אופניים בשבילי החיים

יש פתגם ש'החיים הם כמו אופניים, כשקשה, נמצאים בעליה, כשקל נמצאים בירידה וכשעוצרים נופלים'.
בחודשים האחרונים גיליתי שהאופניים הם גם כלי תחבורה ולא רק אמצעי שעשוע. הכל התחיל מהרכבת, דרך נוחה להגיי ממקום למקום ובתנאי שהמקום הואיל בטובו להיות קרוב לתחנה. בשאר המקרים, נגזר על הנוסעים לנסות לתמרן בין לוחות הזמנים של האוטובוסים ולהמציא מסלולים חדשים ב'מוביט' כדי למקסם סנכרון ולהוריד את ההמתנה למינימום, כלומר לשעה.
כאן מתחיל הסיפור של האופניים. לאחר איומים על חיי מקצין הכושר הקרבי אם אעז להתקרב לאלו החשמליות, נאלצתי להסתגל לאופניים שהומצאו על ידי אפלטון או מישהו בתקופתו ולדווש כדי להגיע לתחנה. בהתחלה זה היה קשה, אחר כך שכנעתי את עצמי שזה טוב לבריאות ואז התמכרתי לבריזה בנסיעה.
רכיבה זה זמן טוב לחשוב, בעיקר על 'מתי מגיעים' אבל גם על דברים אחרים, כמו האופניים כמשל לחיים. במסלול רכיבה יש שני מכשולים עיקריים: בולדרים ובכלל זה כל שינוי גובה בשביל וחול. כדי להתמודד עם בולדרים צריך לתפוס טוב את הכידון ולנווט בין האבנים והבורות. אם המשחק של קפיצה בין מכשולים לא קשה מידי, אפשר אפילו לשמור על קצב נסיעה מהיר.
בחול, המצב שונה. הוריד הילוך, לשחרר קצת את האחיזה ולתת לאופניים לנווט את עצמם. מישהו עם כח בידיים יכול לנסות להקפיץ את האופניים ברציפות כדי להחלץ משקיעה. אם הרכיבה נעצרה, קשה מאוד להתחיל ולפעמים פשוט כדאי לרדת וללכת.
וככה זה בחיים. לפעמים יש אתגרים שניתן לזהות אותם, כמו איזה בור במסלול. כל עוד השביל תקין, אפשר להמשיך כרגיל ורק לנווט בין המשימות והאתגרים.
אבל לפעמים מלמעלה השביל נראה חלק, אין שום קושי. רק כשמסתכלים מקרוב מגלים שהדברים לא מתחברים כך שנוצר שביל טובעני. במקרים כאלה קשה מאוד לנווט כי לא יודעים לאן ויתכן שצריך להוריד קצת הילוך, להתאים ציפיות ולתת למציאות לנווט. אם המציאות עדיין קשה ונראה שעוד רגע נופלים, אולי זה הזמן לשנות אסטרטגיה, לרדת מהאופניים וללכת.

אם רכבתם איתי עד כאן, מגיע לכם עוד שני טיפים לרכיבה ולחיים:
א. אל תפחדו לשחק עם ההילוכים, גם אם זה כל דקה. החיים הם דינמיים ולא צריך להתקבע.
ב. גלגל גדול יעיל יותר בשטח, גם בחול. צרו לעצמכם מעגל גדול של ידידים וחזקו את המעגל המשפחתי!

הבר נוער ושאלות נוספות

בעקבות חשיפת הרצח בבר נוער, כמה שאלות הקשורות איכשהוא לנושא:

האם הקהילה הגאה מתביישת בבכיר בקהילה?
(אני יודע שזה שחוק, אבל הייתי חייב)

כשהתברר שהרצח הוא נקמה על אונס מצד בכיר בקהילה עצמה, האם זה מנקה את החרדים מהאשמת שנאה?
למקרה שלא, הנה כמה הסברים אפשריים: החרדים עדיין אשמים כי בלעדיהם לא הייתה שנאה כלפי בעלי נטיות הפוכות. החרדים גרמו בעקיפין להטרדה כי הבכיר בקהילה חיפש פורקן ממתחים. החרדים אשמים בכך שאפשרו לרוצחים לצאת מהמסגרות החרדיות הנורמטיביות ולהפוך לפושעים (שלא חובשים כיפה). החרדים אשמים נקודה. הסברים יבואו בהמשך.

האם יוטל צו איסור פרסום על הסיבה בגינה המשטרה הייתה להוטה לבטל את איסור הפרסום?

האם יחקק חוק שיאסר על ווינט לחפור בכל נושא? בפרט, במקרה של צו פרסום, האם יאסר על ווינט לחפש כל מידע קשור, לתת כותרת בסגנון של "חשיפה:" ואז בעצם לכתוב שהמידע אסור לפרסום?

אם הבכיר בקהילה לבש על ראשו שק שחור, האם הוא נהיה חלק מכת הטאליבן?

אם כל מי שקרוב לחשודים יודע מן הסתם שהם נעצרו, למה צריך צו איסור פרסום?

בהמשך לשאלה הקודמת, האם ייתכן שצו איסור הפרסום הוא בעצם לבקשת התקשורת שרוצה להרוויח הרבה ימים של דיון ציבורי - מיד לאחר חשיפת הפרשת ומיד לאחר ביטול איסור הפרסום?

