לבחירות, מחינו, העוזרים הפרלמנטריים, על העלאת מחירי המזנון של הכנסת. במקביל להחתמה על עצומה נגד מחירי המזנון והתחייבות שלא לקנות עד שהמחירים יחזרו לשפיותם, התכנסנו לארוחה משותפת בסגנון "ארוחת פועלים" שכללה לחם, חומוס, טחינה וסלטים. במחיר של שתי ארוחות במזנון ישבנו לסעודת רעים מתוקשרת.

ואחרי שראיתם את התמונות, קראתם את הכתבות בווינט וערוץ 7, אתם בטח שואלים על מה כל המהומה. נתחיל ממספרים ונעבור למילים.

לפני כחודשיים הכנסת החליפה זכיין למזנון הכנסת ועם הזכיין באו מחירים מופקעים.  הנה דוגמא, בסוגריים מצויים המחיר הקודם, שברובו דומה לשוק.

נתחיל מהשתייה ומהקפיצה הגדולה: כוס קפה 8 ש"ח (לעומת 5), כוס קפה גדול 12 ש"ח (10) מאפה 8 ש"ח (5.3) דיאט קולה 11 ש"ח (5). מים בטעמים 11 ש"ח (7), הבנתם את הרעיון.

בנוסף, היתה התייקרות גם בארוחות. כך למשל ארוחת בוקר של חביתה וסלט עולה 20 ש"ח במקום 11 וארוחת צהריים בסיסית עולה 20 ש"ח במקום 16. אגב, הארוחות ברובן מסובסדות וכמו שיש בהרבה מקומות עבודה, החל ממשרדי ממשלה ועד חברות פרטיות.

הבנתם את הרעיון? עכשיו להסברים למה בעצם למחות.

ראשית, בניגוד לרוב עובדי הכנסת, העוזרים הפרלמנטרים הם קבוצה צעירה, תוססת ומגובשת שתיזום מהלך על דברים שמפריעים להרבה אחרים, אבל הם שותקים. המחירים במזנון פוגעים בכל עובדי הכנסת, החל מהמנכ"ל, אך בעיקר בעובדים מהדרג הנמוך ועובדי הקבלן (ויש רבים כאלה בכנסת). עובדי הניקיון לא ירימו קול זעקה ובמקום יסתפקו באוכל מהבית, אנחנו צעקנו בשבילם. אם במשרדים ממשלתיים מקובל לתת הנחה בארוחות לעובדי המשרד, במיוחד אם הם מגיעים בשעות בוקר מוקדמות ועוזבים בשעות לילה (או ישנים בכנסת), אין סיבה שכך לא יהיה גם בכנסת. אבל מלבד העובדים, העלאת המחירים פוגעת בכל באי הכנסת ויש רבים כאלה. בכל יום מגיעים לכנסת מאות אורחים, החל מתלמידים, סטודנטים, מוזמנים לוועדות ועוד. לא ייתכן לנצל העדר תחרות על המזנון ולגבות מחיר מופקע מכל מבקר עבור כוס קפה או מאפה. לא ייתכן שכל מי שמגיע למקום מוסדר לצורך פגישת עבודה או ללמוד על הדמוקרטיה, ישלם כאילו קנה מאיזה גזלן בחור נידח.

מהנהלת הכנסת נמסר שהמחירים זמניים.

לנו העוזרים נותר לקוות שפעם הבאה שתגיעו לביקור בכנסת, לא תרגישו מנוצלים.

אמפתיה לטלאי צהוב

אחרי ימים רבים של מחאה והפגנות על הדרת נשים, בעיקר כנגד הציבור החרדי, יצאו החרדים במענה של הפגנה בה ענדו טלאי צהוב. כעם שבקרבו עדיין יש ניצולי שואה, מיהרו כולם לגנות מחאה זו. למרות שאני לא בהכרח מסכים עם החרדים, לא בנושא הקשור לנשים ולא בענידת הטלאי, אני לא ממהר להוקיעם ואף מזדהה איתם במידה מסויימת.

ענידת הטלאי מבחינתם אינה אמירה שמטרתה להשוות את השלטון לנאצים, הם לא טוענים שיש כאן תאי גז וגם לא מחנות כפייה. הצעד הדרסטי של ענידת הטלאי ביטא בסך הכל את הרגשתם. מי שמתעסק ביישוב סכסוכים או סתם מי שהתעסק עם ויכוחים בין בני זוג, הורים - ילדים או סתם אנשים יודע שפעמים רבות כשהצדדים מעלים טענה היא לא בהכרח מבטאת את המציאות אלא את התחושה. פיתרון מגיע כאשר הצדדים מבינים שכל צד נפגע וטענותיו אינן בהכרח האשמות אלא קריאת כאב של פגיעה.

דבר זה נכון גם ביחס לציבור החרדי. אחרי שבועות בהם מרגיש החרדי המצוי שיש כנגדו רדיפת דת, שמנסים להפר את האיזון העדין שיש בין עולמו ותרבותו ובין התרבות שמסביב, הוא יוצא בזעקת כאב שמתבטאת בענידת טלאי. פרופ' דורית רואר סטיאר, מרצה באוניברסיטה העברית, עשתה פעם מחקר על האסוציאציות שיש ליהודים וערבים בעת הריסת בתים. מסתבר שהריסת בתים מזכירה ליהודים את השואה. זיכרון השואה כנראה כל כך חקוק בנו שכשאשר אנו נתקלים עם מציאות שמזכירה ולו במידה קטנה תמונות מהשואה, הרי שנשווה זאת לשואה. המתנחל ייזכר בשואה כשיראה הריסת בתים, השמאלן כשיראה חקיקה שפוגעת בבתי המשפט והחרדי כשיראה מאבק כלל תקשורתי נגד הדת או ליתר דיוק, מה שבתרבותו המיוחדת חשוב לאורח החיים הדתי.

כל מי שמתהדר בכך שהוא מנסה ופועל ליצירת חברה סובלנית, לא יכול לתקוף את החרדים על הלבישה הבוטה של הטלאי. סובלנות פירושה בראש ובראשונה הקשבה. המאבק כנגד הדרת נשים לא התאפיין ברגישות תרבותית לחרדים, לעולם המושגים שלהם ולבחינת הנושא מתוך עיניים חרדיות, ההפך המוחלט הוא הנכון. זווית ההסתכלות היתה מערבית - חילונית טהורה והבעיה היא שמה שנכון ומתאים לחלק גדול מאזרחי ישראל, יוצר אי נוחות גדולה בקרב אוכלוסייה שלמה, גברים ונשים. כשרוח המחאה נעדרת סובלנות, אמפתיה ומעט רגישות תרבותית, אין פלא איפוא שהצד המותקף מרגיש מאויים ויוצא למחאה כשעל בגדו טלאי צהוב.

לטפל בתג מחיר מהשורש!

בעקבות ארועי תג מחיר וסערה התקשורתית, פניתי במכתב לרוה"מ. המכתב גם התפרסם במקור ראשון (כט' כסליו, 25 לדצ'). אתם מוזמנים לקרוא, לחשוב ולהגיב.

לכבוד

ח"כ בנימין נתניהו

ראש הממשלה

שלום רב,

אני פונה אליך כאזרח ישראלי ותושב יהודה ושומרון. כמו רבים, אני מביט בדאגה אל ארועי "תג מחיר" שבימים האחרונים ותמה לאן יובילו אותנו ארועים אלו. אני מאמין שראשי הציבור מכוונים את המושכות בהיותם בעלי ראייה כללית ואמצעי פעולה ועל כן חשוב לי שמכתב זה יגיע אליך ולא רק אל מי מעוזריך.

