האם נקמה רצויה?

בשבוע שעבר, לאחר קבורתם של שלושת הנערים שנחטפו, התפתח בציבור דיון סוער סביב נקמה. בדרך האופיינית לדור הרשתות החברתיות והציוצים, הדיון היה בעיקר ברמה של ססמאות.

פרשת השבוע, פרשת פנחס מספקת לנו הזדמנות מצויינת לדון בנושא הנקמה. בפרשה הקודמת קראנו על בנות מואב ומדיין שבאו והחטיאו את בני ישראל בזנות ובעבודה זרה. פרשת השבוע נאמר למשה "צרור את המדינים והכיתם אותם" ובשבוע הבא נקרא על מלחמת מדיין כשהציווי הוא "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים".

מצד שני, יש מקומות בהם היחס לנקמה הוא שלילי. המקור הידוע ביותר הוא איסור "לא תיקום", אך האיסור לעם ישראל בלבד שכן המשך הפסוק הוא "ולא תיטור את בני עמך". הרמב"ם כותב שהנקמה היא מידה מגונה שכן היא מראה את השעבוד של אדם למה שקורה לו ואת חוסר היכולת שלו להתגבר.

במסכת סנהדרין הגמרא דורשת על מספר דברים שהם גדולים כי נכתבו בין שתי שמות הקב"ה. הגמרא שואלת, אם כן, גם נקמה תהיה חיובית מאוד שכן נכתבה בין שתי שמות "אל נקמות ה'"! הגמרא עונה שאכן בתחומה, נקמה חשובה. הגמרא ממשיכה ואומרת שיש שתי נקמות – נקמה של שכר טוב לצדיקים ונקמה של עונש לרשעים.

לפני שנסביר מתי נקמה חיובית, ראוי קודם לעמוד על סוף דברי הגמרא. בדרך כלל אנחנו רגילים לחשוב שנקמה היא עשיית מעשה שלילי כנגד מישהו. כאן הגמרא אומרת שיש נקמה של עשיית מעשה חיובי - תשלום השכר המגיע לצדיקים! נקמה אינה פגיעה באחר אלא השבה לאחר כגמולו ובהגדרה אחרת, סוג של עשיית דין. לכן יש לנקמה הופעה כשכר ויש לנקמה הופעה כעונש.

לאחר שהגדרנו את הנקמה, יש לשאול האם מותר לאדם לעשות דין לעצמו. לעניין דיני ממונות הרמב"ם פוסק שמותר לאדם לעשות דין לעצמו ובתנאי שעושה דין אמת. הלכה זו מרחיבה מצד אחד את הפעולות המותרות ומצד שני, מצמצמת אותן מאוד. מותר לאדם לעשות דין לעצמו, אבל לא שום דבר מעבר, כל לקיחת ממון שאינה מצד הדין אסורה.

מכאן אנו חוזרים לנקמה. בתחומים בהם הדיון של נקמה עולה קשה מאוד להגדיר את שורת הדין. נתבונן במקרה הקלאסי של 'לא תיקום': כאשר אדם לא משאיל לנו חפץ ויש לנו נטיה להחזיר לו כגמולו ולא להשאיל לו חפץ אחר. מהמקום בו אנו נמצאים קשה מאוד לדעת למה החבר לא השאיל לנו את החפץ ולכן אסור לנו לקחת את הדין בידיים. במקום זאת, מוטלת עלינו המצווה הכללית של עזרה לאנשי עמנו. בנושאים ציבוריים, הקושי לדון גדול פי כמה. קשה לנו כאנשים פרטיים להעריך מי צריך לתת את הדין, כמה ואיך. ממילא, לא מצווים יחיד לבוא ולנקום. אולי זה ההסבר של הגמרא שגדולה נקמה שנתנה בין שתי שמות – לנו כבני אדם קשה מאוד לדעת איך ומתי לנקום וגדולתו של הקב"ה החוקר כל בשר היא שנותן את הדין המדוייק.

מול חוסר היכולת של היחיד להעריך את מידת הדין, הרי שלמוסדות השלטון יש חובה לשמור על הסדר והמשפט. לכן משה רבנו, כמנהיג הציבור, מצווה לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדינים. חלק מהעונשים שבית דין נותנים נקראים נקמה וזה מאותה סיבה – לבית הדין יש חובה לשמור על הסדר.

לסיכום, הגדרנו נקמה כשאיפה לשמור על הסדר כשלאדם החיד קשה מאוד להגדיר מהו הסדר הנכון ולעומת זאת, השמירה על הסדר מוטלת על מוסדות השלטון.

ראוי לסיים גם בהוראה מעשית. כמי שחיים במדינה דמוקרטית אנו רואים כיצד החלטות המנהיגים עשויות להשתנות מלחץ ציבורי. כיוון שכיום המילה נקמה מקושרת למשהו ברברי, פגיעה באחרים בלי מחשבה ומטרה, יש לשקול להחליף את הביטוי בביטוי מתאים יותר, כמו קריאה להשבת הרתעה או מיגור הטרור.

יהי רצון שנזכה במהרה לביאת משיח צדקנו ולמיגור הרשעה מן הארץ

פולארד ובניית אמון

ביום ראשון האחרון כותרות העיתונים ואתרי החדשות זעקו על הריגול של ארצות הברית אחרי בכירים ישראלים, כמו שר הביטחון וראש הממשלה דאז אהוד ברק ואהוד אולמרט. הריגול כלל יירוט אימיילים ותצפיות. ארצות הברית מן הסתם הובאה על ידי החשיפה, אך כיוון שאין זו הפעם הראשונה בה היאנתסת בריגול אחרי מדינות ידידותיות, אפשר מבחינתה לתת לנושא להישכח ולהמשיך בסדר היום הכולל לחץ על מדינות אחרות לסמוך על נאמנותה של ארצות הברית.
הבעיה הקטנה שמדינת ישראל עשתה פתאום קישור בין שני דברים - הרווח של ארצות הברית אחרי ישראל ובריאות של פולארד אחרי ארצות הברית. לטענת הבית הלבן אין קשר בכלל בין שני האירועים, אבל גורמים בישראל טוענים שאם ארצות הברית מרגלית אחרי מדינה ידידותית, אז גם למדינה הידידותית מותר לדרוש את שחרור המרגל שלה. ראש הממשלה אף אמר כי יתנה את המשך התקדמות המשא ומתן עם הפלשתינים בשחרורו של פולארד.
לטובת אובאמה שלא מצטיין כנראה בבניית אמון עם מדינות זרות, אם ישפוט רק לפן פליטות הפה שלו שנקלטו בתקשורת, הנה הסבר קטן.
ארצות הברית דורשת ויתורים של ישראל לפלשתינים ומבטיחה ערבות בטחונית. במילים אחרות, ארצות הברית רוצה שנסמוך עליה.
ארצות הברית רוצהשנסמוך עליה גם במישור האיראני, הבטחוני הרחב והכלכלי.
ארצות הברית רוצה שנעשה צעדים בוני אימון כלפי הפלשתינים, המשא ומתן האיראני ועוד.
מנגד, ארצות הברית מרגלית אחרינו, דבר שמשום מה לא גורם בישראל לתחושת אימון גדולה בדוד סם.
כצעד בונה אימון וכדי לחדש את מה שנגע, ישראל מבקשת את שחרורו של פולארד. הסיבה היא לא רק בעזרה לאיש המסכן הנמק בכלא כ 25 שנה בעוון ריגול לטובת מדינה ידידותית אלא בבחינה לנאמנות של ארצות הברית לידידות שלה.
כן אובאמה, הפוליטיקאים הישראלים אמנם לא מצטיינים במיוחד במאמצים להגן על אלו שסייעו למדינה, אבל הם רוצים לדעת שלא עובדים עליהם, בשביל זה הם פוליטיקאים! נתניהו מבקש בסך הכל צעד בונה אימון, לדעת שהוא בכלל יכול לסמוך על הערבויות שאתה מציע לביטחון מדינת ישראל, לדעת שהצהרתך על הפסקת הריגול אחרי ידידות היא לא מס שפתיים ולראות אם בכלל אתה מבין מה המשמעות של ויתורים, בעיקר כשמדובר על דברים שאת צריך לעשות ולא רק דורש מאחרים.
בסופו של דבר, אובאמה, תחליט כנראה שהקשר בין ריגול אמריקאי ובקשה להראות אימון מחודש על ידי חנינת מרגל ישראלי הוא מקרי בהחלט. תטען שהוא עשה מעשים חמורים, הרבה יותר מהרוצחים שאתה דורש שנשחרר וששחרורו יפגע בביטחון של ארצות הברית, בניגוד למשל לשחרור מחבלים שכידוע חוזרים לרשות הפלשתינית והופכים לפעילי שלום מושבעים ואם לא, אז לפחות למשלחי פיגועי תופת כנגד אוכלוסיה אזרחית. תחליט מה שתחליט, רק אחר כך אל תשאל למה הישראלים לא סומכים עליך.

להגמון תחילה!

אחד הסיפורים החשובים, אם כי פחות ידועים של חנוכה הוא הסיפור עם יהודית. אחת הגזרות של היוונים היתה שכל אישה בתולה שמתחתנת תיבעל להגמון (השליט המקומי) תחילה. יהודית, הבת של מתיתיהו ואחות של יהודה המכבי עמדה מתחת לחופה. כל אישה, ביום החשוב ביותר כנראה בחייה, חושבת מן הסתם על בעלה והחיים יחד. אבל משהו אחר מטריד את יהודית, ההגמון. באמצע הארוע, יהודית קורעת את בגדיה. לא צריך לתאר את התדהמה שיש לאורחים ואת הבושה הגדולה של המשפחה. חרבות נשלפות מולה והיא מואשמת בזלזול בכהונה, שהצניעות היא נר לרגלם. יהודית לא מתבלבלת ועונה בטענה - עכשיו כולם שמחים בחתונה, אבל מי זוכר מה עומד להיות איתה, בת כהן בעוד מספר שעות.
דברי יהודית יוצרים זעזוע בנוכחים. הם מלבישים אותה בגדי מלכות, יהודה וחבריו מתלווים איתה להגמון, חותכים את ראשו והורגים את שאר האנשים שאיתו ואז בעצם מתחילה המלחמה.