ועכשיו שאלה רצינית:
יש ויכוח האם נטייה הפוכה היא הפרעה נפשית או לא. זה המקרה הבודד בו  אגודת הפסיכולוגים לא נתנה הכרעה מקצועית אלא דמוקרטית שנעשתה על ידי הצבעה של פסיכולוגים. לדעתי ניתן לתת סיבות אובייקטיבייות שמעבר לתרבות מסויימת ולטעון שבעלי נטייה הפוכה זה הפרעה נפשית. אולי אאריך בפעם אחרת אבל במשפט אחד - זה מנוגד לרעיון האבולוציה ולהמשכיות הטבעית של יצור חי.
בעלי נטיות הפוכות אוהבים לטעון שהנטייה מולדת, אם כי אני חושב שכל בר דעת יסכים שיש השפעה רבה לסביבה, התניות ומאפיינים התפתחותיים. העובדה שבשנים האחרונות יש יותר בעלי נטיות הפוכות תומכת בטענה זו, אבל בוודאי שזה לא המקור היחיד לטיעון.
כיוון שגם אם לא מדובר בהפרעה נפשית, ברור שיש סבל מסויים לבעלי נטיות הפוכות שהרי מצד חלקים נרחבים בחברה, זה נתפס כלא נורמאלי והם עשויים לעבור השפלות או התקפות בגלל נטיותיהם.
כיוון שכך, האם פעילות כמו של הבר נוער היא מוסרית? האם עידוד ותמיכה בנערים ונערות להומוסקסואליות, בזמן בו הם נמצאים בשלב ההתפתחותי שלהם, בשלב שאולי יקבע את נטיותיהם נחשב מוסרי? איזה זכות יש לאדם או עמותה לדחוף נער למקום שהוא על גבול ההפרעה הנפשית ועשוי לגרום לו סבל?
לי אישית אין תשובה, אולי לאותו בכיר בקהילה יש...

האם האוהדים משנים את המשחק?

כל צופה שרוף יודע שלצופים יש השפעה על תוצאות המשחק. מסתבר שנושא זה לא נותר נחלת הצופים אלא נחקר על ידי פסיכולוגים וגם הוצעו לזה תיאוריות. עולה שהאמונה אכן קשורה איכשהו למציאות ולא הומצאה רק כדי לגרור צופים למשחק ולגרור את הכסף שלהם למועדון.
הנושא בארץ נחקר פחות למרות שיש כאן מאפיינים ייחודיים  אל דאגה, כחלק מהלימודים שלי, עשיתי עם חבר (שמעדיף לשמור על עילום שמו) מחקר קטן בנושא. תודה לי. על העבודה המשותפת ולארז המנחה על ההערות המחכימות. התקציר לפניכם והמחקר המלא בקישור הבא:
המאמר המלא

תקציר:
ההשפעה של משחקי ספורט במגרשים הביתיים ומשחקי חוץ נחקרה רבות בעולם כולו ולרוב נמצא שהמגרש הביתי מקנה יתרון. הסיבות שנתנו מבוססות על הסברים פסיכולוגיים כמו תיאוריית ההאצה החברתית של זאיונק (1965) או, יתרון טכני שמקנה מגרש מוכר. המטרה הייתה לבדוק האם בישראל יש למיקום המשחק השפעה על הסיכוי לנצח ומהם הסיבות להשפעה. במחקר נסקרו כל המשחקים של ארבעה קבוצות כדורגל מליגת העל בעונה אחת בשלושה מצבים משחק - מגרש הבית, במגרש אחר, ומשחק במגרש של הקבוצה היריבה. נמצא שהמגרש הביתי נתן יתרון מובהק לניצחון ביחס למגרש החוץ. בגלל המאפיינים של ישראל כמדינה קטנה, האפקט עשוי לנבוע מהשפעות האוהדים והאצה חברתית או מאמונת השחקנים על הסבירות לנצח, דבר שמשנה את אופי המשחק.

על ימין ועל שמאל

אחרי השואה, שאלו את עצמם אנשים רבים איך זה שאומה שלמה יוצאת למלחמת גזע ומשמידה בלי נדנוד עפעף מליוני יהודים ובני גזעים נוספים. שתי מילות קסם שמשתמשים בהם להסבר הם דה אינדיבידואציה ודה הומניזציה (אל תנסו להגות אותם, זה לא בריא לשיניים).

דה אינדיבידואציה זה מצב בו היחיד מאבד את זהותו, הוא כאילו לא מחליט לבצע את הפשע אלא הקבוצה שבתוכו הוא חי ולכן הוא לא מרגיש רגשות אשמה על פשע זה. דה הומניזציה זה מצב בו ממעיטים מהאנושיות של הקורבן כדי שלא יהיו רגשות אשמה על הפגישה בו. במסע ההרג של הנאצים, חיילי האס אס היו שבויים כל כך בנאציזם שלא הם החליטו על ביצוע ההרג אלא הם רק בצעו פקודות של המערכת הגדולה. בנוסף, היהודים ושאר הגזעים לא נתפסו כבני אדם שראויים לחיות אלא כאנשים מגזע נחות שטוהר הגזע מחייב להשמידם.

לפעמים ישנה אמונה תמימה שאנשים משתנים בעקבות אסון גדול. ההסטוריה לעומת זאת מלמדת שתופעות משנות אולי את ביטויין, אך הן בוודאי לא נכחדו. במילים אחרות, לא כדאי לסמוך שהפקת לקחי השואה כשלעצמה תלמד את האנושות מוסר.