השיח הציבורי כפי שהשתקף בתקשורת ובדברי חכים ושרים היה נגד נערי הגבעות ולעיתים נגד המתנחלים בכלל. מבין כל הדיבורים, לא שמעתי ולו גורם בכיר אחד ששאל מאין הגיעה התנהגות זו והציע הסבר אחר מלבד הסתה של רבנים. כמי שלומד פסיכולוגיה ומודע גם לנושאים סוציולוגיים, אבקש להביא בפניך תמונה מורכבת יותר.

ראשית, כמתיישב, אבקש לתאר בפניך את תחושת התסכול שיש בקרב רבים מהמתיישבים ומטבעו של עולם, התסכול מתבטא ברוח הנעורים. כמעט כל שבוע ישנה התנכלות של ערבים או גורמי צבא למתיישבים מבלי שהדבר מובא לתקשורת ומבלי שזוכה למענה מספק מצד גורמי האכיפה. בין הארועים: עקירת כרמים בבנימין וביהודה, שרפת בית כנסת ביפו ובעכו ושרפת ציוד של תלמידי ישיבה בעכו, זריקת אבנים בכבישי יו"ש והפגנות אלימות כמעט מידי שבוע של ערבים המגובים באנרכיסטים מהשמאל. מצד הצבא ישנו משחק חתול ועכבר מתמיד של הריסת פחונים ומעצר נערים כששיא התסכול ארע בשבוע שעבר בעת ששר הביטחון פוצץ משא ומתן נוגע לרמת גלעד והורה על הרס המקום. אני מניח שעובדה אחרונה זו ידועה לך היטב ולמרות שבסופו של דבר ההרס נמנע, כנראה בעזרתך, המתח והתסכול בקרב המתיישבים נשאר.

תאוריית התסכול תוקפנות של דולארד, תיאוריה מוכרת בעולם הפסיכולוגיה גורסת שתסכול גורר תוקפנות. לפי תיאוריה זו מובן מאוד מדוע התסכול הרב הנוצר בקרב נערי יהודה ושומרון גורר ארועים אלימים. דבר זה נכון במיוחד לאור התחושה כי לא ניתן לתת פורקן אחר לתסכול כמו מחאה המגובה בתקשורת, כי התקשורת הכללית מתעלמת לרוב מגורמי התסכול.

דבר שני, ידוע שבכל קבוצה ישנה קבוצת שוליים וככל שקבוצה יותר רחבה והטרוגנית, כך גם גדלה קבוצת השוליים. במקרים רגילים, המדינה בשיתוף עם המועצות המקומיות, גורמי הרווחה והחינוך מנסים לקדם תוכנית לטיפול בנוער חסר מסגרת והכוונת הכוחות הטמונות בו לאפיקים חיוביים. גישה חיובית זו פסחה כנראה על יהודה ושומרון ובייחוד על הנוער המכונה "נוער הגבעות". במקום לנסות ולטפל בבעיה כפי שמקובל בחברה רגילה, נשמעו קולות על הגדרתם כארגון טרור ומשהדבר לא התאפשר משפטית, הורית להגביר כנגדם את האכיפה. כך במקום לפתור את הבעיה, נוסף עוד שמן תסכול למדורה הגדולה ממילא.

נקודות אלו מחדדות את אחריותה הרבה של הממשלה, ואחריותך כראש הממשלה ליישוב הבעיה בדרך ראויה. איני מסיר אחריות מגורמים מקומיים, אך "בעל המאה הוא בעל הדעה". כמי שמצטייר באדם אמיתי וערכי, אדם השואף להביא את המדינה אל עתיד טוב יותר, חובה עליך לא ליפול בפח של השמאל אלא לראות את הנושא בראייה כללית ולהתייחס אליו בהתאם.

בעת כזאת מצופה ממך לדבוק באמת ובצדק, לא ליבוש כנגד המלעיגים כי בסופו של דבר, הצדק ינצח.

חזק ואמץ.

ישראל וונדי

בית אל

הדרת נשים מהמרחב

ראש הממשלה והנשיא התבטאו אמש בתקיפות כנגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי, אבל מסתבר שבחברה הישראלית יש הדרת נשים מהמרחב בכלל. מדובר בלפחות שתי תופעות שלא תופסות כותרות גדולות ובוודאי שלא פעילות מעשית כנגדן.

על התופעה הראשונה שמעתי מידי פעם ובעקבות מקרה שנתקלתי בו אתמול, ראיתי שיש צורך בהצפת הנושא. אישה בעלת תואר ראשון, נשואה ואם לילדים נסתה להתקבל לעבודה. להפתעתה, התברר שיש לה קושי רב לא בגלל כישוריה אלא בגלל שהיא אישה ואם לילדים. רוב השאלות בראיון עסקו במצבה המשפחתי ולא בכישוריה. מברורים שעשיתי מתברר שמקרה זה אינו היחיד! מעסיקים, גם משרדי ממשלה, מעדיפים לא להעסיק נשים מעצם העובדה שהן נשים שבחרו לממש את זכותן לילדים ולמשפחה. למרות ההיקפים הגדולים של התופעה וההשלכות הרבות שיש לה על נשים, הנושא לא תופס סדר יום תקשורתי, ודאי שלא מוליד מחאה ציבורית והתייחסות תקיפה של פוליטיקאים. אפשר לסכם בצער שאישה שרוצה לממש את זכותה לשלב בין משפחה וקריירה מודרת מהמרחב בכלל.

לתופעה השנייה הגעתי דרך מאמרים שאני קורא ללימודים: אנורקסיה. אנורקסיה כידוע היא הפרעת אכילה שפוגעת בעיקר בנשים (כ 90% מכלל הלוקים בהפרעה) ויש לה השלכות חמורות, כ 10% מהלוקות במחלה מתות! להפרעה מספר גורמים, יחסים בתוך הבית, מצב נפשי של האישה ומה שחשוב לעניינו, יחס הסביבה לגוף האישה. החברה מציבה דגמים לאישה יפה כשדגמים אלו הן צעירות, רזות ומושכות. אולם מעבר לדגמים, המסר בחברה המערבית הוא שערכה של האישה נמדד אך ורק לפי דמיונה לדגם, ובמילים אחרות, לפי גופה. ההשפעה של חברה כזו על אישה שמתמודדת עם תקשורת בעייתית בבית והרגשת חוסר ערך הוא גדול מאוד, אך יש לסביבה מסר בעייתי מאוד לכלל הנשים ובעצם לכלל החברה. במילים בוטות, ישנו מסר נסתר שאישה אינה כלום מלבד גופה. מסר נסתר זה מציץ אלינו מפרסומות, תוכניות טלוויזיה, דרישות חברתיות בארועים ובעצם מכל פינה. אם קודם דיברנו על הדרת אישה ממרחבים ציבוריים, הרי שתופעה זו יכולה להיקרא "הדרת האישה מעצמה".

חבל שכל אותם כלי תקשורת ופוליטיקאים שצועקים על הדרת נשים, לא מתייחסים באותה עוצמה לתופעות אלו.

לסיום, בשעת כתיבת שורות אלו הביא לי חבר דו"ח של יוהל"ן – יועצת הצבא לענייני נשים. והנה נתון מעניין על שיעור הנשים בתפקידים בצבא בהשוואה למדינות אחרות. ובכן, כצפוי, ישראל נמצא במקום הראשון בעולם עם שיעור נשים בצבא, 34 אחוז! אחרינו ובפער ניכר מאוד: הונגריה (17.6%), ארה"ב (14%), ספרד (13.5%), צרפת (13.3%) וקנדה (12.8%).

ולמי שתהה, כ 51% מהקצינים בצבא הן בעצם קצינות!