אפשר ללמוד הרבה מסיפור זה, יש כאן כל מה שסרט טוב צריך: חיים כאילו רגילים, נקודת מפנה, תהליך שהגיבורים עוברים ומסר חשוב על צניעות, בית יהודי והקרבה בשביל ערכים. הסיפור יכל להסתיים כאן כשבכל חנוכה יעלו אותו בהקשר ההלכה שגם נשים חייבות בנר חנוכה כי גם הן היו באותו הנס וליתר דיוק, היה להן חלק משמעותי מאוד.
השנה גילתי שההגמון עדיין קיים, יהודית הרגה אחד והמכבים נצחו את היוונים, אבל משהו נשאר.
סבי כתב ספר על המשפחה, ספר שמהווה מקור טוב לידע הסטורי, אבל גם לסיפורים או אירועים פיקנטיים. באחת התמונות ראיתי את דודה שלי בנשף מול אדם זר. מסתבר שבממלכה הבריטית, חלק מההתבגרות של נערה היה בהצגתה לפני בית המשפט המלכותי או לפני השגריר. לפני כן היה אסור לה להשתתף במסיבות ריקודים וכדומה. במילים אחרות, לפני שנערה יכלה להתחתן או לרקוד עם בן זוג בחיר ליבה, היא היתה צריכה לרקוד קודם לפני השליט המקומי, ההגמון.
נשפכו נהרות של דיו בדיונים על צניעות והדיו לא מספיק להתייבש כי כל הזמן נכתבים דברים נוספים. לא אלאה אתכם במסה על צניעות, זהות פנימית ומעמד האישה כפי שמשתקף למעשה מפרסומות ועוד. במקום זאת אשאיר לכם את האתגר לבדוק האם ההגמון עדיין חי ואם כן, מה עושים איתו.

הערה:

ישנם גרסאות שונות לסיפור ונראה שיש ערוב בין שני סיפורים, בסיפור אחד יהודית מאכילה את המלך במאכלי חלב ויין ואז כורתת את ראשו ובסיפור שני, גיבורת הסיפור (ביתו של ר' יוחנן כהן גדול) נישאת ומובאת להגמון. לקריאה נוספת:

http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/337-2.htm

https://www.google.co.il/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=1&cad=rja&ved=0CCwQFjAA&url=http%3A%2F%2Fwww.herzog.ac.il%2Fvtc%2F0070914.doc&ei=uWnJULWuKJHEsgaAg4DwCA&usg=AFQjCNE3QYOirNKYHgeAVJTDF4UnGKd5_A&sig2=eCviTqxCg9PARyDB8cvJZw

מי עושה ומי מדבר

לקראת הבחירות, חברי כנסת רבים מתהדרים בכך שבניגוד לאחרים, הם עושים ולא מדברים. לנו כציבור זה נשמע יפה ואנו שואלים את עצמנו כמובן האם זה נכון או לא. הבעיה היא , שלא תמיד אנחנו אפילו יודעים להבחין בין עשייה ודיבור.

ראשית, צריך לזכור שיש הבדל בסיסי בין שר וחבר כנסת ובין ח"כ מהקואליציה וח"כ מהאופוזיציה. יכולת העשייה של שר האחראי על משרד גדולה יותר מיכולת העשייה של ח"כ בקואליציה וזו גדולה יותר מח"כ שהממשלה תצר את צעדיו כדי שיוכל לרשום לעצמו פחות הצלחות. לפי יכולת העשייה, כך צריכה להיות גם הציפייה והמדידה של ביצוע מול יכולת.

דבר שני, אני מניח שכולם יסכימו שלמעט מקרים חריגים, מילים בעלמא לא נכנסים לקטגוריה של עשייה, כך גם לגבי גימיקים. חלוקת קוטג' או העלאת נושא במליאה כשהמילים מותירות את רישומן רק בפרוטוקול ייכנסו לקטגוריה של דיבור ולא עשייה. לכן העלאת נושא לסדר היום בכנסת, הצעת חוק שלא עברה או שאילתה לשר שקבלה תשובה לקונית, ייכנסו לקטגוריה החשובה של דיבור, אבל לא מעבר. יוצאים מהכלל הם כשאותו דיבור קיבול ביטוי בפועל, למשל, כששאילתה הביאה לתשובה שפתרה ספקות בנושא, כשרצף של הצעות לסדר גרם למשרדי הממשלה לפעול  או כשהצעת חוק שנפלה פעלה את פעולתה על ידי שהולידה תקנות או שאפשרה להצעה אחרת לעבור.

כדי להדגים עיקרון זה, בחרתי הפעם בח"כ יעקב כץ, כצל'ה, יו"ר האיחוד הלאומי. בכנסת ה 18 האיחוד הלאומי היתה באופוזיציה והעלתה ביקורת כלפי התנהלותה המדינית של הממשלה. למרות זאת, כץ רשם לעצמו כמה הישגים שלא היו מביישים אף חבר בקואליציה:

הכנסת תקצוב מוסדות החינוך לבסיס התקציב - באורח מסורתי, התקציב למוסדות החינוך הדתי לא היה בבסיס התקציב אלא בא מרזרבות ולאחר השתדלות החכים הדתיים והחרדים. מצב זה שימש את חברי כנסת אלו שהצטיירו בעיני הציבור כמי שדואג להם ולכן הציבור הרגיש מחויבות להצביע עבורם. כשיעקב כץ ניגש למשא ומתן הקואליציוני הוא דרש שהתקציב למוסדות החינוך יהיה בבסיס התקציב ולא משאריות. חברי הכנסת מהסיעות האחרות לא יכלו להצטייר כמי שמזלזלים במוסדות ולכן התיישרו עם הדרישה. באופן אבסורדי, האיחוד הלאומי לא נכנס לממשלה אבל דרישה זו נשארה ומומשה.

הדוגמה הבאה מראה שגם דיבורים יכולים להוביל בסוף למעשה. היום, כמעט כל אזרח ישראלי מודע לבעיית המסתננים ולצורך בפיתרון כולל. לפני ארבע שנים המצב היה שונה, היו רק 30 אלף מסתננים והציבור כמעט לא ידע על הבעיה, ודאי שלא דרש פיתרון. כיושב ראש וועדת העובדים הזרים, כץ העלה את הנושא בכל פורום אפשרי, דיבר הרבה בנושא, הגיש הצעת חוק להקמת הגדר והצעה להקמת מקום שהייה  למסתננים עד שיוחזרו לארצם. הצעות אלו נפלו, אבל דחפו את הממשלה לממש. הגדר בגבול הדרום קרובה להשלמה ומתקן השהייה נבנה בקצב די מהיר.

  הדוגמה האחרונה מראה שאם ח"כ רוצה, הוא יכול לגרום למשרדי ממשלה לזוז גם מספסלי האופוזיציה וגם בנושא שתקוע במשך שנים. לפני כמה שנים החליטו משרדי הממשלה להכשיר ישראלים לעסוק בבנייה. המטרה היתה להכניס ישראלים למעגל העבודה במקום עובדים זרים. נבתנה תוכנית עם תנאים מיוחדים ואף נפתח קורס אחד או שניים, אבל הפרויקט לא המשיך. בישיבות ארוכות עם נציגי משרדי הממשלה, כץ למד את הנושא, ברר מה תקוע ואיפה תקוע עד שנמצאה הדרך להמשיך את הפרוייקט. כיום כבר נפתחו עשרות קורסים שהכשירו מאות עובדים ישראלים.

אלו דוגמאות בודדות מח"כ אחד, שהצליח לעשות גם מספסל אופוזיציה, ספסל שהאפשרויות בו הן בעיקר של דיבור. בפעם אחרת נתמקד בח"כ אחר או שר אחר ועד אז אתם מוזמנים להעיר, לשתף ולשלוח רעיונות נוספים.

בלוף האולפנה

בלוף האולפנה *

עם ההצבעה על חוק הסדרת היישובים והשכונות ביהודה ושומרון, עלה המתח בליכוד לשיא. דרישת המתיישבים להסדיר את הבניה ביהודה ושומרון אל מול חששו של ראש הממשלה מחקיקה שכביכול פוגעת בהחלטת בג"ץ, כמעט הובילו למרד בליכוד ולפיטורי שרים. לאחר שהסערה שככה, יש לומר את האמת, הדיון על "חקיקה עוקפת בג"ץ" הוא בלוף אחד גדול.

שכונת האולפנה נבנתה על קרקע שנרכשה מערבי. כעבור 8 שנים הגיע ערבי אחר שטען לבעלות על הקרקע ושזו לטענתו נרכשה שלא מהבעלים האמיתיים. טענתו עדיין מתבררת בבית המשפט המחוזי.

החוק הישראלי והעותומאני מתייחסים למקרה של בנייה על קרקע של אדם אחר ומסדירים פיצויים לבעל הקרקע כאשר החוק העותומאני מרחיב את המקרים בהם זכותו של מקים המבנים גוברת על זכות בעל הקרקע.

צוות שרים קבע מדיניות של הסרת כל המבנים שעל קרקע פרטית ולהסדיר מבנים שעל אדמת מדינה. לאור החלטה זו ובהוראת משרד הביטחון הודיעה הפרקליטות לבג"ץ כי שכונת האולפנה תפונה.

בעקבות הלחץ הציבורי ומשהנתונים האמיתיים על השכונה הובאו בפני הממשלה, בקשה המדינה מבג"ץ פסק זמן כדי לבחון את הנושא מחדש. לשאלת נשיא בית המשפט העליון האם עמדת המדינה על ההריסה השתנתה, השיבה נציגת הפרקליטות שאין שינוי במדיניות וכיוון שכך, החליט בית המשפט שאין עילה במתן שיהוי.