למי שלא מאמין, הנה כמה דוגמאות מהחיים שלנו, כאן בישראל:

דה אינדיבידואציה בצבא: צבא ההגנה לישראל הוקם כדי להגן על מדינת ישראל ואזרחיה. בהתנתקות מגוש קטיף ביצע הצבא פעולה ישירה נגד אזרחי ישראל והוציא אותם מביתם מסיבות מדיניות. ביצוע הפעולה היה צריך להעלות שאלות מוסריות רבות – איך אפשר לגרש אדם מביתו? איך משתמשים בחייל נגד אזרחים והאם בכלל זה יתרום לבטחון המדינה או דווקא יזיק (והרי נבואות הזעם על גראדים התממשו)? הפיתרון לדילמות אלו היה פשוט מאוד – החייל בסך הכל ביצע את המוטל עליו, פקודה זו פקודה. על ידי מלחמת החורמה נגד הסרבנות והדגשת מחויבותו של החייל לצבא, גם אם הפקודות נראות לו לא חוקיות ולא מוסריות, ניטל כח השיפוט מן היחיד והוא הפך לרובוט בידי הממשלה.

דה הומניזציה של השמאל: אם כבר הזכרנו את ההתנתקות, עולה השאלה כיצד כל כך הרבה שמאלנים שרוצים שלום תמורת שטחים ובשם ההומניות מתנגדים לכיבוש של הערבים, מוכנים באותה נשימה להעיף מהבית את עשרת אלפי מתיישבי גוש קטיף והשומרון ואין להם בעיה לעשות אותו דבר לשלוש מאות וחמישים אלף (350,000!) מתיישבי יהודה ושומרון?

אצל התל אביבי המצוי, הפיתרון לקונפליקט מאוד פשוט. הבורות המדהימה בכל מה שנוגע ליהודה ושומרון והמתנחלים מאפשר להם להדחיק את השלכותיהם של כל עקירה ולהשתמש במה שנקרא רציונליזציה כדי להסביר לעצמם שבעצם זה טוב למתנחלים כי תמורת הגרוש הם יקבלו כמה שקלים.

השאלה מתעוררת כלפי העיתונאים ואנשי הציבור שכן מודעים קצת למספר המתיישבים ביו"ש ולמצבם הקשה של עקורי גוש קטיף. וכן נכנס הדה הומניזציה. מאמרים בהארץ, וואלה או כלי תקשורת מרכזיים אחרים הציגו את המתנחלים כבן אנוש סוג ב', שלא לדבר על אזרח סוג ג' שמוצץ את לשד המדינה (מי שלא זוכר, אני ממליץ לחפש בגוגל). כיוון שהמתנחלים הם בעצם לא בני אדם מן השורה, אין בעיה להעיף אותם לכל הרוחות, מותר אפילו לשבור להם את העצמות (וואלה, שם, שם). תפיסה זאת מוצאת ביטוי מעשי בכל שבת כשאנשי שמאל מגיעים ומציתים שדות של יהודים או גורמים לפרובוקציות אחרות ואז מנסים להאשים את המתיישבים בתקיפת ערבים חפים מפשע שבסך הכל הלכו עם כמה גרזנים ליד יישוב יהודי.

דה הומניזציה של הימין: הייתי מאוד שמח לכתוב שבימין אין תופעה כזו. לצערי היא אכן קיימת, אך לשמחתי, התופעה היא בעיקר בקרב בני נוער וחברות שוליים. הימין ובעיקר הימין הדתי נלחם על זכותינו בכל הארץ. הבעיה היא שמה לעשות, יש כאן כמה ערבים שלא מוכנים לזוז וטוענים לבעלות על השטח. יש שרואים פיתרון בהעברת כל הערבים לירדן או למדינה אחרת ואז כמובן עולה השאלה המוסרית על גרוש בני אדם. גם כאן הפיתרון הוא שאנשים אלו הם בני אדם נחותים ולכן ניתן לראות בני נוער שיזרקו אבנים סתם על ערבים. בתורה אגב, יש מקום גם לגויים שיגורו בארץ ובתנאי שיקיימו את חוקי המדינה (כלומר, להפסיק לגנוב ולעשות פיגועים...)

אשר נשיא יחטא

היום ניתן גזר דינו של הנשיא לשעבר, משה קצב. העיתונים מחר יהיו מלאים מן הסתם בשניניות על קצבה של עונש, רכילויות על משפחת קצב המורחבת ומאמר דעה בנוגע לעברייני מין. בהתאם לנסיבות אלו אני אשתדל להימנע משניניות משמימות ולהעיר כמה נקודות:

א.

לא מזמן התפרסם מכתב של רבנים התומכים בקצב או ליתר דיוק, סוברים שאין בראיות אלו כדי להרשיע את האיש. גזר הדין מתבסס על דברי הנפגעות לכאורה ועל עימותים בינן לבין קצב אז זה בעצם מילה של א' מול מילה של קצב. על פי ההלכה במקרים אלו לא ניתן להרשיע אדם, בוודאי לא באונס. שופטי בית המשפט פסקו אם כן בניגוד לדעת ההלכה ולכן ראו אותם רבנים חובה למחות. קטונתי מלהיכנס לדיון ההלכתי, אבל יש לי ברשותם שאלה אחת: יש כאן שאלה של הלכה מול דינא דמלכותא, לפי ההלכה קצב זכאי ולפי חוקי המדינה הוא אשם, אותם רבנים סוברים כמובן שההלכה צודקת ולכן יש לצאת נגד החלטות המלכות? מדוע אם כן אותם רבנים בזמנים אחרים (כמו הסכמי אוסלו, ההתנתקות ועוד) דווקא תמכו בהחלטות הממשלה בגלל דינא דמלכותא? לאן נעלמה ההלכה בזמן שמאות רבות שלמו בחיהם בפיגועים מאז אוסלו, עשרת אלפים איש גלו מבתיהם בהתנתקות ועשרות אלפי איש נכנסו לטווח של טילים מעזה? למה דווקא אז דינא דמלכותא הכריעה את ההלכה?

ב.