מנעי קולך מבכי

כבר שבועות ארוכים עוסקת התקשורת בשירת נשים, התחרדות הצבא והדרת נשים מתפקידים משמעותיים בצבא, כמו משוררות. כשנושא מסרב לרדת מסדר היום עומדות בפניך שתי אפשרויות, להגיב עליו, או לכתוב משהו בנושא. בחרתי באפשרות השניה.

אחד המיתוסים הנפוצים בתקשורת לגבי הצבא הוא שהצבא נוצר כדי להיות כלי יוצר הזדמנויות עבור העם. בעבר טענו נגד הצבא כי הוא כלי בידי הגנרלים שרוצים מלחמות כדי להתקדם. היום דורשים מהצבא להיות צוות הווי כדי שמשקיות החינוך יוכלו להתקדם. בשלב הבא ידרשו מהצבא לצאת למלחמות כדי שנוכל לקבל צוות הווי קרבי.

ובכן, בניגוד למחשבה מעוררת השראה זו, הצבא דווקא נועד להגן על גבולות המדינה ואזרחיה. אני יודע שטענה זו נראית מפליאה, מתמיהה ואף אולי חסרת כל שחר, אבל תאמינו או לא, זהו תפקידו של הצבא. החייל המתגייס נועד אם כן לשרת בצבא ולא הצבא את החייל. המשמעות הישירה היא שהצבא צריך להציב אנשים איפה שמתאים לו, ולא להם. כך למשל אם יחשוב הרמטכ"ל ששילוב נשים כלוחמות פוגע ביכולת המבצעית של הצבא, תפקידו הוא למנוע שילוב נשים בלחימה. במקביל, אם צוות הווי ענק גורם לאי גיוס חרדים ודתיים לתפקידים קרביים, מסקנתו המפתיעה של הרמטכ"ל צריכה להיות העדפת השירות הקרבי. ארגוני זכויות שונים יכולים לזעוק עד לב השמים על אפליה וחוסר שוויון הזדמנויות, אבל זעקות אלו שווים באותה מידה לטענות נגד קבוצות ספורט שכל שחקניהם גברים (והנה הוכחה שהחרדים שרופים על ביתר, אחרת אין סיבה להפליה החמורה נגד נשים) המשמעות השנייה של טענה זו היא שיש ללמד את הצנפים גם להשתמש בנשק ולא רק לקפוץ ממטוס.

אבל בלי קשר לתפקיד הצבא, כל הדיון האובסיסיבי סביב שירת נשים והדרתן מהשיח הציבורי נראה קצת הזוי. קצת הסטוריה - הסערה התחילה בגלל צוערים שלא רצו לשמוע שירת נשים ולאחר שמפקדיהם חייבו אותם להישאר, הם יצאו בהפגנתיות. מכאן החל כדור שלג תקשורתי (שגלש עד ארה"ב עם ביטוי מעורר חמלה של קלינטון) שעדיין איננו יודעים את סופו, אבל כנראה יסתיים בבום גדול של כדור שלג, כלומר, בלי כלום. במקרה הנ"ל, הייתה פגיעה רגשית בחיילים שהוכרחו להשתתף בארוע הנוגד את מצפונם. מפקדיהם שאמורים להוות דוגמא אישית לשמירה על זכויות האנוש של כל חייל, הראו דוגמא שמעלה בספק את אמירתו של בן גוריון "תדע כל אם עבריה כי מסרה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך". החיילים, שדתם חשובה להם יותר ממורשתו של ערן ניב, לא התלוננו נגד עצם העובדה שיש שירת נשים, אלא על כך שהם חייבים לשמוע אותה. גם התגובות מהצד הדתי לא באו לסתום פיות של נשים אלא לשמור על כללי השילוב הראוי. גם הצעת החוק של יעקב כץ (כצל'ה) אומרת שחייל לא יענש בגלל ששמר על דתו ובפירוש לא מתייחסת לשירת נשים. בשורה התחתונה, רק קשיי הבנה, שרי מדע או אנשי תקשורת פמיניסטים דורשים להסב את הדיון על הדרת נשים ולא ליגוע בנקודה הראשונית והעיקרית - כפייה דתית כנגד חיילים דתיים.

רגע לפני שאניח למקלדת שלי לעשות דברים חכמים יותר מלבד כתיבת פוסט, הסבר על הכותרת של הפוסט (וכן, אני יודע שבזה הרגע כל מי שקורא מעיף מבט לכותרת, כך שאין צורך לומר שזה "מנעי קולך מבכי"). בשורה התחתונה של הדיון הציבורי, לפעמים אני מקבל את התחושה שאין בדיון שאיפה אמיתית ליצירת חברה טובה יותר והמניע הוא בכיינות יתר. במקום לחשוב על החברה כמכלול, לראות את כל גווני החברה ואיך ניתן לשלב אותם זה בזה, בוחרים לעיתים קבוצות ובמקרה זה, קבוצות של נשים, להתבכיין כילד קטן הרואה עולם מצומצם ובדמעות שליש אומר שהוא לא קיבל. מי שמכיר אותי יודע שחלילה איני תומך בהפליית נשים ואף על פי כן בשילוב המכלול יש חוקים ואדם בוגר אמור להכיר בזה. אותם אנשים לא יכולים להתבכיין כנגד החרדים על אי גיוסם ובאותה נשימה לעשות הכל כדי למנוע את שילובם בצבא. הייתי סובל את הדיון התקשורתי אם חטאו היחיד היה בהטייתו השמאלנית והפמניסטית תוך הוצאת הנושא מהקשרו, שכן אז היה עוד מקום לדיון. אבל אם בנוסף בוכים על חלב שלא נשפך כדי ליצור שלולית ואז מחפשים איזה חתול דתי שאפשר להאשים אותו, זה לדעתי מוגזם. במקרה כזה נותר לי לומר רק: מנעי קולך מבכי.

המעוז של הדיקטטורה

ישנם שבועות בהם אין בפוליטיקה או בתקשורת אף ארוע מעניין, ישנם שבועות בהם יש רק גורם מעניין אחד, וישנם שבועות בהם הצטברו אוסף מקרים לשלל תקשורתי רב. כזה הוא השבוע האחרון. מספר הצעות חוק בנושא בית המשפט, תרומות לעמותות השמאל, דרישה מערוץ עשר לשלם את חובה הגדול (45 מליון ש"ח) גם אם הדבר יביא לסגירתה וחשש לפיטורי 29 עובדי רשות השידור בגלל התייעלות של הרשות. כל אלה חברו יחד לשיח תקשורתי רחב היקף על סופה של הדמוקרטיה במדינה וסופה של המדינה בכלל.

לטובת אלה שלא מאמינים בסוף, בדמוקרטיה או במדינה, ריכזתי מספר שאלות קיומיות בנושאים חשובים אלה, נושאים שיקבעו איך יראו חיינו בארץ הזאת, לאחר שנפתור את הבעיה האיראנית, הבעיה החברתית ובעיית המוזיקאים הצווחנים שצצים כפטריות אחרי הגשם.

חוק עמותות השמאל - שתי הצעות חוק (אופיר אקוניס ופאינה קירשנבאום) המגבילות או אוסרות תרומת מדינות זרות לעמותות הפועלות בארץ. לדברי היוזמים, הצעת החוק באה לחזק את הדמוקרטיה בארץ ולמנוע מצב בו אנשים עם כסף זר קובעים מדיניות. החוק נקרא בתקשורת על שם עמותות השמאל כי הן אלו שמקבלות כסף ממדינות זרות. בהנחה שדמוקרטיה מוגדרת כשלטון הרוב ומההלך התקשורתי, השאלה המתבקשת היא האם מדובר ברוב הציבור או רוב ממון?