הסיבה להריסה אינה פסיקת בג"ץ, אלא החלטת הממשלה שאינה מתואמת עם החוק הישראלי, העותומאני ועם ההשלכות הגדולות הצפויות מהחלטה זו, השלכות שלא נלקחו בחשבון, ממש כפי שגורל של אנשים, נשים וילדים לא נלקחו בחשבון. הממשלה גרמה לבעיה, בג"ץ הורה לה לקיים את דבריה, נתן לה גם הזדמנות לשנות את החלטתה ומשלא היה שינוי, חייב כדרכו את הממסד לקיים את דבריו.

הדיון בחוק ההסדרה העלה שאלה טעונה בציבור הישראלי: כיצד משתלבים מערכת המשפט והחוק והאם בחקיקה נגד בג"ץ אין השמטת קרקע תחת שלטון החוק. כשמעמיקים בנושא מגלים שלא תהיה ניגודיות בין החלטת הממשלה בעניין האולפנה ופסיקת בג"ץ.

המציאות הדינמית מחייבת דיונים מחודשים גם בנושאים שנסגרו, שאם לא כן, לא נוכל להתאים את עצמנו להווה ולעתיד. אכן, גם כאשר ניתן פסק דין חלוט על ידי בג"ץ, חוק בתי המשפט קובע מקרים בהם דנים בנושא בשנית. שינויה של החלטת הממשלה שלא להרוס כל מבנה הבנוי על קרקע פרטית אלא לבדוק קודם את הבעלות והאם קיים יסוד לסברה של תום לב, לא תהיה מנוגדת לבג"ץ אלא תהווה חידוש שתאפשר את פתיחת הדיון בבית המשפט. במילים אחרות, הממשלה לא צריכה להחליט להשאיר את השכונה למרות החלטת בג"ץ, אלא לשנות את כל העילה לפסיקת בג"ץ ואז לבוא שוב לבית המשפט שייתן את הכרעתו.

מלבד הצדק וההתאמה לחוק שתהיה בהחלטה כזו, הרי שהיא תיטיב גם עם בג"ץ. בשנים האחרונות חלה ירידה גדולה בערכו של בית המשפט בעיני הישראלי הממוצע. ישנם גורמים רבים לתהליך, אך ברור שגם למקרים בודדים יש השפעה חשובה. למרות שהבג"ץ דרש בסך הכל מהמדינה לקיים את דבריה בנושא האולפנה, בית המשפט מצטייר בעיני רבים כבית משפט של עוולה שכן הוא שונה מהחוק הישראלי והעותמאני, פוגע במשפחות על לא עוול בכפם וניתן למרות שטענות התובע לא הובררו. שלא ברצונו, בית המשפט נאלץ לפסוק על פי החוק וכנגד הצדק. המפתח בידי הממשלה אינו רק לגורל האולפנה, אלא גם למה שנשאר, אם נשאר, משמו הטוב של בג"ץ!

על הממשלה לגלות אחריות ולקבוע מדיניות צודקת והוגנת בנושא הבתים ביהודה ושומרון.

* מאמר זה פורסם על ידי ח"כ יעקב כ"ץ בערוץ 7. בגלל חשיבותו, החלטתי להעתיקו לכאן עם עריכה קלה שתתאים לבלוג זה. אתם מוזמנים להיכנס למאמר המקורי ולשתף אותו.

הערות פוליטיות

משכן הכנסת הוא מקום דינאמי. כל יום עשוי להביא איתו משהו חדש. לפעמים החידוש צפוי מראש ולפעמים קורה הבלתי צפוי. כמשפט זה הייתי פותח את הפוסט לו הייתי כותב בצורה ציורית. אבל אני לא כותב היום בצורה זו, אז תמחקו את המשפט הנ"ל מהפרוטוקול. נהיה ענייניים ולהלן שלושה דברים מעניינים מהכנסת היום:

א. הזזת יום העצמאות ליום חמישי.

מתוך מטרה להפוך את יום העצמאות לסופשבוע ארוך ובהצגת הדברים כדאגה לכלכלת המדינה, עברה היום בטרומית הצעת חוק של שם טוב לחגוג את יום העצמאות בימי חמישי. הצעה זו מעלה שאלה דתית מעניינת - האם יאמרו הלל בימי חמישי או בה' אייר, ולא משנה באיזה יום יחול. כיום, החגיגות הדתיות באות יחד עם יום העצמאות גם כאשר הוא מוקדם, כיוון שהוא מוקדם מטעמים של מניעת חילול שבת, אבל מה אם הטעמים יהיו חילונים לחלוטין?

נקודה נוספת - חגיגת יום העצמאות לפי היום בשבוע נראית מהחינה הטכנית כרעיון די טוב. הבעיה היא שזה מוציא את העוקץ של יום העצמאות. איך אפשר לחגוג אם היום בו הוכרזה המדינה ביום שבכלל לא קשור לתאריך הכרזת העצמאות. אם כבר משנים את יום החגיגה, למה לא להעביר את זה לסתם יום שרירותי, כמו היום למשל.

ב. חוק הסדרת היישובים:

ח"כ יעקב כ"ץ, כצל'ה העלה למליאת הכנסת חוק שנועד להסדיר את היישובים והשכונות ביהודה ושומרון, ביניהם שכונת האולפנה. לאחר דיון נרגש במיוחד וכשכל הציפיות היו שהחוק יועלה להצבעה וייפול, כצל'ה משך במפתיע את הצעת החוק והיא כנראה תעלה שוב להצבעה בעוד שבועיים.

ראויים לציון חברי הכנסת יריב לוין, מירי רגב וציפי חוטובלי מהליכוד שלמרות המשמעת הקואליציונית וההחלטה להפיל את החוק, הם נלחמו והתעקשו על זכותם הדמוקרטית לתמוך בחוק הנראה להם צודק ומוסרי.

ג. המאבק כנגד המסתננים.

אם כבר הזכרנו את ח"כ כ"ץ, נזכיר אותו בעוד נושא שצובר הדים לאחרונה. לפני כשלוש שנים כצל'ה העלה את נושא המסתננים למודעות הציבור, דבר שגרם לבניית הגדר. במקביל, השר אלי ישי ניסה להילחם בתופעה המתגברת. שניהם נחשבו סהרוריים, מנבאי שחורות ולא הומניים. היום הנושא הועלה לדיון בכנסת וראו זה פלא, בעקבות ארועי האלימות האחרונים, זעקו קירות הבית מקיר לקיר כנגד ההסתננות. מעניין לראות כיצד נבואה המתגשמת גורמת לאנשים לשכוח את אשר אמרו וליישר קו עם "סהרוריים" ו"שונאי אדם", מתוך מטרה להגן על אזרחי המדינה.

זיכרון של כולם

בכל שנה עולה דיון על סמיכות יום הזיכרון ליום העצמאות. לפעמים הדיון בתקשורת, לפעמים בכנסת או לפעמים סתם באטובוס. השאלה הנצחית היא כיצד ניתן לעבור כל כך מהר מיום של אבל וזיכרון ליום של חגיגות? איך אפשר לעשות מעבר חד של דגל בחצי התורן וראש מורכן לפטישי אויר, במות וראש גאה.
באחד הדיונים הסוערים שמעתי מספר משפחות שכולות שדרשו להקדים את יום הזיכרון ביום אחד, כדי שהמעבר בין הימים יהיה טבעי יותר. לאחרונה אפילו הוקמה עמותה כדי לפעול בנושא.
קל מאוד להתחבר ולהבין את רגשות המשפחות השכולות. בהגנה על המדינה נתנו משפחות אלה את היקר להם מכל, חיים ועולם ומלואו אותם לא ניתן להחזיר. בכל שנה הם כואבים את כאבם הפרטי יחד עם הכאב הכללי של כל חללי מערכות ישראל וכאב של מדינה הבוכה על בניה. קל מאוד להבין את הקושי הרב שבמעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, אך אף על פי כן, דומני שאין לנו אלא להתעלם מקושי זה אחרת נמסמס את עיקרו של יום הזיכרון.
יום הזיכרון אינו יום של אבל פרטי, אין אנו מתאבלים על מותו של חייל ספציפי אלא זוכרים את כלל החיילים, אנשי כוחות הביטחון ונפגעי פעולות האיבה ושואבים כח מזיכרון זה. לכל חלל יש סיפור ויוחודיות, אך היחודיות שמורה ליום הנפילה. התמקדות רק באבל הפרטי עשויה לנתק את אלו שיקיריהם לא נפלו מיום הזיכרון. אך לא רק מסיבה זו יש לשמור על סמיכות יום הזיכרון ויום העצמאות אלא גם בשם החללים עצמם. הסמיכות ליום העצמאות מחדדת את המטרה בשמה נפלו החיילים, את גדולתם ואת ההכרה בכל שיש לנו מדינה ועצמאות בזכותם. יום הזיכרון הוא יום בו לא רק האזרחים מרכינים ראש אלא המדינה עצמה. כשאני עומד בצפירה ביום זה אני מבטא שכיהודי ואזרח, כל חייל שנפל הוא בן משפחתי בדיוק כשם שהוא חלק ממשפחתו הביולוגית. אני עומד בצפירה באותה יראת כבוד שאביו של החייל עומד ומנסה לחוש את רגשותיו דרך הטקסים למיניהם. יום זה אינו אבל פרטי לא בגלל שאנו מזלזלים בחלל הפרטי אלא להפך, בגלל שאנו מבינים שכל חלל הוא הרבה יותר מאדם פרטי, הוא חלק מעם שלם. 
כמדינה וכאזרחי מדינה ריבונית, אנו מבינים את זכות קיומנו, את הזכות של ההגנה על קיומנו ואת קדושתם של אלו שנפלו במערכות ובהגנה על המדינה. בזיכרון כללי איננו מתעלמים מכאבם של המשפחות השכולות, אך רוצים לבטא משהו שמעבר לכך. ביום זה אנו זוכרים שקיומנו כמדינה תלוי בפעילותו של הצבא ובחלקם הגדול של הנופלים לעצם המשך קיומנו.
טקס המעבר ליום הזיכרון אם כן אינו סגירה של יום הזיכרון, אלא המשך ישיר שלו. הפרדת הימים תקל אולי במישור הרגשי, אך תמעט את עיקר חשיבותו של יום הזיכרון.