היום נהפך ליום חג לארגוני זכויות הנשים ונפגעי התקיפה המינית. אני בהחלט מבין אותן, אלפי שנים שהגברים שולטים על הנשים והיום סוף סוף הצליחה אישה להשיב את הכבוד. אני לא מזלזל חלילה, אונס עשוי לגרום למשבר נפשי קשה מאוד שעשוי לגרור התאבדות או פגיעה חמורה באופן התפקוד. בשנים האחרונות ההתעללות המינית נהפכה למכה של ממש ולפי הסטטיסטיקות בארצות הברית כל אישה רביעית (25% מהנשים) תיאנס בימי חייה!!! בהחלט יש למצות את כל הכלים נגד האנסים, אבל חשוב לזכור דבר בסיסי, לא כל מי שמואשם באונס אכן אנס. בקרב הפסיכולוגים והמשפטנים יש מחלוקת חמורה מאוד באשר לאמיניות שיש לתת לתלונות על אונס ומסתבר שיש מתלוננות רבות ששוכנעו בדרך זו או אחרת שהן נפגעו, הן מאמינות בכך בכל ליבן אבל האמת היא שהמושא חף מפשע. בארצות הברית היו כמה מקרים מפורסמים של אנשים שהורשעו מתלונות אמינות מאוד לכאורה ובסוף התברר שאין להן שום בסיס עובדתי.

ג.

אם כבר הזכרנו את ההתנתקות, אני לא מאלה שאומרים שפלוני נענש בגלל פשעיו בגירוש אלפי יהודים מבתיהם. אבל באמת, עם כל האמפתיה שאולי אפשר לתת באיש שכל עולמו חרב, שדינו מעונה כבר ארבע שנים וחצי ושממקום כל כך גבוה צנח לשפל התחתיות, קשה לי לרחם על איש שסייע בכך שמשפחות רבות נשברו וכן קשה לי לרחם על אשתו שכשאת נשיא האמורה להיות אמונה על מעשי חסד במדינה, כלל לא ידעה (או שבחרה לא לדעת) שרבים ממגורשי גוש קטיף נזרקו מביתם אל כלום, לא רק שלא היה להם איפה לשים את הכרית, גם לא היה להם כרית. אז קצב, אני באמת לא רוצה לשמוח במפלתך, אבל מצטער, גם להיעצב אני לא יכול.

הנאה פרדוכסאלית

פוסט זה נכתב לאור דברים מעניינים שראיתי ברב קוק (מוסר אביך ג') ושיטתו המעניינת של הפסיכולוג ויקטור פרנקל (מחבר האדם מחפש משמעות ומייסד שיטת הלוגותרפיה).

מי נהנה יותר בחיים, מי שמאמין שמטרת החיים היא ליהנות, או מי שמאמין שמטרת החיים היא לעבוד?

התשובה פשוטה ביותר, ברור שמי שמאמין שהחיים נועדו להנאה, שהרי הוא שואף ליהנות מכל רגע. אבל אז בא מרפי ימ"ש וסיבך לנו את החיים. מרפי כידוע המציא את החוק ש"כל דבר אשר יכול להשתבש, אכן ישתבש", ומיני אז, דברים אכן משתבשים.

גם העשיר ביותר סובל מתסכולים רבים, פקקים בכביש, פקיד מעצבן במס הכנסה, מזג אוויר חם ומחניק, יממה קצרה מידי, יחסים מאתגרים עם הורים / בני זוג / ילדים או סתם בלוגרים מעצבנים שממלאים את סדר יומו העמוס ממילא. פשוט העם סובלים גם מקשיי פרנסה, אוטובוס שמאחר ועוד היד נטויה (תפעילו את הדמיון לבד, מה את כולם צריך להאכיל בכפית?)

גם אדם שינסה לראות את חצי הכוס המלאה בלבד, ילבש משקפיים וורודות ויקבל בעליצות איחור של אוטובוס, לא תמיד יהיה מסופק. החיים, מה לעשות, מגיעים עם הגבלות, לא כל דבר אפשר לממש ולא כל דבר אפשר לקנות. חיים שכל תכליתם היא רדיפה אחרי ריגושים והנאות מביאים בהכרח הרבה מאוד תסכול. כל הנאה לא ממומשת, כל רגע של עצב או אפילו כל רגע בעבודה, בלימודים או בכל מטלה הכרחית אחרת יגרום לתסכול. מה שבעצם קורה זה שהצורך בהנאה גורם ללחץ למימוש ההנאה שגורם לפיצוץ באי מימוש. גישה כזו לחיים עשויה בסופו של דבר לגרום לדיכאון.

אם מטרת החיים היא להנות אבל בדרישות הסביבה יש לימודים, עבודה ונהיגה לפי החוק, הרי שהחיים הם בהחלט מעצבנים.

הפיתרון לתסביך זה הוא פרדוכסאלי. אל תנסה להנות מהחיים ודווקא אז תהנה או בלשון חז"ל "כל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו". שינוי הגישה ויצירת מוקד חיים שעניינו מימוש עצמי, עיסוק, התעלות אישית או כל דבר אחר שהוא לא תלוי בחברה ולא מוכוון הנאה ישירה, תגיע תחושת שמחה פנימית, וגם רגעי הנאה לא מעטים. פרנקל קרא לזה התכוונות פרדוכסאלית, אתם מבחינתי יכולים להמציא שם אחר.