חוק גרוניס - חוק של ח"כ יעקב כץ, כצל'ה, המסירה מגבלת גיל משופט בית המשפט העליון להתמנות כנשיא. החוק זכה לכינוי חוק גרוניס כיוון שהוא יאפשר לשופט אשר גרוניס להתמנות לנשיא בית המשפט אחרי בייניש. מגבלת גיל זו הומצאה על ידי שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, שנוא נפשה של מערכת המשפט והתקשורת. השאלה היא, אם כצל'ה מבטל משהו של פרידמן, למה התקשורת נגד?

חוק שימוע לשופטים - מסיבות חסויות ביותר, בית המשפט העליון נשלט באופן כללי על ידי אנשים יוצאי המערב ובעלי דעות פוליטיות של מדינת תל אביב. סקרים שנתיים מראים ירידה באמון הציבור במערכת המשפט ומישהו אף טען פעם שבייניש צריכה לייצר נעליים במקום פסקי דין. כדי לשפר את המצב הגישו מספר ח"כים (ביניהם זאב אלקין) הצעה לפיה שופט יעבור שימוע לפני מינויו, דבר שלפי מחלקת המחקר של הכנסת מקובל במדינות רבות.

חוק להרחבת הוועדה לבחירת שופטים - הצעת החוק של רוברט אילטוב מבקשת להוסיף לוועדה לבחירת שופטים נציגים של עורכי הדין. הוספת הנציגים תאפשר להגיע לרוב בלי להסתמך על נציגי השופטים.

חוקים אלו הנוגעים לבתי המשפט העלו ביקורת קשה ממפלגות השמאל והתקשורת. כך למשל אמרה ציפי לבני כי המהלך הוא אנטי דמוקרטי. הדיון סביב חוקים אלו מעלה מספר שאלות:

• אם בית המשפט הוא המעוז האחרון של הדמוקרטיה, האם זה אומר שהבחירות לכנסת הן בעצם פיקציה כמו במדינות ערב ואנו חיים במדינה דיקטטורית?
• אם מערכת דמוקרטית אמורה לייצג את כלל העם ובתי המשפט לא מהווים ייצוג (כמה ספרדים, ערבים וחרדים יש במערכת המשפט?) האם זה אומר שגבולות המדינה הם גבולות גוש דן? אם כן, האם צפויים בהמשך מינוי של כלבים לבתי המשפט לחיות מחמד?
• למה השופטים לא רוצים לעבור שימוע? יש להם משהו להסתיר?
• ראיתם מדינה דמוקרטית שבה הנשיא או חברי הפרלמנט בוחרים את עצמם?
• אם הביקורת נגד חוקים אלו נובעת מרצון לשמור על שלטון הציבור ולמנוע מצב בו יחיד שולט, למה פונים לביבי ומבקשים ממנו שיתערב וימנע את החוק?

ועדת הכנסת החליטה לא לאפשר לערוץ 10 דחייה נוספת בתשלום החוב ולאחר כ 5 שנים של דחיות, על הערוץ לשלם את חובו לציבור גם אם תשלום החוב יעמיד אותו בסכנת סגירה. התקשורת מיהרה לגונן על החבר הצולע ותקפה את ההחלטה בטענה שמדובר בפגיעה בחופש הדיבור. בימים של מאבק חברתי ושימת דגש רב על השכבות החלשות, תמהני למה אנשי הערוץ לא מראים סולידריות עם החברה הישראלית, מורידים מעט משכרם העצום ומחזירים לאזרח הפשוט את מה שמגיע לו?

שימוע לפני פיטורים של עובדי הרשות - כל אזרח שמצוי קצת בעולם התקשורת יודע שרשות השידור היא אחד הגופים המסורבלים במדינה. הרשות לא רק מסורבלת, אלא גם פרימיטיבית להחריד, לפני מספר חודשים ביקשתי מערוץ 1 הקלטה של תכנית ובניגוד לערוצים אחרים, הם נתנו הקלטה על קלטת וידאו! והנה, קמו ברשות והחליטו לעשות קצת סדר שכולל בין השאר, פיטורי 29 עובדים (מתוך כאלף). ההליך שנמצא רק בחיתוליו הגיעה לוועדת הביקורת בכנסת וזכה לביקור רק של אנשי תקשורת. כהנגדה, דיונים רבים על נכים, זקנים, קשיי יום, דיור מוגן לאנשים נזקקים וכו' זוכים לסקירה מעטה יותר בתקשורת. אם התקשורת אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה והאזרח החלש, האם ייתכן שהכלב לקה בכלבת?

ושאלת השאלות אחרי כל הביקורת הפוליטית והתקשורתית וזעקות רבות על הפגיעה בדמוקרטיה ובמעוזה האחרון. מישהו יכול בכלל להסביר לי מה זה דמוקרטיה?

החרדים גרועים מהאירנים

בשבוע האחרון אמר אפרים הלוי ראש המוסד לשעבר כי ההתחרדות מסוכנת יותר מאיראן וכי זו הסכנה הקיומית למדינת ישראל (כך למשל ברשת ב'). חברי לעבודה כתב לו מכתב. ראיתי, אהבתי והחלטתי לפרסם.

אפרים שלום,

כאזרח, רציתי להודות ולחזק את ידך על המידע החשוב שלמדתי ממך.

אתה איש מערכות הביטחון אתה בוודאי יודע טוב ממני שלא האיום האירני, לא הקטיושות על מרכז הארץ, מחבלים משוחררים, משטרים אפלים רוצחי העמים שמסביבנו - לא הם האיום על קיומנו הרי לנו יש את זרועות הבטחון שלנו-כוחנו ועוצם ידנו.

אתה איש רם מעלה, אתה בוודאי צודק, החרדים הם הבעיה הקיומית של מדינת ישראל.

גם לא החינוך המדהים (שאני בוגר שלו) שלנו ותוצאותיו המצוינות שכוללות בין היתר אלימות מטורפת בבתי הספר, אלימות ברחובות, קידוש אלוהי כסף,תרבות של צריכה ריקה מתוכן, שדורי טלווזיה אלימים ומיניים, אלכוהול וסמים בגיל צעיר, חברות מסחריות שרואות באזרח מטבע מהלך בלי טיפת של אחריות חברתית - כל אלה הם לא איום על מדינת ישראל.

אתה בוודאי צודק, החרדים הם הבעיה הקיומית של מדינת ישראל.

באלפיים שנות גלות מה שהציל אותנו הייה הצבא האדיר שלנו, המוסד והשב"כ שתפקדו לעילא ולעילא בכל השנים הללו.

לא החרדים ששמרו בקנאות על הזהות היהודית. החרדים? הם בוודאי איימו על קיומנו וזהותנו היהודית.

אני אזרח פשוט שיוצא מנקודת הנחה ברורה שאדם מכובד ורם מעלה כמוך בוודאי שוקל את אמירותיו היטב הדק לפני שהוא אומר דבר שעלול לפגוע בציבור שלם.

אין לי ספק שאיש בטחון ראש המוסד לשעבר יודע מה הוא אומר!

מה גם שאמירותיך מתחברות היטב עם מה שקוראים בעיתונים כלפי הציבור המסוכן הזה (ובוודאי מה שכתוב בעיתונים הוא נכון).

האמת, קצת חבל לי כי כבר ראיתי כמה חרדים מסוכנים במסדרונות הכנסת ואפילו התחלתי לחבב אותם, אבל עכשיו?

אני מודה לך על ההזהרה, אויבי המדינה האלה בוודאי לא יהיו בין מכריי....

אני סומך עלייך, אדם רם מעלה שאתה שוקל היטב לפני שאתה מוציא מילים מפיך.