יהי זכרם של הנופלים, ברוך.

לטפל בתג מחיר מהשורש!

בעקבות ארועי תג מחיר וסערה התקשורתית, פניתי במכתב לרוה"מ. המכתב גם התפרסם במקור ראשון (כט' כסליו, 25 לדצ'). אתם מוזמנים לקרוא, לחשוב ולהגיב.

לכבוד

ח"כ בנימין נתניהו

ראש הממשלה

שלום רב,

אני פונה אליך כאזרח ישראלי ותושב יהודה ושומרון. כמו רבים, אני מביט בדאגה אל ארועי "תג מחיר" שבימים האחרונים ותמה לאן יובילו אותנו ארועים אלו. אני מאמין שראשי הציבור מכוונים את המושכות בהיותם בעלי ראייה כללית ואמצעי פעולה ועל כן חשוב לי שמכתב זה יגיע אליך ולא רק אל מי מעוזריך.

השיח הציבורי כפי שהשתקף בתקשורת ובדברי חכים ושרים היה נגד נערי הגבעות ולעיתים נגד המתנחלים בכלל. מבין כל הדיבורים, לא שמעתי ולו גורם בכיר אחד ששאל מאין הגיעה התנהגות זו והציע הסבר אחר מלבד הסתה של רבנים. כמי שלומד פסיכולוגיה ומודע גם לנושאים סוציולוגיים, אבקש להביא בפניך תמונה מורכבת יותר.

ראשית, כמתיישב, אבקש לתאר בפניך את תחושת התסכול שיש בקרב רבים מהמתיישבים ומטבעו של עולם, התסכול מתבטא ברוח הנעורים. כמעט כל שבוע ישנה התנכלות של ערבים או גורמי צבא למתיישבים מבלי שהדבר מובא לתקשורת ומבלי שזוכה למענה מספק מצד גורמי האכיפה. בין הארועים: עקירת כרמים בבנימין וביהודה, שרפת בית כנסת ביפו ובעכו ושרפת ציוד של תלמידי ישיבה בעכו, זריקת אבנים בכבישי יו"ש והפגנות אלימות כמעט מידי שבוע של ערבים המגובים באנרכיסטים מהשמאל. מצד הצבא ישנו משחק חתול ועכבר מתמיד של הריסת פחונים ומעצר נערים כששיא התסכול ארע בשבוע שעבר בעת ששר הביטחון פוצץ משא ומתן נוגע לרמת גלעד והורה על הרס המקום. אני מניח שעובדה אחרונה זו ידועה לך היטב ולמרות שבסופו של דבר ההרס נמנע, כנראה בעזרתך, המתח והתסכול בקרב המתיישבים נשאר.

תאוריית התסכול תוקפנות של דולארד, תיאוריה מוכרת בעולם הפסיכולוגיה גורסת שתסכול גורר תוקפנות. לפי תיאוריה זו מובן מאוד מדוע התסכול הרב הנוצר בקרב נערי יהודה ושומרון גורר ארועים אלימים. דבר זה נכון במיוחד לאור התחושה כי לא ניתן לתת פורקן אחר לתסכול כמו מחאה המגובה בתקשורת, כי התקשורת הכללית מתעלמת לרוב מגורמי התסכול.

דבר שני, ידוע שבכל קבוצה ישנה קבוצת שוליים וככל שקבוצה יותר רחבה והטרוגנית, כך גם גדלה קבוצת השוליים. במקרים רגילים, המדינה בשיתוף עם המועצות המקומיות, גורמי הרווחה והחינוך מנסים לקדם תוכנית לטיפול בנוער חסר מסגרת והכוונת הכוחות הטמונות בו לאפיקים חיוביים. גישה חיובית זו פסחה כנראה על יהודה ושומרון ובייחוד על הנוער המכונה "נוער הגבעות". במקום לנסות ולטפל בבעיה כפי שמקובל בחברה רגילה, נשמעו קולות על הגדרתם כארגון טרור ומשהדבר לא התאפשר משפטית, הורית להגביר כנגדם את האכיפה. כך במקום לפתור את הבעיה, נוסף עוד שמן תסכול למדורה הגדולה ממילא.

נקודות אלו מחדדות את אחריותה הרבה של הממשלה, ואחריותך כראש הממשלה ליישוב הבעיה בדרך ראויה. איני מסיר אחריות מגורמים מקומיים, אך "בעל המאה הוא בעל הדעה". כמי שמצטייר באדם אמיתי וערכי, אדם השואף להביא את המדינה אל עתיד טוב יותר, חובה עליך לא ליפול בפח של השמאל אלא לראות את הנושא בראייה כללית ולהתייחס אליו בהתאם.

בעת כזאת מצופה ממך לדבוק באמת ובצדק, לא ליבוש כנגד המלעיגים כי בסופו של דבר, הצדק ינצח.

חזק ואמץ.

ישראל וונדי

בית אל

26 לכליאתו של פולארד

Today, Jonathan Pollard marks 26 years of being in prison. Jonathan provided U.S. confidential information to the State of Israel, information that the United States undertook to share with Israel but did not.

Thirteen years ago, an agreement to release Pollard was made between Benjamin Netanyahu, Israeli prime minister and Bill Clinton, then president of the United States. The suitcases were already packed and then suddenly the White House announced the cancellation of the agreement.

In the past year, Israeli ministers, Knesset members and U.S. senators appealed to President Obama to release Pollard. Yet, those requests have didn't affect the white.

A few weeks ago Gilad Shalit, an Israeli soldier held in captive by Hamas was released. Hamas is a terrorist organization that normally does not respect agreements. Shalit was held captive for more than five years in severe conditions, but eventually returned home and is healthy and safe.

Jonathan Pollard, however, is still in prison. From what is known, Jonathan is held in harsh conditions, poor health and his punishment is not proportional to similar cases in the states.

Should we conclude that the United States is worse than Hamas, or should we blame only the government?

I believe the second explanation is true, but if so, the American people have a responsibility to protest and not remain indifferent.

היום מלאו 26 שנה לכליאתו של יונתן פולארד, אדם שמסר למדינת ישראל מידע סודי של ארצות הברית, מידע שארצות הברית התחייבה להעביר לישראל אבל לא עשתה כן.

לפני שלוש עשרה שנה נחתם הסכם בין בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל ובין ביל קלינטון, אז נשיא ארצות הברית על שחרורו של פולארד. המזודות היו כבר ארוזות ואז הודיע הבית הלבן לפתע על ביטול ההסכם.

שרים, חברי כנסת ישראלים וסנאטורים אמריקאים פנו לנשיא אובאמה בבקשה לשחרר את פולארד. הבקשות הרבות לא נענו.

לפני מספר שבועות שוחרר החייל גלעד שליט, חייל שהוחזק בשבי החמאס, ארגון טרור שבדרך כלל לא מכבד הסכמים. שליט הוחזק בשבי למעלה מחמש שנים בתנאים חמורים מאוד, אבל בסופו של דבר הוחזר לביתו והוא בריא ושלם.

יונתן פולארד לעומת זאת, עדיין בכלא. ממה שידוע, הוא מוחזק בתנאים קשים, מצבו הבריאותי גרוע ועונשו חמור מאוד ביחד לענישה המקובלת בארצות הברית במקרים דומים.

האם עלינו להסיק שארצות הברית גרועה מהחמאס, או שמא יש לנו להאשים רק את הממשל?

אני מאמין שההסבר השני נכון, אבל אם כך, על העם האמריקאי מוטלת האחריות למחות ולא להישאר אדיש.

המעוז של הדיקטטורה

ישנם שבועות בהם אין בפוליטיקה או בתקשורת אף ארוע מעניין, ישנם שבועות בהם יש רק גורם מעניין אחד, וישנם שבועות בהם הצטברו אוסף מקרים לשלל תקשורתי רב. כזה הוא השבוע האחרון. מספר הצעות חוק בנושא בית המשפט, תרומות לעמותות השמאל, דרישה מערוץ עשר לשלם את חובה הגדול (45 מליון ש"ח) גם אם הדבר יביא לסגירתה וחשש לפיטורי 29 עובדי רשות השידור בגלל התייעלות של הרשות. כל אלה חברו יחד לשיח תקשורתי רחב היקף על סופה של הדמוקרטיה במדינה וסופה של המדינה בכלל.

לטובת אלה שלא מאמינים בסוף, בדמוקרטיה או במדינה, ריכזתי מספר שאלות קיומיות בנושאים חשובים אלה, נושאים שיקבעו איך יראו חיינו בארץ הזאת, לאחר שנפתור את הבעיה האיראנית, הבעיה החברתית ובעיית המוזיקאים הצווחנים שצצים כפטריות אחרי הגשם.

חוק עמותות השמאל - שתי הצעות חוק (אופיר אקוניס ופאינה קירשנבאום) המגבילות או אוסרות תרומת מדינות זרות לעמותות הפועלות בארץ. לדברי היוזמים, הצעת החוק באה לחזק את הדמוקרטיה בארץ ולמנוע מצב בו אנשים עם כסף זר קובעים מדיניות. החוק נקרא בתקשורת על שם עמותות השמאל כי הן אלו שמקבלות כסף ממדינות זרות. בהנחה שדמוקרטיה מוגדרת כשלטון הרוב ומההלך התקשורתי, השאלה המתבקשת היא האם מדובר ברוב הציבור או רוב ממון?

חוק גרוניס - חוק של ח"כ יעקב כץ, כצל'ה, המסירה מגבלת גיל משופט בית המשפט העליון להתמנות כנשיא. החוק זכה לכינוי חוק גרוניס כיוון שהוא יאפשר לשופט אשר גרוניס להתמנות לנשיא בית המשפט אחרי בייניש. מגבלת גיל זו הומצאה על ידי שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, שנוא נפשה של מערכת המשפט והתקשורת. השאלה היא, אם כצל'ה מבטל משהו של פרידמן, למה התקשורת נגד?