הרעיון מאוד פשוט, על ידי מציאת מטרה ומשמעות לחיים של האדם מתבטלת תחושת ההחמצה שתוארה ובמקומה מגיעה תחושת סיפוק עצמי. בצור הזו פותרים את הבעיה הבסיסית של חוסר הנאה פנימית, או בלשון ברורה יותר - סיפוק נפשי. כשסיפוק זה מושג, הצורך בהתרעננות, ריגושים והנאות פשוטות של החיים לא יוצר לחץ למימוש ואפשר ליהנות מאותם דברים בצורה מלאה.

כל זה נשמע טוב ויפה ולפי פרנקל, יש להבטחה גם כיסוי. יש רק בעיה אחת. חוק מרפי.

מציאת המשמעות לחיים היא לא כל כך פשוטה, הרבה דברים יכולים להשתבש שם בדרך וכזכור, כל דבר שיכול להשתבש, אכן ישתבש...

מישהו היה צריך להרוג את מרפי כשהוא היה קטן, או לפחות למצוא לו משמעות חיים אחרת במקום ניסוח המשפט האווילי שלו.

מרק עוף לנפש

אחד מהספרים היפים שאני מכיר נקרא "מרק עוף לנפש" שמספר על דברים קטנים או גדולים שיש בהם כדי לרפא את הנפש. הנפש בספר כמובן לא אוכלת מרק אמיתי אבל מסתבר שלפעמים אוכל אמיתי בא כאוכל לנפש.

ההפרעות הנפוצות בעולם המערבי קשורות לאכילה. תופעות של השמנה נפוצות להחריד באוסטרליה ובארצות הברית ולהפך, הפרעה של אנורקסיה נרבוזה (הרעבה עצמית לעיתים עד מוות) או בולימיה נרבוזה (בולמסי אכילה) גם כן נפוצות מאוד. הפרעות אלה הקשורות לאכילה באות לפעמים בגלל תרבות, פרסומות לממתקים או עצלנות להכין משהו בריא יותר, אבל לעיתים קרובות יש להן גם גורם נפשי.

במקום להלאות אתכם בהסברים שונים, הנה הסבר שלדעתי הוא המקורי ביותר ונכון גם למי שאין לו תאוות אכילה פורצת גבולות והכרס שלו לא חרגה מהתב"ע (כמוני למשל).

לנפש שלנו יש צרכים שונים כמו צורך באהבה, צמיחה, התרגשות ועוד. בדרך כלל, הצרכים האלה מסופקים בצורה מלאה או חלקית, אבל מה קורה כשהם לא? מה קורה כשילדה בגיל ההתבגרות מצפה שההורים שלה יבינו אותה ואת רגשותיה, אבל ההורים עסוקים מידי בעבודה? הצורך בהבנה דורש את שלו אבל נשאר "רעב". לפעמים הצורך ימולא ע"י חברים, לפעמים על ידי התחברות לנוער שוליים ולפעמים האוכל בא לממש צורך נפשי. האכילה באה לכסות על הצורך הנפשי ולספק אותה, הבעיה היא שזה לא תמיד עובד, לא הייתה נותנים לחם לצמחים שלכם שלא קבלו מים כבר שבוע...

החברה המערבית "אלופה" ביצירת מצבים של בידוד האדם הפרטי, חברויות של פנים אל פנים הפכו לפייס טו פייסבוק, העבודה הופכת את האדם לעבד ותקשורת ההמונים משעבדת את המחשבה העצמאית. התוצאה היא, שהיום האדם בודד מאי פעם, והצרכים הנפשיים שלנו, צמאים יותר מאי פעם.

במצב בו קשה מאוד לספק צרכים נפשיים בסיסיים, לא פלא שהאכילה, הפיתרון הפשוט והזמין מהווה תחליף לכל כך הרבה אנשים. לא פלא שאם כל כך הרבה אנשים מרגישים ריקנות, אז האוכל מנסה למלא חלק גדול מהם. אבל כיוון שהאוכל לא מספק את הנפש, האדם עדיין מרגיש חסר וכאן זה מתחיל להיות מעניין. לעיתים, האכילה הנוספת יוצרת דווקא קושי נפשי גדול יותר כי התווספו כמה קלוריות אבל ההרגשה עדיין בקנטים. יש אנשים ששוב יאכלו עוד, יש אנשים שאחרי בולמוס אכילה יגרמו לעצמם להקיא.

באופן דומה, גם חוסר בתחושת זהות עצמית יכול לגרום לאכילה מיותרת, או לחוסר אכילה. האתגרים והסביבה של החברה המערבית מקשה על טיפוח זהות עצמית ברורה ומוגדרת, מה שמוביל לבלבול ושוב, לתחושת חיסרון. גם כאן, האכילה עשויה לספק את החלל שנוצר מחוסר זהות עצמית מוגדרת.

מקרה הפוך הוא ההפרעה האנוקרטית, בו דווקא ההרעבה משחקת תפקיד. לאור האמור, יתכן שבגלל התוצאות הגרועות של אכילה, נוצרה עמדה נפשית רעה נגד אכילה ולכן מגיעים להרעבה עצמית. במקרה של חוסר בזהות עצמית שמבוססת על מרכיבים נפשיים, עשויים לנסות לבסס זהות עצמית שמבוססת על הגוף. אדם כזה עשוי לנסות "לשפר" את גופו כאילו כל עולמו תלוי בזה ואכן לפעמים כל עולמו הנפשי תלוי במראהו החיצוני. כיוון שהחברה המערבית מגדירה אישה יפה כרזה, ייתכן מאוד שאישה בעלת זהות עצמית חלשה, תנסה לבסס את זהותה על פי גופה הרזה וכגודל זעקתה של הנפש כל גודלה הדיאטה.