כמו שאני סומך על הקולגות שלך שידעו לאמר את הדברים הנכונים כלפי אירן.

אני עובד עם חבר הכנסת ... שנדהם מהגזענות של החברה הישראלית כלפי החברה הערבית.

מה אגיד לו? אצלנו בין היהודים זה הרבה יותר גרוע.... החרדים? הם יהרסו אותנו....

סיור במעוז השמאל

השבוע הייתי בסיור מעניין בתל אביב, ביקור באגודה לזכויות האזרח, קו לעובד, רופאים לזכויות אדם, ילדים ישראלים ועמותות נוספות שמזוהות עם השמאל במוצהר או בהקשר למעשה. מלבד המפגש המעניין שבין מתנחל עטור כיפה וזקן ובין גברים ונשים המצהירים שאלוקים הוא פיקציה וההתנחלויות הן עצם בגרון, הרי שמפגש זה לימד אותי שלשה דברים חשובים:

א.

למרות פועלם של הארגונים או של חבריהם כנגד צה"ל וכנגד המתיישבים, למרות שעמותה מסוימת עשויה לזעוק עד לב השמים הרחקה של ילד מהגר אך לתמוך בגירוש יהודי מביתו באמצע הלילה, בסופו של דבר מדובר באנשים עם רצון טוב. אנשים אלו משקיעים זמן ומאמץ, חלקם אף בהתנדבות כדי לעזור לאנשים ועם כל הביקורת על פעולות אחרות, קשה שלא להתרשם לטובה מעבודה זו. בניגוד למחשבות שאולי קיימות, לחברי העמותות השונות באמת אכפת מהעובדים הזרים, מסתננים או ערביי יו"ש מעצם היותם בני אדם.

ב.

גם האתאיסט הגדול בסופו של דבר הוא דתי, הוא מאמין ואדוק מאוד בדתו שלו. פגשתי אנשים שמאמינים בכל לבבם, נפשם ומאודם שהנושא בו הם מתעסקים הוא עבודת קודש, שהמסתננים צריכים להיות שווי זכויות, שילדי העובדים הזרים צריכים לקבל אזרחות ושלכל אדם באשר הוא אדם מגיע שוויון מלא. אינני בהכרח חולק על סברות אלו, אבל הן מתבססות על תפיסות עולם של אמונה בעקרונות מסויימים, או במילים אחרות, אותן עקרונות הן הדת של אותם גופים. אם למדתי שכל בני האדם מאמינים, השאלה רק במה, קיבלתי דוגמא חיה לכך.

ג.

עם כל הכבוד וההצדעה לפעילות ההומניטרית, חלק מהגופים תלושים מהמציאות, או בשפה עדינה, חיים בסרט. בין הדרישות ששמעתי זה מעון חינם לילדי זרים מגיל אפס, טיפול רפואי שמכסה הכל ודברים נוספים שישראלים שומרי חוק ומשלמי מיסים לא זוכים להם. טיפול בזרים ובמסתננים יעלה למשלם המיסים כסף רב, מדוע אם כן אדם שמשלם טבין ותקילין עבור ביטוח בריאות, גני ילדים ומעונות ועוד תורם למדינה בדרכים רבות כמו שרות צבאי ועוד יסבסד מותרות אלו לאנשים שעם כל הכבוד לעובדה שבעאו לכאן כדי למצוא עבודה טובה, הם לא אזרחים. אין לי בעיה אישית נגד אותם זרים, אבל אם מדברים בשם השוויון, אי אפשר לדרוש בשבילם יותר.

בהערת שוליים אציין שחלק מאותם עמותות השתתפו במוצהר במחאה החברתית האחרונה. מעניין אם הם הזכירו שהמסתננים והזרים הלא חוקיים בארץ תופסים אלפי דירות ומקומות עבודה, מעמיסות על הרשויות המקומיות ומהוות נטל כלכלי גדול על המדינה וממילא על אזרחיה, או שהם העדיפו את הפיתרון הפשוט יותר - לזרוק את המתנחלים לים. ליבי משום מה חושב שהוא יודע מה התשובה.

ההתנחלויות ומצוקת הדיור

אחד מחברי, בחור עם כיפה גדולה ופאות ארוכות, עבר לגור בצפון תל אביב. באחת מפגישותינו הוא אמר "אם שואלים אותי תל אביבים למה באת לכאן, אלינו למרכז החילונים? אני עונה: אתם אשמים, מפרקים מאחזים, מקפיאים את הבנייה, איפה אני אגור, באוויר? אז באתי למרכז!"
תשובה מתחכמת זו מסכמת חלק ניכר מהגורם למוצקת הדיור וממילא הדרך לפיתרון. על פי נתוני הלמ"ס, הפריון הממוצע למשפחה בהתנחלויות הוא קצת מעל 5 ילדים. שיעור זה הוא הגבוה ביותר מבין האוכלוסייה היהודית וגדול בערך פי 2 מרוב המקומות בארץ. חלק גדול מאוד מאותם ילדים שנולדים היה שמח להמשיך ולגור ביישובים שבהתנחלויות. הבעיה היא שכלל פשוט קובע שאם אין בתים, אי אפשר לגור בהם וצריך לחפש מקום אחר. וכאן מגיע הפונטש.
בידוע, שמחיר בשוק חופשי נקבע לפי יחס בין ביקוש והיצע. ככל שהביקוש גבוה יותר וההיצע קטן יותר, כך המחיר גבוה יותר. בשנים האחרונות לא נבנו די דירות בישראל בכלל ובמרכז בפרט, דבר שהוביל למחירים הגבוהים עליהם מרבים לדבר כיום. האזור המבוקש ביותר, ושמטעמים שונים נבנה בו פחות הוא המרכז. אזרחים רבים רוצים להיות קרובים למקומות העבודה, הבילוי, הים וקרובים לכל שאר היתרונות שיש במרכז. החידוש הגדול הוא שגם המתנחלים כאלה. אם מתנחל לא יכול לגור בסביבה שבה גדל, יתכן מאוד שעדיפותו השנייה תהיה במרכז. נשמע מוזר, אבל החיים מוזרים.
בנוסף, צריך לזכור גם את הפאן האידיאוולגי. שנים הטיפו למתנחלים שהם צריכים להתנחל גם בלבבות. כל עוד הם לא סבלו מפינויים והפרעות בבנייה, אמירות אלו חלפו לידם בלי הרבה משים. עם איום הפינויים, הקפאת הבנייה ויוזמות שמאל לחזרה לקווי 67, הורגש הצורך להתחבר לכלל האוכלוסייה ולנסות להשפיע מהשטח. הבנה זו הביאה לאידואולוגיה של התיישבות דווקא במרכז, מקומות בהם גרים אזרחים רבים ושיעור מקבלי ההחלטות במדינה גבוה.

שקלול של כל הנתונים יחד מראה תוצאה עגומה - במקום שבו שיעור הפריון הוא הגבוה ביותר, לא בונים ועוד הורסים מאחזים ומפריעים לבנייה פרטית. דבר זה מוביל לנדידה של אנשים למרכז, שגם שם לא בונים והופ, המחירים מגיבים בהתאם.
הבנת הבעיה מביאה גם לפיתרון. הבעיה העיקרית של בנייה במרכז היא מחסור בקרעעות. מה לעשות ותל אביב צפופה גם בלאו הכי, המקום היחיד בו ניתן לבנות בעיר העברית היא בשמיים, אך תל אביב כמדומני, רחוקה משם מרחק רב. ביהודה ושומרון לעומת זאת, המצב הפוך, ישנם קרקעות רבות בבעלות המדינה שניתן לבנות עליהם בקלות, צריך רק אישור של שר הביטחון. בנייה במקומות אלו תשחרר לחץ במקומות רבים אחרים ותהיה לה השפעה על מחירי הדירות במרכז. מאבק הסטודנטים אם כן לא צריך להיות על בנייה במרכז תל אביב, כל סטודנט שאינו במגמת מדעי הרוח מבין שזה לא אפשרי, המאבק צריך להיות על בנייה במקומות בהם יש קרקעות מצד אחד, וקרובים למרכז מצד שני כך שישפיעו על מחירי הדיור, יהודה ושומרון למשל.