חוק שימוע לשופטים - מסיבות חסויות ביותר, בית המשפט העליון נשלט באופן כללי על ידי אנשים יוצאי המערב ובעלי דעות פוליטיות של מדינת תל אביב. סקרים שנתיים מראים ירידה באמון הציבור במערכת המשפט ומישהו אף טען פעם שבייניש צריכה לייצר נעליים במקום פסקי דין. כדי לשפר את המצב הגישו מספר ח"כים (ביניהם זאב אלקין) הצעה לפיה שופט יעבור שימוע לפני מינויו, דבר שלפי מחלקת המחקר של הכנסת מקובל במדינות רבות.

חוק להרחבת הוועדה לבחירת שופטים - הצעת החוק של רוברט אילטוב מבקשת להוסיף לוועדה לבחירת שופטים נציגים של עורכי הדין. הוספת הנציגים תאפשר להגיע לרוב בלי להסתמך על נציגי השופטים.

חוקים אלו הנוגעים לבתי המשפט העלו ביקורת קשה ממפלגות השמאל והתקשורת. כך למשל אמרה ציפי לבני כי המהלך הוא אנטי דמוקרטי. הדיון סביב חוקים אלו מעלה מספר שאלות:

• אם בית המשפט הוא המעוז האחרון של הדמוקרטיה, האם זה אומר שהבחירות לכנסת הן בעצם פיקציה כמו במדינות ערב ואנו חיים במדינה דיקטטורית?
• אם מערכת דמוקרטית אמורה לייצג את כלל העם ובתי המשפט לא מהווים ייצוג (כמה ספרדים, ערבים וחרדים יש במערכת המשפט?) האם זה אומר שגבולות המדינה הם גבולות גוש דן? אם כן, האם צפויים בהמשך מינוי של כלבים לבתי המשפט לחיות מחמד?
• למה השופטים לא רוצים לעבור שימוע? יש להם משהו להסתיר?
• ראיתם מדינה דמוקרטית שבה הנשיא או חברי הפרלמנט בוחרים את עצמם?
• אם הביקורת נגד חוקים אלו נובעת מרצון לשמור על שלטון הציבור ולמנוע מצב בו יחיד שולט, למה פונים לביבי ומבקשים ממנו שיתערב וימנע את החוק?

ועדת הכנסת החליטה לא לאפשר לערוץ 10 דחייה נוספת בתשלום החוב ולאחר כ 5 שנים של דחיות, על הערוץ לשלם את חובו לציבור גם אם תשלום החוב יעמיד אותו בסכנת סגירה. התקשורת מיהרה לגונן על החבר הצולע ותקפה את ההחלטה בטענה שמדובר בפגיעה בחופש הדיבור. בימים של מאבק חברתי ושימת דגש רב על השכבות החלשות, תמהני למה אנשי הערוץ לא מראים סולידריות עם החברה הישראלית, מורידים מעט משכרם העצום ומחזירים לאזרח הפשוט את מה שמגיע לו?

שימוע לפני פיטורים של עובדי הרשות - כל אזרח שמצוי קצת בעולם התקשורת יודע שרשות השידור היא אחד הגופים המסורבלים במדינה. הרשות לא רק מסורבלת, אלא גם פרימיטיבית להחריד, לפני מספר חודשים ביקשתי מערוץ 1 הקלטה של תכנית ובניגוד לערוצים אחרים, הם נתנו הקלטה על קלטת וידאו! והנה, קמו ברשות והחליטו לעשות קצת סדר שכולל בין השאר, פיטורי 29 עובדים (מתוך כאלף). ההליך שנמצא רק בחיתוליו הגיעה לוועדת הביקורת בכנסת וזכה לביקור רק של אנשי תקשורת. כהנגדה, דיונים רבים על נכים, זקנים, קשיי יום, דיור מוגן לאנשים נזקקים וכו' זוכים לסקירה מעטה יותר בתקשורת. אם התקשורת אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה והאזרח החלש, האם ייתכן שהכלב לקה בכלבת?

ושאלת השאלות אחרי כל הביקורת הפוליטית והתקשורתית וזעקות רבות על הפגיעה בדמוקרטיה ובמעוזה האחרון. מישהו יכול בכלל להסביר לי מה זה דמוקרטיה?

מכתב לפלסנר

חה"כ יוחנן פלסנר, ח"כ צעיר ומצליח בקדימה שולח מידי שנה ברכת שנה טובה ועדכון עשייה. השנה, כמו גם השנה הקודמת הזכיר פלסנר את עשייתו למען שילוב חרדים בצבא ובשרות האזרחי. השנה, כמו שנה שעברה שלחתי לו מכתב חזרה עם כמה רעיונות בנושא. הנה המכתב של השנה, באם הפעם יהיה חידוש ואקבל תשובה, אעדכן אתכם.

לכבוד

חה"כ יוחנן פלסנר,

שלום רב,

איני יודע איך איש האיחוד הלאומי מקבל באופן קבוע עדכוני מקדימה, אבל שוין, לפחות זה מוסיף עניין לחיים...

בכל שנה יש בעדכון עשייה עדכון בנושא גיוס חרדים, אז הנה שתי הצעות בנוגע לגיוס לכולם:

א.

אני מניח שמהכרותך הבסיסית עם החברה החרדית, הם לא יבואו לצבא אם הצבא לא יבוא לקראתם בכל מה שקשור לסביבה דתית מתאימה.

לאחרונה הודחו צוערים בגלל שיצאו מארוע בו הייתה שירת נשים. שירת נשים בהופעה חיה זה דבר שכמעט כל הפוסקים אוסרים, בוודאי כל הפוסקים החרדיים.

אולי כדי להקל על גיוס חרדים, כדאי לוודא שהצבא לא יפגע ברגשות החיילים המשרתים בו ושבכל ארוע בו משתתפים דתיים, לא תהיה שירת נשים.

היה וקרה כזה מקרה ונפגעו רגשות החיילים, על המערכת הפוליטית לדאוג לכך שחיילים שיצאו מההופעה לא יודחו. יתכן שהמשמעת הצבאית מחייבת הטלת עונש זה על כל חייל הנוהג כך, אך בראיה כללית, שכחבר כנסת, אתה בוודאי מחוייב אליה, ישנם מקרים בהם יש לנהוג לפנים משורת הדין כדי שלא לפגוע בדור של מתגייסים וכמאמר הפתגם "אל תהיה צודק, תהיה חכם".

ב.

הפניית אצבע מאשימה כלפי חרדים על אי גיוסם עשויה להכניס אותם למגננה וכאילו מתנהל מאבק תרבויות (בהנחה שאכן לא מתנהל מאבק תרבויות ואין לקדימה או למי מהעומדים בראשה שום דבר אישי נגד חרדים, מתנחלים או כל אדם שאינו שמאלני) לכן במקום להרים על נס את נושא הגיוס לחרדים, כדאי אולי לדבוק בססמא של גיוס לכולם. מנתונים שנתיים שמפרסם צה"ל עולה שאחוז הגיוס בתל אביב עומד על שישים אחוז בלבד. כלומר בעיר שרומה המוחלט חילוני (ושמאלני) יש ארבעים אחוזי השתמטות. אני חושב שהסברה לכלל האוכלוסיה, חילונים וחרדים, על חשיבות הצבא, תמיכה בזכותו של צה"ל והחובה להתגייס אליו יחד עם חוקים מעודדי גיוס יאירו את הנושא באור חיובי ויסירו חשש כאילו יש כאן מלחמה נגד החרדים בגלל חרדיותם.

אשמח לתשובתך

שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה

ישראל וונדי

חה"כ יוחנן פלסנר השיב למכתבי והנה תשובתו כלשונה. אגב, ניתן לעיין בנתוני הגיוס של צה"ל ולהעריך כמה באמת מהחילונים מתגייסים.

ישראל שלום,

אתייחס בשמחה לשתי ההערות שלך שנוסחו באופן ענייני ומכובד.

ראשית, אין לי ספק שעל מנת לשלב חיילים חרדים במספרים גדולים על הצבא להיערך בהתאם וליצור סביבת שירות שתאפשר את שילובם.

הדבר הזה נעשה בכמה מסגרות שירות שכבר הוכיחו את עצמן כמו נצח יהודה ומסלולי השח"ר. עם זאת, אני לא מקבל את האנלוגיה שלך בנושא שירת נשים וזאת משום שבעוד ששילוב החרדים נעשה בתוך מסגרות ייעודיות וייחודיות, חיילים מקרב הציונות הדתית משרתים בכל יחידות צה"ל ושינוי כמו שאתה מציע יגרום להדרת נשים ואין לו מקום.

שנית, נתוני הגיוס שאתה מביא לגבי האוכלוסיות החילוניות שלכאורה משתמטות בעקיפין של עשרות אחוזים מכלל המחזור הם שגויים לחלוטין. האמת היא ששיעור ההשתמטות בקרב האוכלוסיות החילוניות והציונות הדתית עומדים על כ-1% מכל מחזור ומעבר ל-90% מתגייסים. לעומת זאת, אנו עדים לתמונת ראי של זה בקהילה החרדית ולכן נדרשת פעולה ממוקדת שתסייע לשלב חרדים בשיעורים משמעותיים ובמסלולי שירות משמעותי.

בברכה,

חה"כ יוחנן פלסנר

סיור במעוז השמאל

השבוע הייתי בסיור מעניין בתל אביב, ביקור באגודה לזכויות האזרח, קו לעובד, רופאים לזכויות אדם, ילדים ישראלים ועמותות נוספות שמזוהות עם השמאל במוצהר או בהקשר למעשה. מלבד המפגש המעניין שבין מתנחל עטור כיפה וזקן ובין גברים ונשים המצהירים שאלוקים הוא פיקציה וההתנחלויות הן עצם בגרון, הרי שמפגש זה לימד אותי שלשה דברים חשובים:

א.