לפי זה גם מובן למה תשעים אחוז מחולי האנורקסיה הם נשים, גם לנשים יש בד"כ צורך רגשי גדול יותר מגברים ויתכן שצורך זה לא מסופק כראוי וגם במקרה של חוסר זהות עצמית ומעבר לזהות גופנית, התרבות תגרום לאישה לרצות רזה בעוד שלגבר היא תגרום לרצות להיות שרירי.

ועכשיו שהוצאתי את זה מהבטן, איפה המרק שלי?

כשמיקי איתן הטיל ביצה

מאמר זה נכתב בשביל תנועת רעננים (במשפט אחד - תנועה שרוצה להכניס רוח רעננה בציבור הדתי). אפשר לקרוא מאמר זה ומאמרים של אחרים טובים ממני באתר התנועה : http://www.raananim.org.il

מקדמא דנא התחבטו הפילוסופים בשאלה כבדת המשקל מה קדם למה, הביצה או התרנגולת. אם תאמר שהתרנגולת קדמה שכן מי הטיל את הביצה, א"כ מהיכן בקעה התרנגולת ואם תומר שהביצה קדמה וממנה בקעה התרנגולת, אז מי הטיל את הביצה?

למרות אלפי שנים של התחבטות בשאלה עתיקה זו, לא נמצא לה מענה וגם היום מנסים בעלי הלולים המנוסים ביותר להתחקות אחר הגורם הראשון לענף מסחר זה.

השר מיכאל איתן (שר לעניין מונפץ שתופס שתי לשכות בכנסת) הציב את עצמו עד לא מזמן במיקום ימני מאוד יחסית לראשי מפלגתו. אלא שבזמן האחרון דעותיו התחילו לזלוג למרכז ולכיוון קדימה, כך למשל ההתבטאות האחרונה שלו בעניין ההקפאה "עם תום מועד ההקפאה על ראש הממשלה... לגבש מדיניות התיישבותית מצומצמת". (ערוץ 7). דברים אלו והתנהגות פוליטיקאים רבים אחרים מעלה את השאלה איך קורה שאדם שבמשך שנים החזיק בדעה מסוימת משנה תוך זמן קצר את דעתו. האם אנשים אלו פועלים בניגוד למצפונם? האם דעתם השתנתה או שמא מעולם לא הייתה להם דעה ברורה?

הפסיכולוגיה והסוציולוגיה עוסקים הרבה בקשר שבין עמדות והתנהגות. המחשבה הראשונים היא שעמדות מולידות התנהגות, לכל ביצה יש תרנגולת יחודית. המחקר לעומת זאת מראה שהמציאות מורכבת יותר ובמילים אחרות מי בכלל הטיל את הביצה הזו?

מחקרים רבים לא מצאו קשר בין עמדה כללית והתנהגות שאמורה לבוא בעקבותיה. כך למשל מחקר שנערך בארצות הברית על יחס לבני מיעוטים לא תמיד מצאו קשר בין עמדה שלילית והתנהגות שלילית. רבים מאיתנו נפגשו עם דוגמאות קטנות מחיי היומיום ודוגמא מפורסמת היא של רופא המתנגד לעישון אבל מעשן בעצמו.

תיאוריות חברתיות המדגישות את חשיבות הקונפורמיות עשויות להסביר במקצת את התופעה בכך שבגלל ייחוס חשיבות גדולה לקבוצה, הפרט מוותר על התנהגותו. בגלל סיבות קמאיות, ביטחון או טובות אחרות שמקבלים מהחברה אנו נוטים לשנות את התנהגותנו כדי להתקבל בחברה ולזכות בהטבות גם תמורות ויתור על חלק מעצמיותנו.

לפי הסבר זה, העובדה שמישהו תרנגול לא מעידה על סוג הביצה שהוא יטיל, החברים בלול אחראים לזה. תיאוריה אחרת טוענת שכלל לא ברור מי קדם.

תיאורית הדיסוננס הקוגנטיבי של פסטינגר שאדם שואף לעקביות בין עמדותיו והתנהגותו. כאשר מסיבה שונה אין עקביות, האדם עשוי בין השאר לשנות את עמדתו. במילים אחרות, עמדות לא תמיד גורמות להתנהגות כמו שנוטים לחשוב אלא לעיתים ההתנהגות היא זו שמכתיבה את הרעיון.

ובחזרה לפוליטיקאים. כל אזרח ישראלי הניזון מהתקשורת שומע על דילים שנחתמו בין מקבלי ההחלטות וכתוצאה מכך התשתנו גם עמדות בסיסיות. כך למשל החזיקו חלק מחברי ש"ס או אגודה בדעות שמאל בכדי לקבל כסף לישיבות. מי שמצוי יותר בכנסת יודע שהדילים הם לפעמים על טובות פרטיות יותר, כמו מינוי ליושב ראש וועדה או לשר.

התנהלותו של השר מיכאל איתן אם כן אינה מפתיעה במיוחד, גם לא ניתן לומר מה קדם למה. דבר אחד ניתן ללמוד ממנה וזה שאם אנו רוצים למנוע הישנות מקרים אלו בעתיד, יש לזהות מראש את אותם פוליטיקאים שעמדותיהם איתנות כשל בעלי הכנף ולהבטיח להם ביצי זהב אם הם יחזיקו בדעות הנכונות.

כשפרויד מדבר על דינמיקה

לאחר מספר פוסטים על פרויד ולכבוד סיום הדיון בפסיכולוג היהודי ומעבר חד לגישה שונה בתכלית, הגיע הזמן למשהו חיובי מגישתו של האיש (ואז תדאגו, הפוסט מסתיים בבדיחה עליו).