חוק רבין

בקרב המכורים לדיונים באינטרנט, מצוי חוק מעניין הנקרא חוק גודווין. פרוש החוק (מתוך ויקיפדיה):
ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לאחת (ודאות מוחלטת).

שכלול של החוק, שהתקבל כמסורת בקבוצות דיון, בפורומים ובאתרים אחרים המאפשרים דיון מקוון, קובע כי בכל פעם שהקבלה כזו מתרחשת, הדיון מסתיים, וכל מי שמזכיר את הנאצים מפסיד אוטומטית בדיון שהתרחש...

ככל כלל, גם לשכלולו של חוק זה יש מתנגדים וטיעוני נגד רבים. לפעמים כשרוצים להדגיש פרט מסויים, מקבילים אותו לכלל ידוע ומפורסם. כך למשל כשרוצים להדגיש את השפעתו הגדולה של מנהיג או קבוצה, אפשר לעשות זאת בצורה יפה על ידי הקבלה לנאצים (ע"ע הסרט "הנחשול"). עם זאת, במקרים רבים אכן נעשה שימוש חופשי במאפייני השואה תוך ניצול הרגשות החזקים להשפעה על דעות.
ברור אם כן שיש צורך בהגבלה ובשימוש מושכל בהקבלה לנאצים.

כדי לשמור על רמת דיונים סבירה במציאות הישראלית, יש צורך להתאים חוק זה למושגים הפוליטיים המקומיים. בכל דיון שקשור למחלוקת בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים או אפילו אשכנזים וספרדיים, טון הדיבור עשוי להתחמם עד שמישהו יאמר "בסוף עוד תגיע לרצח פוליטי" או "ככה גם דברו לפני רצח רבין" או כל ביטוי אחר שיזכיר את הרצח הפוליטי המושרש עמוק כל כך בתודעה הישראלית. בהמשגה אפשר לומר "ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לרצח רבין מתקרבת לאחת".
השימוש ברצח רבין כטענה בתוך דיון מסיטה מיד את הנושא לנושא רגשי. כיוון שיש קונסנזוס נגד רצח פוליטי ונגד הסתה, הזכרת רצח רבין גם ברמז מותירה את הצד שכנגד חסר אפשרות מענה. הרי אם חלילה ימשיך בנסיונות שכנוע, הוא יציג עצמו כמסית. שימוש ציני ברגשות בתוך דיון מערער את כל יכולת השמעת הטיעונים הלוגיים ובמסווה של הגנה מהסתה גורם לסתימת פיות.
בנוסף, ניצול הארוע הכואב בתודע הישראלית לצורכי דיון לא מעלה מכבודו של רבין.

התאמת חוק גודווין למציאות הישראלית ולרצח רבין ז"ל הינה אך מתבקשת. היא כל כך פשוטה שלדעתי היא צריכה להיכנס לאותו שם של חוק גודווין. מצד שני, הכללת יתר תגרוםכמובן לבלבול ולכן אני מציע את השם הפשוט "חוק רבין". אז תזכרו, בפעם הבאה שמישהו עושה הקבלה של ביטוי והתנהגות לרצח רבין, הדיון הסתיים ומעלה הטענה הלא חוקית הפסיד שכן הוא הראה שאין לו משהו רציני לומר והוא בורח למגרש מכור מראש.

החייל שליט, הרב ליאור וסתימת פיות

היום פתח רזי ברקאי את תוכניתו בגלי צה"ל בדיון על גלעד שליט ושחרור שבויים. משפחת שליט החלה בקמפיין שליחת מסרונים עם המילה "בעד" כדי להביע הזדהות עם שחרורו של גלעד שליט. כיוון שכל עם ישראל (הערבים כידוע אינם מעם ישראל) רוצים את שחרורו של גלעד, סביר להניח שיתקבלו רבבות מסרונים כאלה.

הדיון של רזי היה על המשמעות של מפגן זה והאם כל מיש ששולחו את המסרון היה שולח אותו לו ידע שיתכן ומאות אזרחים יהרגו בגלל שחרור מחבלים וחיזוק הטרור (כפי שקרה בעקבות עסקת ג'יבריל ובעקבות שחרורו של טננבאום).

יצאתי בתחושה שעם ישראל מאוחד סביב שחרורו של שליט, המחלוקת היא סביב שחרור מחבלים. כאשר הזרקורים מופנים כלפי גלעד, קשה מאוד לומר מילה נגד שחרורו, אם מישהו חלילה יאמר משהו יהיו נגדו עשרות טוקבקים נזעמים המגנים אותו על אטימות לחייל שלנו שבעזה. מצב כזה כמובן גורם לסתימת פיות ולקושי להביע דעות שונות ומגוונות ובכך ליצור שיח ציבורי פורה. בהערת אגב, אני לרוב לא מחסידיו הנלהבים של רזי ברקאי, אבל בהקשר זה לדעתי מגיעה לו נקודת זכות על ניסיון לשמוע דעות מגוונות. עם זאת, הדיון הבוקר היה רק נקודה אחת של אור באפלה ולרוב בנושא זה, חופש הביטוי נמחק למרות חשש לחייהם של מאות אזרחים.

(למעוניינים, הנה סקר בנושא שחרור מחבלים: http://www.skarim.co.il/poll/ner/35752/)

חלפו כמה שעות מהדיון בגל"צ והנה המשטרה עצרה את הרב דב ליאור, רב העיר חברון ומחשובי רבני הציבור הדתי לאומי. הרב נעצר בחשד להסתה ונחקר בלוד במשרד לפשעים בינלאומיים. הרב נעצר בגלל הסכמה שנתן לספר "תורת המלך" שעוסק בעיקר בהלכות הקשורות להריגת גויים בזמן שלום ומלחמה.

כשהספר התפרסם, הוא זכה לגינויים נרחבים מהתקשורת הציבורית ואפילו לגינויים חמורים בתוך המגזר הדתי לאומי. המגנים טענו בחריפות שספר זה מהווה הסתה לאלימות ויגרום לשפיכות דמים. מנגד, טענו תומכי הספר שהוא תיאורטי וחיוני לבניית רוח ישראלית שתשמש בשעת קרב. גם כאן, הייתה בתקשורת סתימת פיות והתקפה חד צדדית על מי שקשור לספר. כאן, בניגוד למקרה של גלעד, יש סתימת פיות בתקשורת ובאמצעים כוחניים והכל בשם החשש לחיי אזרחים.

אני אומנם לא מחסידי הרב שפירא (וגילוי נאות - גם לא קראתי את ספרו), אבל יש צורך דחוף בעקיבות. אם בשם חופש הביטוי נותנים לקבוצה לנהל קמפיין שעלול לסכן חיי אזרחים (ולפגוע גם בשחרור של גלעד, אבל זה נושא אחר), יש לתת גם אפשרות לרב להוציא ספר גם אם המשטרה חוששת שיגרום לסיכון חיי אזרחים ואם מחליטים שחיי הפרט חשובים יותר מחופש הדיבור, צריך להחיל כלל זה גם על צבא גלעד שליט.