למרות פועלם של הארגונים או של חבריהם כנגד צה"ל וכנגד המתיישבים, למרות שעמותה מסוימת עשויה לזעוק עד לב השמים הרחקה של ילד מהגר אך לתמוך בגירוש יהודי מביתו באמצע הלילה, בסופו של דבר מדובר באנשים עם רצון טוב. אנשים אלו משקיעים זמן ומאמץ, חלקם אף בהתנדבות כדי לעזור לאנשים ועם כל הביקורת על פעולות אחרות, קשה שלא להתרשם לטובה מעבודה זו. בניגוד למחשבות שאולי קיימות, לחברי העמותות השונות באמת אכפת מהעובדים הזרים, מסתננים או ערביי יו"ש מעצם היותם בני אדם.

ב.

גם האתאיסט הגדול בסופו של דבר הוא דתי, הוא מאמין ואדוק מאוד בדתו שלו. פגשתי אנשים שמאמינים בכל לבבם, נפשם ומאודם שהנושא בו הם מתעסקים הוא עבודת קודש, שהמסתננים צריכים להיות שווי זכויות, שילדי העובדים הזרים צריכים לקבל אזרחות ושלכל אדם באשר הוא אדם מגיע שוויון מלא. אינני בהכרח חולק על סברות אלו, אבל הן מתבססות על תפיסות עולם של אמונה בעקרונות מסויימים, או במילים אחרות, אותן עקרונות הן הדת של אותם גופים. אם למדתי שכל בני האדם מאמינים, השאלה רק במה, קיבלתי דוגמא חיה לכך.

ג.

עם כל הכבוד וההצדעה לפעילות ההומניטרית, חלק מהגופים תלושים מהמציאות, או בשפה עדינה, חיים בסרט. בין הדרישות ששמעתי זה מעון חינם לילדי זרים מגיל אפס, טיפול רפואי שמכסה הכל ודברים נוספים שישראלים שומרי חוק ומשלמי מיסים לא זוכים להם. טיפול בזרים ובמסתננים יעלה למשלם המיסים כסף רב, מדוע אם כן אדם שמשלם טבין ותקילין עבור ביטוח בריאות, גני ילדים ומעונות ועוד תורם למדינה בדרכים רבות כמו שרות צבאי ועוד יסבסד מותרות אלו לאנשים שעם כל הכבוד לעובדה שבעאו לכאן כדי למצוא עבודה טובה, הם לא אזרחים. אין לי בעיה אישית נגד אותם זרים, אבל אם מדברים בשם השוויון, אי אפשר לדרוש בשבילם יותר.

בהערת שוליים אציין שחלק מאותם עמותות השתתפו במוצהר במחאה החברתית האחרונה. מעניין אם הם הזכירו שהמסתננים והזרים הלא חוקיים בארץ תופסים אלפי דירות ומקומות עבודה, מעמיסות על הרשויות המקומיות ומהוות נטל כלכלי גדול על המדינה וממילא על אזרחיה, או שהם העדיפו את הפיתרון הפשוט יותר - לזרוק את המתנחלים לים. ליבי משום מה חושב שהוא יודע מה התשובה.

ההתנחלויות ומצוקת הדיור

אחד מחברי, בחור עם כיפה גדולה ופאות ארוכות, עבר לגור בצפון תל אביב. באחת מפגישותינו הוא אמר "אם שואלים אותי תל אביבים למה באת לכאן, אלינו למרכז החילונים? אני עונה: אתם אשמים, מפרקים מאחזים, מקפיאים את הבנייה, איפה אני אגור, באוויר? אז באתי למרכז!"
תשובה מתחכמת זו מסכמת חלק ניכר מהגורם למוצקת הדיור וממילא הדרך לפיתרון. על פי נתוני הלמ"ס, הפריון הממוצע למשפחה בהתנחלויות הוא קצת מעל 5 ילדים. שיעור זה הוא הגבוה ביותר מבין האוכלוסייה היהודית וגדול בערך פי 2 מרוב המקומות בארץ. חלק גדול מאוד מאותם ילדים שנולדים היה שמח להמשיך ולגור ביישובים שבהתנחלויות. הבעיה היא שכלל פשוט קובע שאם אין בתים, אי אפשר לגור בהם וצריך לחפש מקום אחר. וכאן מגיע הפונטש.
בידוע, שמחיר בשוק חופשי נקבע לפי יחס בין ביקוש והיצע. ככל שהביקוש גבוה יותר וההיצע קטן יותר, כך המחיר גבוה יותר. בשנים האחרונות לא נבנו די דירות בישראל בכלל ובמרכז בפרט, דבר שהוביל למחירים הגבוהים עליהם מרבים לדבר כיום. האזור המבוקש ביותר, ושמטעמים שונים נבנה בו פחות הוא המרכז. אזרחים רבים רוצים להיות קרובים למקומות העבודה, הבילוי, הים וקרובים לכל שאר היתרונות שיש במרכז. החידוש הגדול הוא שגם המתנחלים כאלה. אם מתנחל לא יכול לגור בסביבה שבה גדל, יתכן מאוד שעדיפותו השנייה תהיה במרכז. נשמע מוזר, אבל החיים מוזרים.
בנוסף, צריך לזכור גם את הפאן האידיאוולגי. שנים הטיפו למתנחלים שהם צריכים להתנחל גם בלבבות. כל עוד הם לא סבלו מפינויים והפרעות בבנייה, אמירות אלו חלפו לידם בלי הרבה משים. עם איום הפינויים, הקפאת הבנייה ויוזמות שמאל לחזרה לקווי 67, הורגש הצורך להתחבר לכלל האוכלוסייה ולנסות להשפיע מהשטח. הבנה זו הביאה לאידואולוגיה של התיישבות דווקא במרכז, מקומות בהם גרים אזרחים רבים ושיעור מקבלי ההחלטות במדינה גבוה.

שקלול של כל הנתונים יחד מראה תוצאה עגומה - במקום שבו שיעור הפריון הוא הגבוה ביותר, לא בונים ועוד הורסים מאחזים ומפריעים לבנייה פרטית. דבר זה מוביל לנדידה של אנשים למרכז, שגם שם לא בונים והופ, המחירים מגיבים בהתאם.
הבנת הבעיה מביאה גם לפיתרון. הבעיה העיקרית של בנייה במרכז היא מחסור בקרעעות. מה לעשות ותל אביב צפופה גם בלאו הכי, המקום היחיד בו ניתן לבנות בעיר העברית היא בשמיים, אך תל אביב כמדומני, רחוקה משם מרחק רב. ביהודה ושומרון לעומת זאת, המצב הפוך, ישנם קרקעות רבות בבעלות המדינה שניתן לבנות עליהם בקלות, צריך רק אישור של שר הביטחון. בנייה במקומות אלו תשחרר לחץ במקומות רבים אחרים ותהיה לה השפעה על מחירי הדירות במרכז. מאבק הסטודנטים אם כן לא צריך להיות על בנייה במרכז תל אביב, כל סטודנט שאינו במגמת מדעי הרוח מבין שזה לא אפשרי, המאבק צריך להיות על בנייה במקומות בהם יש קרקעות מצד אחד, וקרובים למרכז מצד שני כך שישפיעו על מחירי הדיור, יהודה ושומרון למשל.

גלן בק בכנסת

גלן בק (Glenn Beck), מגיש תוכניות טלוויזיה ורדיו בארצות הברית הגיע היום לביקור בכנסת לדיון בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של ח"כ דני דנון. בק ידוע בתמיכתו לישראל ובהסברה שעושה למען המדינה.

למרות המנהג שלא מוחאים כפיים בכנסת, בק התקבל במחיאות כפיים בכניסתו לאולם.

קבלת הפנים לגלן בק

בהמשך, דיבר בק על הסברה והצורך לומר את האמת בלי להתבייש בה.

חוק רבין

בקרב המכורים לדיונים באינטרנט, מצוי חוק מעניין הנקרא חוק גודווין. פרוש החוק (מתוך ויקיפדיה):
ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לאחת (ודאות מוחלטת).

שכלול של החוק, שהתקבל כמסורת בקבוצות דיון, בפורומים ובאתרים אחרים המאפשרים דיון מקוון, קובע כי בכל פעם שהקבלה כזו מתרחשת, הדיון מסתיים, וכל מי שמזכיר את הנאצים מפסיד אוטומטית בדיון שהתרחש...

ככל כלל, גם לשכלולו של חוק זה יש מתנגדים וטיעוני נגד רבים. לפעמים כשרוצים להדגיש פרט מסויים, מקבילים אותו לכלל ידוע ומפורסם. כך למשל כשרוצים להדגיש את השפעתו הגדולה של מנהיג או קבוצה, אפשר לעשות זאת בצורה יפה על ידי הקבלה לנאצים (ע"ע הסרט "הנחשול"). עם זאת, במקרים רבים אכן נעשה שימוש חופשי במאפייני השואה תוך ניצול הרגשות החזקים להשפעה על דעות.
ברור אם כן שיש צורך בהגבלה ובשימוש מושכל בהקבלה לנאצים.

כדי לשמור על רמת דיונים סבירה במציאות הישראלית, יש צורך להתאים חוק זה למושגים הפוליטיים המקומיים. בכל דיון שקשור למחלוקת בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים או אפילו אשכנזים וספרדיים, טון הדיבור עשוי להתחמם עד שמישהו יאמר "בסוף עוד תגיע לרצח פוליטי" או "ככה גם דברו לפני רצח רבין" או כל ביטוי אחר שיזכיר את הרצח הפוליטי המושרש עמוק כל כך בתודעה הישראלית. בהמשגה אפשר לומר "ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לרצח רבין מתקרבת לאחת".
השימוש ברצח רבין כטענה בתוך דיון מסיטה מיד את הנושא לנושא רגשי. כיוון שיש קונסנזוס נגד רצח פוליטי ונגד הסתה, הזכרת רצח רבין גם ברמז מותירה את הצד שכנגד חסר אפשרות מענה. הרי אם חלילה ימשיך בנסיונות שכנוע, הוא יציג עצמו כמסית. שימוש ציני ברגשות בתוך דיון מערער את כל יכולת השמעת הטיעונים הלוגיים ובמסווה של הגנה מהסתה גורם לסתימת פיות.
בנוסף, ניצול הארוע הכואב בתודע הישראלית לצורכי דיון לא מעלה מכבודו של רבין.