האישיות, על רגל אחת של פרויד היא תוצאה של קונפליקט בין דחפים פרימטיביים לבין צווי חברה ומוסר נוקשה. כדי להתמודד עם הקונפליקט, משתמש האדם במנגנוני הגנה. פרויד ותלמידיו מנו מעל עשר מנגנונים ביניהם הדחקה, הכחשה, הזדהות (הזדהות עם התוקפן), השלכה ועוד. למרות שהתיאוריה של פרויד ופרוט המנגנונים הרבים בתחום האישיות העלו ביקורת רבה, הרי שבתחום הבינאישי יש להם שימוש נרחב. המנגנונים אולי לא נחשבים כמתארים בצורה טובה את הדינמיקה שבתוך האדם, אך הם נחשבים ככלי טוב לתאר את הדינמיקה של האדם עם הסובב. דוגמא טובה לכך הזדמנה לי בשבוע האחרון.

האיום האירני מוכר לנו מהעולם המדיני פוליטי. מסתבר שכמה בעלי חוש הומור ומוזיקה מאתר לאטמה החליטו לעשות על זה שיר. ילדה כבת תשע ואחיה הגדול ממנה בכמה שנים שזה עתה צפו בסרטון ניהלו שיחה שנראתה כך:

ילדה: אני ממש מפחדת, אני לא רוצה לראות יותר את הסרט הזה.

ילד: אל תדאגי, הערבים האלה טמבלים, אין להם מישהו שיודע להפעיל את הטיל.

לשני ילדים אלה היה קונפליקט עם משהו חיצוני - האיום האירני. האיום החיצוני יותר חרדה עזה ודרוש מנגנון כדי להתמודד איתו. הילדה בחרה בדרך של הדחקת האיום על ידי אי צפייה שוב באותו סרטון ואילו הילד בחר במנגנון הכחשה של האיום. מבוגר מהרחוב הישראלי עשוי גם להשתמש באותם מנגנונים בצורה מתוחכמת יותר - הדחקת האיום על ידי מחשבה על נושא אחר או הכחשה על ידי מחשבה שיעבור זמן רב עד שתהיה להם פצצה או שהם לא יעזו להשתמש בה כי...

זוהי דוגמא של דינמיקה של אדם עם סביבה רחבה. ניתן להביא דוגמאות רבות לשימוש במנגנוני הגנה גם בדינמיקה בין שני אנשים. אדם אחד עשוי להדחיק משמעויות מדבריו של בן שיחו בעוד אחר עשוי להזדהות לגמרי עם דברי חברו. אין סוף לדוגמאות שניתן להביא, אבל הבדיחה כבר קורצת (שמעתי ברדיו, לא נושא באחריות לתוכן):

משה רבנו תלה את אישיותו של האדם במוח, יש"ו בלב ופרויד מתחת לחגורה...

החלום ופשרו?

אחת התרומות הבולטות לדעתי של פרויד לעולם הפסיכלוגיה הוא הדגשת הלא מודע. דיון וחקר תהליכים שמתרחשים בתת מודע כמעט ולא היו קיימים עד שהפסיכולוג היהודי טבע את המונחים של תת מודע, סמוך למודע ומודע.
לפי פרויד, חלק ניכר אם לא הרוב מאישיותו של האדם מקורו בתהליכים המתרחשים בתת מודע. אלו הם תהליכים מנטליים שהאדם לא מודע לקיומם, אך הם משפיעים על רמות מודעות גבוהות יותר וממילא על ההתנהגות וההרגשה. אם כך, עולה השאלה איך חוקרים, מטפלים ומשנים תהליכים שאנו לא מודעים אליהם. ואכן, מסתבר שפרויד לא היה טיפש והוא חשב על השאלה ואף פיתח שיטות שונות לחקר הלא מודע, שיטות שרוב עהעולם המערבי שמע עליהם - ניתוח חלומות, אסוסיאציות חופשיות, שגיאות קולמוס ופליטות פה. המבחן שכל ילד כמעט מכיר של ציור עץ או איש שורשו בתיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד.
אלא, שמסתבר ששיטות אלו לא עובדות כל כך במבחן התוצאה ומחקרים שבחנו מהימנות של מבחנים שונים המבוססים על שיטות אלו (כמו מבחן רורשך) לא מצאו תוקף גבוה של המבחנים. הנה כמה שאלות והסברים אחרים לאותן שיטות שיסבירו איפה אולי פרויד טעה:
חלומות - ההנחה של פרויד הייתה שבשעת השינה, מנגנונים שונים שמדחיקים את הלא מודע (על כך בפעם הבאה) לא פועלים כל כך ולכן מסרים מהתת מודע יכולים לצוף דרך החלום. לפי זה זכרונות וייצוגים שמקורם כבר בילדות יכולים להופיע בחלומותיו של אדם מבוגר. אולם, יתכן שהחלום הוא חלק מתהליך של שמירה וארגון מידע. אם כך, האובייקטים המופיעים בחלום לא באו מהעולם האפל של התת מודע אלא מקורם בחוויות שהתרחשו לא מזמן שעכשיו מאורגנות מחדש במוח.
פליטות פה ושגיאות קולמוס - מי מאיתנו לא שגה פעם בלשונו וקיבל תגובה שכנראה שהאו באמת התכוון לשגיאה כי מקורה באדם עצמו במקום מודחק. הנה דוגמא שעשויה הייתה לקרות לכולנו, בשעת שיחה עם מורה על ציון במבחן אמרת שלא העתקת כשבעצם בתכוונת לומר שלא הבנת את השאלה. המורה עשוי לחשוד שבגלל שהזכרת את הפעולה של העתקה, כנראה שבאמת העתקת והתת מודע שלך רוצה לומר זאת, אך הדחקות מודעות גרמו לכך שהמסר רק יפלט במקרה. אולם, יתכן שהשגיאה נבעה ממקום אחר לגמרי - מתהליכי עיבוד מידע מקבילים. יתכן שבאותו רגע חשבתי על החבר שהעתיק ושתי המחשבות התערבו.
אסוסיאציות חופשיות - אחת הדרכים המוכרות לנסותלחדור ללא מודע היא על ידי ניתוח אסוסיאציות שניתנות בצורה חופשית. למשל, לנבדק ניתנת רשימת משפטים חלקיים והוא צריך להשלימם מתוך הנחה שאופן ההשלמה נובע ממקור פנימי נסתר. אולם, גם כאן יתכן שתהליכי עיבוד המידע אחראים לאופן השלמת המשפטים ולא חויות ילדות נעלמות. יתכן גם שחוויות שהתרחשו לאחרונה משפיעות יותר כך שאין למבחן זה משמעות ממשית ללימוד אופיו של האדם.
כלל של דבר, תיאריות חדשות על דרכי עיבוד המידע והבנה מחודשת של החלום וצורת החשיבה עשויה לקעקע הרבה מהרעיונות שפרויד טבע ואנו משתמשים בהם תדיר.