והערה לסיום, אנשי החמאס עשו ועושים מאמצים רבים להרוג יהודים ולצערינו אף הצליחו כמה פעמים. אנשי הגבעות לעומת זאת, עושים מאמץ לבנות את החושה שלהם ולהגן על הכרמים והשדות מאנרכיסטים. תשפטו אתם ממי יש יותר חשש של סיכון חיי אדם...

שמאלנים של יום שישי

מכתב שקיבלתי והיה לי חשוב לשתף

רציתי לשתף בחוויה כאובה שעברתי. החוויה הזו הביאה אותי לתובנות חדשות באשר למציאות בה אנו חיים בירושלים ובכלל בארץ הזו, ואני מרגישה צורך להעביר אותה הלאה.

ביום שישי האחרון, כ"ג באייר 27.5.11 בשעות אחר הצהריים היינו בדרכנו לבית הורי המתגוררים בשכונת מעלה הזיתים בירושלים, אצלם תכננו להתארח בשבת.

למי שאינו מכיר- מעלה הזיתים היא שכונה יהודית השוכנת בדרום רכס הר הזיתים בירושלים, סמוך לשכונת ראס אל עמוד. השכונה ממוקמת על קרקע שנרכשה לפני כ130 שנה ע"י כולל חב"ד. לפני כ10 שנים נרכשה הקרקע מכולל חב"ד ע"י ד"ר ארווין מוסקוביץ, והחלה בניית השכונה באישור ממשלת ישראל. כיום מתגוררות במקום כ80 משפחות. תושבי השכונה הם כולם אנשים שומרי חוק שרכשו את בתיהם בכסף מלא ומתייחסים בכבוד לשכניהם הערבים.

ובחזרה לאירועי יום שישי האחרון: עוד כשהיינו בדרך, התקשר אבי וסיפר לנו שיש במקום הפגנה של פעילי שמאל, ושנתכונן לעיכובים בכניסה לשכונה. המחשבה שעברה לי בראש היתה שאמנם הם מעצבנים וטענותיהם שקריות אבל אחרי הכל זכותם לחשוב אחרת וגם להפגין... ננשום עמוק ונעבור את זה.

המחשבה התמימה הזו השתנתה מהר מאוד. כשהתקרבנו לשכונה נתקלנו בעשרות אנשים, חלקם מנופפים בדגלי אש"ף וחלקם בשלטים שונים בעברית ובערבית. כשפנינו לכיוון שער השכונה הותקפנו ע"י עשרות מפגינים שחסמו לנו את המעבר, בעטו ברכב ודפקו עליו בעוצמה מכל הכיוונים עד כדי כך שכל הרכב רעד ובמקביל שילחו לעברנו מטר של קללות ויריקות. במושב האחורי ישב בננו התינוק בן השנה וארבעה חודשים שכמובן נבהל מאוד ופרץ בבכי היסטרי. המפגינים שללא ספק הבחינו בכך כיוון שעמדו צמודים לחלון שלו, המשיכו לצעוק, לקלל ולהכות בעוצמה רבה. התחושה ברגעים אלו הייתה אמנם לא של סכנת חיים אך של חוסר אונים ומצוקה ממשית. הרגשנו בלינץ'. מעולם לא נתקלתי בכזו שנאה. לאנשים שם היה ממש רצח בעיניים. היינו בהלם מוחלט וניסינו להרגיע את התינוק ואת עצמנו וגם לחשוב איך נחלצים מכאן. בשלב מסוים עברה בי המחשבה לנסות לפנות אל אחד המפגינים שעמד ממש ליד החלון שלי, גבר בגיל העמידה שנראה כמו אדם מהוגן מן השורה. איך שפתחתי את חלון הרכב הבנתי את טעותי- עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה חטפתי מאותו מפגין יריקה ישר בפרצוף.

אני לא יודעת כמה זמן נמשכה אותה סיטואציה, בכל מקרה התחושה היתה של סיוט מתמשך. בסופו של דבר הצלחנו איכשהו לעבור את זה לאחר התערבות של השוטרים שהיו במקום. אמנם פיזית יצאנו משם, אבל הכאב, ההלם, ההשפלה וסערת הרגשות המשיכו ללוות אותנו במשך כל השבת. למרות שאנחנו אנשים מבוגרים ויש לנו כלים להתמודד עם סיטואציות כאלה, זה בהחלט היה אירוע קשה וטראומטי עבורנו, על אחת כמה וכמה לבננו התינוק. במשך כל השבת הוא היה מפוחד, בכה הרבה, פחד לצאת מהבית ולא הפסיק להגיד: "בום בום".

עד היום בכל פעם ששמעתי על עוד הפגנה של "פעילי שלום" באיזה כפר או שכונה, מצד אחד הם עוררו בי רגשות שליליים כיוון שאינני מסכימה עם דעותיהם ואני חושבת שהם גורמים נזק למדינה, אך מאידך היתה בי איזו אמפתיה כלפיהם, איזו מחשבה שמדובר באנשים שבאמת רוצים שלום, שאכפת להם מזכויות אדם ושבסופו של דבר הם מונעים גם מכוונות טובות. ביום שישי האחרון הבנתי עד כמה טעיתי. אנשים ונשים שמתקיפים בכזו אלימות ושנאה, שמסתובבים עם רצח בעיניים, שמסוגלים לירוק לאישה בפרצוף רק בגלל שהיא חושבת אחרת או שנקלעה בטעות למקום הלא נכון, שאינם בוחלים באמצעים ואינם מהססים לפגוע ברכוש ולגרם טראומה לילד קטן אינם ראויים לתואר פעילי שלום. מדובר באנשים רעים שהדבר היחיד המניע אותם הוא שנאה עמוקה. האמת צריכה לצאת לאור, מסיכת הצביעות הצדקנית חייבת לרדת. למען עתיד טוב יותר, כדאי שכולנו נדע מהו פרצופם האמיתי של אותם "פעילי זכויות אדם".

עירית דובדבני
מקסיקו סיטי

על ימין ועל שמאל

אחרי השואה, שאלו את עצמם אנשים רבים איך זה שאומה שלמה יוצאת למלחמת גזע ומשמידה בלי נדנוד עפעף מליוני יהודים ובני גזעים נוספים. שתי מילות קסם שמשתמשים בהם להסבר הם דה אינדיבידואציה ודה הומניזציה (אל תנסו להגות אותם, זה לא בריא לשיניים).

דה אינדיבידואציה זה מצב בו היחיד מאבד את זהותו, הוא כאילו לא מחליט לבצע את הפשע אלא הקבוצה שבתוכו הוא חי ולכן הוא לא מרגיש רגשות אשמה על פשע זה. דה הומניזציה זה מצב בו ממעיטים מהאנושיות של הקורבן כדי שלא יהיו רגשות אשמה על הפגישה בו. במסע ההרג של הנאצים, חיילי האס אס היו שבויים כל כך בנאציזם שלא הם החליטו על ביצוע ההרג אלא הם רק בצעו פקודות של המערכת הגדולה. בנוסף, היהודים ושאר הגזעים לא נתפסו כבני אדם שראויים לחיות אלא כאנשים מגזע נחות שטוהר הגזע מחייב להשמידם.

לפעמים ישנה אמונה תמימה שאנשים משתנים בעקבות אסון גדול. ההסטוריה לעומת זאת מלמדת שתופעות משנות אולי את ביטויין, אך הן בוודאי לא נכחדו. במילים אחרות, לא כדאי לסמוך שהפקת לקחי השואה כשלעצמה תלמד את האנושות מוסר.