התאמת חוק גודווין למציאות הישראלית ולרצח רבין ז"ל הינה אך מתבקשת. היא כל כך פשוטה שלדעתי היא צריכה להיכנס לאותו שם של חוק גודווין. מצד שני, הכללת יתר תגרוםכמובן לבלבול ולכן אני מציע את השם הפשוט "חוק רבין". אז תזכרו, בפעם הבאה שמישהו עושה הקבלה של ביטוי והתנהגות לרצח רבין, הדיון הסתיים ומעלה הטענה הלא חוקית הפסיד שכן הוא הראה שאין לו משהו רציני לומר והוא בורח למגרש מכור מראש.

החייל שליט, הרב ליאור וסתימת פיות

היום פתח רזי ברקאי את תוכניתו בגלי צה"ל בדיון על גלעד שליט ושחרור שבויים. משפחת שליט החלה בקמפיין שליחת מסרונים עם המילה "בעד" כדי להביע הזדהות עם שחרורו של גלעד שליט. כיוון שכל עם ישראל (הערבים כידוע אינם מעם ישראל) רוצים את שחרורו של גלעד, סביר להניח שיתקבלו רבבות מסרונים כאלה.

הדיון של רזי היה על המשמעות של מפגן זה והאם כל מיש ששולחו את המסרון היה שולח אותו לו ידע שיתכן ומאות אזרחים יהרגו בגלל שחרור מחבלים וחיזוק הטרור (כפי שקרה בעקבות עסקת ג'יבריל ובעקבות שחרורו של טננבאום).

יצאתי בתחושה שעם ישראל מאוחד סביב שחרורו של שליט, המחלוקת היא סביב שחרור מחבלים. כאשר הזרקורים מופנים כלפי גלעד, קשה מאוד לומר מילה נגד שחרורו, אם מישהו חלילה יאמר משהו יהיו נגדו עשרות טוקבקים נזעמים המגנים אותו על אטימות לחייל שלנו שבעזה. מצב כזה כמובן גורם לסתימת פיות ולקושי להביע דעות שונות ומגוונות ובכך ליצור שיח ציבורי פורה. בהערת אגב, אני לרוב לא מחסידיו הנלהבים של רזי ברקאי, אבל בהקשר זה לדעתי מגיעה לו נקודת זכות על ניסיון לשמוע דעות מגוונות. עם זאת, הדיון הבוקר היה רק נקודה אחת של אור באפלה ולרוב בנושא זה, חופש הביטוי נמחק למרות חשש לחייהם של מאות אזרחים.

(למעוניינים, הנה סקר בנושא שחרור מחבלים: http://www.skarim.co.il/poll/ner/35752/)

חלפו כמה שעות מהדיון בגל"צ והנה המשטרה עצרה את הרב דב ליאור, רב העיר חברון ומחשובי רבני הציבור הדתי לאומי. הרב נעצר בחשד להסתה ונחקר בלוד במשרד לפשעים בינלאומיים. הרב נעצר בגלל הסכמה שנתן לספר "תורת המלך" שעוסק בעיקר בהלכות הקשורות להריגת גויים בזמן שלום ומלחמה.

כשהספר התפרסם, הוא זכה לגינויים נרחבים מהתקשורת הציבורית ואפילו לגינויים חמורים בתוך המגזר הדתי לאומי. המגנים טענו בחריפות שספר זה מהווה הסתה לאלימות ויגרום לשפיכות דמים. מנגד, טענו תומכי הספר שהוא תיאורטי וחיוני לבניית רוח ישראלית שתשמש בשעת קרב. גם כאן, הייתה בתקשורת סתימת פיות והתקפה חד צדדית על מי שקשור לספר. כאן, בניגוד למקרה של גלעד, יש סתימת פיות בתקשורת ובאמצעים כוחניים והכל בשם החשש לחיי אזרחים.

אני אומנם לא מחסידי הרב שפירא (וגילוי נאות - גם לא קראתי את ספרו), אבל יש צורך דחוף בעקיבות. אם בשם חופש הביטוי נותנים לקבוצה לנהל קמפיין שעלול לסכן חיי אזרחים (ולפגוע גם בשחרור של גלעד, אבל זה נושא אחר), יש לתת גם אפשרות לרב להוציא ספר גם אם המשטרה חוששת שיגרום לסיכון חיי אזרחים ואם מחליטים שחיי הפרט חשובים יותר מחופש הדיבור, צריך להחיל כלל זה גם על צבא גלעד שליט.

והערה לסיום, אנשי החמאס עשו ועושים מאמצים רבים להרוג יהודים ולצערינו אף הצליחו כמה פעמים. אנשי הגבעות לעומת זאת, עושים מאמץ לבנות את החושה שלהם ולהגן על הכרמים והשדות מאנרכיסטים. תשפטו אתם ממי יש יותר חשש של סיכון חיי אדם...

שמאלנים של יום שישי

מכתב שקיבלתי והיה לי חשוב לשתף

רציתי לשתף בחוויה כאובה שעברתי. החוויה הזו הביאה אותי לתובנות חדשות באשר למציאות בה אנו חיים בירושלים ובכלל בארץ הזו, ואני מרגישה צורך להעביר אותה הלאה.

ביום שישי האחרון, כ"ג באייר 27.5.11 בשעות אחר הצהריים היינו בדרכנו לבית הורי המתגוררים בשכונת מעלה הזיתים בירושלים, אצלם תכננו להתארח בשבת.

למי שאינו מכיר- מעלה הזיתים היא שכונה יהודית השוכנת בדרום רכס הר הזיתים בירושלים, סמוך לשכונת ראס אל עמוד. השכונה ממוקמת על קרקע שנרכשה לפני כ130 שנה ע"י כולל חב"ד. לפני כ10 שנים נרכשה הקרקע מכולל חב"ד ע"י ד"ר ארווין מוסקוביץ, והחלה בניית השכונה באישור ממשלת ישראל. כיום מתגוררות במקום כ80 משפחות. תושבי השכונה הם כולם אנשים שומרי חוק שרכשו את בתיהם בכסף מלא ומתייחסים בכבוד לשכניהם הערבים.

ובחזרה לאירועי יום שישי האחרון: עוד כשהיינו בדרך, התקשר אבי וסיפר לנו שיש במקום הפגנה של פעילי שמאל, ושנתכונן לעיכובים בכניסה לשכונה. המחשבה שעברה לי בראש היתה שאמנם הם מעצבנים וטענותיהם שקריות אבל אחרי הכל זכותם לחשוב אחרת וגם להפגין... ננשום עמוק ונעבור את זה.

המחשבה התמימה הזו השתנתה מהר מאוד. כשהתקרבנו לשכונה נתקלנו בעשרות אנשים, חלקם מנופפים בדגלי אש"ף וחלקם בשלטים שונים בעברית ובערבית. כשפנינו לכיוון שער השכונה הותקפנו ע"י עשרות מפגינים שחסמו לנו את המעבר, בעטו ברכב ודפקו עליו בעוצמה מכל הכיוונים עד כדי כך שכל הרכב רעד ובמקביל שילחו לעברנו מטר של קללות ויריקות. במושב האחורי ישב בננו התינוק בן השנה וארבעה חודשים שכמובן נבהל מאוד ופרץ בבכי היסטרי. המפגינים שללא ספק הבחינו בכך כיוון שעמדו צמודים לחלון שלו, המשיכו לצעוק, לקלל ולהכות בעוצמה רבה. התחושה ברגעים אלו הייתה אמנם לא של סכנת חיים אך של חוסר אונים ומצוקה ממשית. הרגשנו בלינץ'. מעולם לא נתקלתי בכזו שנאה. לאנשים שם היה ממש רצח בעיניים. היינו בהלם מוחלט וניסינו להרגיע את התינוק ואת עצמנו וגם לחשוב איך נחלצים מכאן. בשלב מסוים עברה בי המחשבה לנסות לפנות אל אחד המפגינים שעמד ממש ליד החלון שלי, גבר בגיל העמידה שנראה כמו אדם מהוגן מן השורה. איך שפתחתי את חלון הרכב הבנתי את טעותי- עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה חטפתי מאותו מפגין יריקה ישר בפרצוף.

אני לא יודעת כמה זמן נמשכה אותה סיטואציה, בכל מקרה התחושה היתה של סיוט מתמשך. בסופו של דבר הצלחנו איכשהו לעבור את זה לאחר התערבות של השוטרים שהיו במקום. אמנם פיזית יצאנו משם, אבל הכאב, ההלם, ההשפלה וסערת הרגשות המשיכו ללוות אותנו במשך כל השבת. למרות שאנחנו אנשים מבוגרים ויש לנו כלים להתמודד עם סיטואציות כאלה, זה בהחלט היה אירוע קשה וטראומטי עבורנו, על אחת כמה וכמה לבננו התינוק. במשך כל השבת הוא היה מפוחד, בכה הרבה, פחד לצאת מהבית ולא הפסיק להגיד: "בום בום".

עד היום בכל פעם ששמעתי על עוד הפגנה של "פעילי שלום" באיזה כפר או שכונה, מצד אחד הם עוררו בי רגשות שליליים כיוון שאינני מסכימה עם דעותיהם ואני חושבת שהם גורמים נזק למדינה, אך מאידך היתה בי איזו אמפתיה כלפיהם, איזו מחשבה שמדובר באנשים שבאמת רוצים שלום, שאכפת להם מזכויות אדם ושבסופו של דבר הם מונעים גם מכוונות טובות. ביום שישי האחרון הבנתי עד כמה טעיתי. אנשים ונשים שמתקיפים בכזו אלימות ושנאה, שמסתובבים עם רצח בעיניים, שמסוגלים לירוק לאישה בפרצוף רק בגלל שהיא חושבת אחרת או שנקלעה בטעות למקום הלא נכון, שאינם בוחלים באמצעים ואינם מהססים לפגוע ברכוש ולגרם טראומה לילד קטן אינם ראויים לתואר פעילי שלום. מדובר באנשים רעים שהדבר היחיד המניע אותם הוא שנאה עמוקה. האמת צריכה לצאת לאור, מסיכת הצביעות הצדקנית חייבת לרדת. למען עתיד טוב יותר, כדאי שכולנו נדע מהו פרצופם האמיתי של אותם "פעילי זכויות אדם".

עירית דובדבני
מקסיקו סיטי

כשאובאמה עישן חשיש

יודעי דבר מהנעשה בבית הלבן מתארים את אחד הנאומים המעניינים של נשיא ארצות הברית.

עם בחירתו הבטיח נשיא ארצות הברית לבוחריו שיוציא את הכוחות האמריקאים מעיראק ויפסיק את ההרג ושפיכת הדם האמריקאי בארץ לא להם. הנשיא כמובן לא רצה להשאיר את עיראק לכוחות הטרור ולפני הוצאת הכוחות חשב כיצד לשנות את כל המצב בעיראק כך שבמקום שנים של משטר אפל יבוא משטר דמוקרטי ונאור.

באחד הנאומים לאומה, אובאמה תכנן לדבר על הכוחות בעיראק. בזמן הכנת הנאום אובאמה היה מרומם מאוד וכאילו בעולם אחר. מדיבורו ומהתנהגותו היה ניתן לראות בברור שיש לו תוכנית! ליועציו הקרובים סיפר על תוכנית צבאית מהירה כבזק שיש בדעתו לעשות לפני הוצאת הכוחות, על תפיסת גורם מפתח שבעזרתו כל התרבות העיראקית תשתנה והיא תהפוך לדמוקרטית ועל הרעיונות הפשוטים להשגת התוכנית. במשך מספר דקות תיאר הנשיא בהתלהבות האופיינית לו את התוכנית ומפיו, זה נשמע ממש פשוט ובר השגה.

היועצים בהתחלה נסחפו אחרי הרעיון, אבל אחרי דקה או שתיים (תלוי בגרסאות אותם יודעי דבר) הם התחילו להחליף ביניהם מבטים. משהו כאן פשוט מידי, חשב היועץ האסטרטגי. למרות הפשטות שבה תוארה, היו בה כמה חורים, איך עושים מבצע צבאי מהיר במקום של לוחמת טרור וגרילה, איך משנים תוך יום דפוס של מדינה שלמה? מה עם כל משקעי העבר? יועץ התקשורת לא הבין בכלל איך אפשר למכור משהו כזה לציבור, אולי אדם או שניים אכן יחשבו שזה כל כך פשוט, אבל אחרי שמונה שנות בוש, אף אחד כבר לא יאמין לפתרונות קסם.

כשאובאמה סיים לדבר, היה קצת מתח, עד שהיועץ האסטרטגי אמר משהו כמו "זה יפה אבל לא מציאותי". אומרים שהמבט של הנשיא הקפיא אותו אז הוא אמר "טוב, תן לנו כמה דקות לבדוק איך אומרים את זה לציבור". כשהנשיא הלך, היועצים לא ידעו מה לעשות, חלק קללו את העולם, חלק קללו את התוכנית משוללת המציאות ומישהו גם קילל את הנשיא. יועצו האישי החליט ללכת לחדר הנשיא וראה אותו קורא את טיוטת הנאום ושאריות חשיש לידו. אומרים שהעוזר, רץ, קרע את הנאום, סילק את החשיש ולמראה האיום בפני אובאמה הגיב ב"תיזהר, אספר לאשתך".

יודעי דבר מספרים שהרעיון לנאום הזה נגנז לבלתי שוב. הנשיא הבין שהרעיון בכלל לא הגיוני, שהוא יציג אותו כהזוי ותלוש מהמציאות ושזה רק יפגע בו לקראת הבחירות.

יודעי דבר מספרים ששוב נראתה קסטת חשיש בחדר הנשיא לפני נאומו על קווי 67. לדבריהם, הנשיא לא חקר את הנושא לעומק, הוא לא יודע מכיר את הגידול היהודי ביו"ש, ועדיין חושב שמספר הפלשתינים בשטחים גדל. הנשיא לפני הנאום היה באווירת אופוריה וחשב שאפשר לפתור בעיות ותרבות של שנים על ידי משפט אחד פשוט.

יודעי דבר מספרים, שהפעם עוזר הנשיא גילה את החשיש רק אחרי הנאום.

אשר נשיא יחטא

היום ניתן גזר דינו של הנשיא לשעבר, משה קצב. העיתונים מחר יהיו מלאים מן הסתם בשניניות על קצבה של עונש, רכילויות על משפחת קצב המורחבת ומאמר דעה בנוגע לעברייני מין. בהתאם לנסיבות אלו אני אשתדל להימנע משניניות משמימות ולהעיר כמה נקודות:

א.

לא מזמן התפרסם מכתב של רבנים התומכים בקצב או ליתר דיוק, סוברים שאין בראיות אלו כדי להרשיע את האיש. גזר הדין מתבסס על דברי הנפגעות לכאורה ועל עימותים בינן לבין קצב אז זה בעצם מילה של א' מול מילה של קצב. על פי ההלכה במקרים אלו לא ניתן להרשיע אדם, בוודאי לא באונס. שופטי בית המשפט פסקו אם כן בניגוד לדעת ההלכה ולכן ראו אותם רבנים חובה למחות. קטונתי מלהיכנס לדיון ההלכתי, אבל יש לי ברשותם שאלה אחת: יש כאן שאלה של הלכה מול דינא דמלכותא, לפי ההלכה קצב זכאי ולפי חוקי המדינה הוא אשם, אותם רבנים סוברים כמובן שההלכה צודקת ולכן יש לצאת נגד החלטות המלכות? מדוע אם כן אותם רבנים בזמנים אחרים (כמו הסכמי אוסלו, ההתנתקות ועוד) דווקא תמכו בהחלטות הממשלה בגלל דינא דמלכותא? לאן נעלמה ההלכה בזמן שמאות רבות שלמו בחיהם בפיגועים מאז אוסלו, עשרת אלפים איש גלו מבתיהם בהתנתקות ועשרות אלפי איש נכנסו לטווח של טילים מעזה? למה דווקא אז דינא דמלכותא הכריעה את ההלכה?

ב.

היום נהפך ליום חג לארגוני זכויות הנשים ונפגעי התקיפה המינית. אני בהחלט מבין אותן, אלפי שנים שהגברים שולטים על הנשים והיום סוף סוף הצליחה אישה להשיב את הכבוד. אני לא מזלזל חלילה, אונס עשוי לגרום למשבר נפשי קשה מאוד שעשוי לגרור התאבדות או פגיעה חמורה באופן התפקוד. בשנים האחרונות ההתעללות המינית נהפכה למכה של ממש ולפי הסטטיסטיקות בארצות הברית כל אישה רביעית (25% מהנשים) תיאנס בימי חייה!!! בהחלט יש למצות את כל הכלים נגד האנסים, אבל חשוב לזכור דבר בסיסי, לא כל מי שמואשם באונס אכן אנס. בקרב הפסיכולוגים והמשפטנים יש מחלוקת חמורה מאוד באשר לאמיניות שיש לתת לתלונות על אונס ומסתבר שיש מתלוננות רבות ששוכנעו בדרך זו או אחרת שהן נפגעו, הן מאמינות בכך בכל ליבן אבל האמת היא שהמושא חף מפשע. בארצות הברית היו כמה מקרים מפורסמים של אנשים שהורשעו מתלונות אמינות מאוד לכאורה ובסוף התברר שאין להן שום בסיס עובדתי.

ג.

אם כבר הזכרנו את ההתנתקות, אני לא מאלה שאומרים שפלוני נענש בגלל פשעיו בגירוש אלפי יהודים מבתיהם. אבל באמת, עם כל האמפתיה שאולי אפשר לתת באיש שכל עולמו חרב, שדינו מעונה כבר ארבע שנים וחצי ושממקום כל כך גבוה צנח לשפל התחתיות, קשה לי לרחם על איש שסייע בכך שמשפחות רבות נשברו וכן קשה לי לרחם על אשתו שכשאת נשיא האמורה להיות אמונה על מעשי חסד במדינה, כלל לא ידעה (או שבחרה לא לדעת) שרבים ממגורשי גוש קטיף נזרקו מביתם אל כלום, לא רק שלא היה להם איפה לשים את הכרית, גם לא היה להם כרית. אז קצב, אני באמת לא רוצה לשמוח במפלתך, אבל מצטער, גם להיעצב אני לא יכול.

כשאי אפשר לשתוק.

תכננתי לכתוב השבוע על שמאל והומניות או על אירועי חוות גלעד וויכוח משפחתי מעניין בנושא. לצערי, במוצי שבת התבשרתי יחד עם עם ישראל על הטבח באיתמר, מאז אני פשוט לא יכול להפסיק לחושב על מה שקרה שם.

בשיתוף עם משפחת הנרצחים, החליט השר אדלשטיין על פרסום התמונות. תנועת ישראל שלי הכינה סרטון עם התמונות. הסרטון קשה לצפייה אבל חיוני במציאות בה אנו חיים. בגלל ההגבלה של יוטוב, הכנסתי כאן קישור ומוסיף את האזהרה של גוגל שזה לגיל 18 ומעלה.

כל מילה נוספת שלי מיותרת ואני משאיר לכם את הברירה האם להפיץ קישור זה או לא.
http://dl.dropbox.com/u/5996052/fogel.wmv

I planned to write this week on the left humanity or the events of the Havat Gilad and a interesting family debate on the subject. Unfortunately, after Saturday I was told along with the people of Israel for the massacre in Itamar, since, I can not stop thinking about what happened there.

Cooperation with the victims family, the minister Edelstein decided on advertising images. "My Israel" made a video with the pictures. The video is hard to view but I think its important. Because of the limitation of Youtube, I am shring this link and adding Google's warning that the it's for people older than 18.

Any other word is unnecessary, I leaves you the choice whether to share this link or not.

http://dl.dropbox.com/u/5996052/fogel.wmv