למי שלא מאמין, הנה כמה דוגמאות מהחיים שלנו, כאן בישראל:

דה אינדיבידואציה בצבא: צבא ההגנה לישראל הוקם כדי להגן על מדינת ישראל ואזרחיה. בהתנתקות מגוש קטיף ביצע הצבא פעולה ישירה נגד אזרחי ישראל והוציא אותם מביתם מסיבות מדיניות. ביצוע הפעולה היה צריך להעלות שאלות מוסריות רבות – איך אפשר לגרש אדם מביתו? איך משתמשים בחייל נגד אזרחים והאם בכלל זה יתרום לבטחון המדינה או דווקא יזיק (והרי נבואות הזעם על גראדים התממשו)? הפיתרון לדילמות אלו היה פשוט מאוד – החייל בסך הכל ביצע את המוטל עליו, פקודה זו פקודה. על ידי מלחמת החורמה נגד הסרבנות והדגשת מחויבותו של החייל לצבא, גם אם הפקודות נראות לו לא חוקיות ולא מוסריות, ניטל כח השיפוט מן היחיד והוא הפך לרובוט בידי הממשלה.

דה הומניזציה של השמאל: אם כבר הזכרנו את ההתנתקות, עולה השאלה כיצד כל כך הרבה שמאלנים שרוצים שלום תמורת שטחים ובשם ההומניות מתנגדים לכיבוש של הערבים, מוכנים באותה נשימה להעיף מהבית את עשרת אלפי מתיישבי גוש קטיף והשומרון ואין להם בעיה לעשות אותו דבר לשלוש מאות וחמישים אלף (350,000!) מתיישבי יהודה ושומרון?

אצל התל אביבי המצוי, הפיתרון לקונפליקט מאוד פשוט. הבורות המדהימה בכל מה שנוגע ליהודה ושומרון והמתנחלים מאפשר להם להדחיק את השלכותיהם של כל עקירה ולהשתמש במה שנקרא רציונליזציה כדי להסביר לעצמם שבעצם זה טוב למתנחלים כי תמורת הגרוש הם יקבלו כמה שקלים.

השאלה מתעוררת כלפי העיתונאים ואנשי הציבור שכן מודעים קצת למספר המתיישבים ביו"ש ולמצבם הקשה של עקורי גוש קטיף. וכן נכנס הדה הומניזציה. מאמרים בהארץ, וואלה או כלי תקשורת מרכזיים אחרים הציגו את המתנחלים כבן אנוש סוג ב', שלא לדבר על אזרח סוג ג' שמוצץ את לשד המדינה (מי שלא זוכר, אני ממליץ לחפש בגוגל). כיוון שהמתנחלים הם בעצם לא בני אדם מן השורה, אין בעיה להעיף אותם לכל הרוחות, מותר אפילו לשבור להם את העצמות (וואלה, שם, שם). תפיסה זאת מוצאת ביטוי מעשי בכל שבת כשאנשי שמאל מגיעים ומציתים שדות של יהודים או גורמים לפרובוקציות אחרות ואז מנסים להאשים את המתיישבים בתקיפת ערבים חפים מפשע שבסך הכל הלכו עם כמה גרזנים ליד יישוב יהודי.

דה הומניזציה של הימין: הייתי מאוד שמח לכתוב שבימין אין תופעה כזו. לצערי היא אכן קיימת, אך לשמחתי, התופעה היא בעיקר בקרב בני נוער וחברות שוליים. הימין ובעיקר הימין הדתי נלחם על זכותינו בכל הארץ. הבעיה היא שמה לעשות, יש כאן כמה ערבים שלא מוכנים לזוז וטוענים לבעלות על השטח. יש שרואים פיתרון בהעברת כל הערבים לירדן או למדינה אחרת ואז כמובן עולה השאלה המוסרית על גרוש בני אדם. גם כאן הפיתרון הוא שאנשים אלו הם בני אדם נחותים ולכן ניתן לראות בני נוער שיזרקו אבנים סתם על ערבים. בתורה אגב, יש מקום גם לגויים שיגורו בארץ ובתנאי שיקיימו את חוקי המדינה (כלומר, להפסיק לגנוב ולעשות פיגועים...)

מה העו"סים עושים?

אחרי המון דיבורים תכנוני שביתה, מכתבים ושוב דיבורים, העובדים הסוציאליים יצאו למאבק חריף שכולל לא יאומן, גם שביתה (מדברים על השביתה הזו כבר שנה). חשבתי לשתף אתכם במכתב שכתבתי לחבריי העוזרים הפרלמנטריים, מתוך הנחה שזה יעניין את כולם.

לחברי העוזרים

שלום ובוקר טוב,

מאבק העובדים הסוציאלים תופס מידי פעם כותרות (בין הכותרות של ועדת ביקורת המדינה והתוכנית להגדלת מספר הדירות)...

כמי שמקשיב לתקשורת אני יודע שהנתונים קצת מבלבלים, אז הנה לרשותכם, קצת מידע, מקווה שיעזור לכם.

המידע שיש לי על השכר של העובדים הסוציאלים מגיע ממקור אמין מאוד – תלוש המשכורת של אשתי, חברות שלה לעבודה וגם מדברי המנהלת שלה.

משרה מלאה של עובדת סוציאלית זה 39 שעות לשבוע.

השכר ההתחלתי של עובדת סוציאלית הוא כ 4000 ₪ לחודש (נטו, כולל נסיעות ושאר התוספות)

רוב העובדות לא מרוויחות את כל הסכום הזה כי הן לא עובדות במשרה מלאה, אם בגלל שאין מספיק תקנים או שהן גם אימהות וחשוב להן להיות עם הילדים שלהן

(נתון מעניין הוא שרוב העובדות הסוציאליות הן נשים)

במדרג וותק של עובדת סוציאלית יש 11 מדרגות וותק, מתחילים בדרג יא' לוקח בין 15 ל20 שנה כדי להגיע לדרג ו' או אפילו ז' (תלוי במקום העבודה ובקורסים)

המשכורת של דרג ו' היא מתחת לעשרת אלפים ₪ בחודש. סכום זה הוא גם אם יש תוספת תשלום עבור שעות כוננות.

שעות כוננות הן תשלום עבור זמינות העובדת להגיע לאירוע חירום בכל שעות היממה (פיגוע, רצח במשפחה, התאבדות, בעיות בילד במוסד חינוכי וכו').

מנהלת לשכה יכולה להגיע לדרג ה' ולפעמים ד'.

המשכורות הגבוהות שהאוצר מנפנף לציבור הן משכורות של מפקחות מחוזיות ומעט ממנהלות הלשכה. בהשוואה למנהלים אחרים, כמדומני שהשכר שלהן נמוך.

נתון מעניין הוא שעד לפני כמה שנים השכר שלהן היה כ"כ נמוך שחלקן נזקקו לשרותי הרווחה (קרי, עצמן) וקבלו השלמת הכנסה. היום השכר מעל המינימום, אבל רחוק מהממוצע.

הדיון על השכר הוא רק חלק מהבעיות והאתגרים שהעובדות הסוציאליות מתמודדות מולן, יש גם בעיות של מיתוג, אין מעמד לעו"סים (כמו שאנחנו מתלוננים שאין לעוזרים מעמד...)

וביקורת ציבורית על כל פגיעה במשפחה, אם ילד נרצח ע"י הורה משוגע ישאלו למה לא הוציאו את הילד מהבית וכשיש חשש לסכנה לשלום הילד וירצו להוציא את הילד מהבית,

יבוא איזה איש ציבור או ח"כ שלא מבין מהחיים שלו ובוודאי אין לו מושג ואחריות ויאשים את העוס"ים.

מקווה שהנתונים האלה ישמשו חומר למחשבה ויעזרו קצת בעבודה שלנו.

בברכה,

ישראל וונדי