פרויד והאהבה

לכבוד טו' באב הידוע בציבור כחג האהבה, נראה משהו על האהבה לפי פרויד ומה זה בעצם מלמד אותנו על הפסיכולוגיה.
כידוע, פרויד הושפע מאוד מתורת ההתפתחות של דרווין. תיאריית האיבולוציה השפיעה על פרויד במספר מישורים כשאולי העיקרי שבהם הוא הרעיון שהאדם מונע על ידי דחפים שבעיקרם הם פיסיולוגיים. האדם הרי ביסודו מהקוף וכשם שלקוף אין מניעים רוחניים עליונים (לפחות לקופים של פרויד), כך גם לאדם. התפתחותו של האדם והסתגלותו לסביבה גורמת לדחפים להתבטא בצורה מעודנת יותר.
כדי להתמודד עם הקונפליקט בין חוקי הסביבה והדחפים הפרימטיביים מפתחים לרוב מנגנוני הגנה שונים כמו הדחקה, הכחשה או עידון. זה האחרון גורם לביטוי הדחף בצורה מקובלת בחברה. כיוון שדחף החיים העיקרי לפי פרויד הוא דחף המין, והסביבה אוסרת ביטוי חופשי של דחף זה, יש צורך בפיתרון לקונפליקט. הפיתרון הרצוי והבריא בא על ידי עידון הדחף שמתבטא ברומנטיקה ואהבה. לפי פרויד, כל הדיבורים על אהבה, לימוד האהבה או כל פעולה רומנטית היא בעצם עידון לדחף פרימטיבי, אותו דחף שמפעיל את השימפנזה ואת שייקספיר.
פרויד מהווה אם כן דוגמא להשפעה של תיאוריה שמקורה בבילוגיה על הפילוסופיה והפסיכולוגיה.
החינוך על ברכי דרווין אולי לא התשנה כל כך, אבל הפסיכולוגיה של היום שונה בהחלט. כיום נוטים רוב הפסיכולוגים לראות באדם יצור הומאני בעל יכולת בחירה (גם אם היא מוגבלת) שיכול להציב לעצמו יעד ובלשונו של פרנקל "להתעלות מעבר לעצמו". האהבה אם כן לפי גישות אלה אינה תוצר של דחף פיסיולוגי אלא רצון פסיכולוגי עמוק של התעלות מעבר לאני האגואיסטי והזדהות עם משהו גדול יותר. תיאוריתיקנים שונים ינסחו זאת אולי במינים שונות, כמו צורך בשייכות, בהערכה או בזהות עצמית, אבל באופן כללי ההגדרה היא של צורך פסיכולוגי או במילים מהעם "צורך רוחני".
תיאריות אלו מדגימות כמובן מצב הפוך, בו בתחום הביולוגי עדיין לומדים את התיאוריות של פרויד ואילו בתחום הפילוסופי והרוחני לומדים תיאריות שעומדות בסתירה ביסודן לתהליך אבולוציוני.
ואחרי כל זה, אני מעדיף את האהבה שמקורה בצורך להתעלות ולו את זאת השניה.

החוויה האורגניזמית של רוג'רס ושל השאר

אתם מכירים את כל האלה שיש להם איזו תובנה או שניים (ששמעו ממישהו אחר) ומיד חושבים שהם פסיכולוגים? ובכן, מסתבר שהקבוצה הגדולה הזו כוללת אותי, אלא שבמקרה זה ההתייחסות תהיה לדעות אמיתיות של תיארוטיקנים מוכרים וחלק מהדברים באו לאחר דיון עם המרצה באוניברסיטה (בפסיכולוגיה, אלא מה?).

בקיצור, מה שבאתי לומר במשפט פשוט הוא שאני פותח בסדרת פוסטים על פסיכולוגיה (עם הסבר פשטני מאוד על המושגים להמון הרחב).

למי שמכיר קצת את הזרמים באישיות, יש שלשה זרמים באישיות: הזרם הפסיכודינמי (פרויד), ההתנהגותי - קוגנטיבי והאסיסטנציאלי - הומני. אפתח בתיאוריה שאנשים אולי מודעים לה פחות אבל היא שולטת מאוד בחיינו.

רוג'רס ששמו מתנוסס בכותרת מייצג את הזרם ההומאני שרואה באדם יצור אנושי בעל מטרה ויכולת בחירה. לפי רוג'רס המניע האנושי הוא צורך בהגשמת פוטנציאל שטמון באדם עצמו או בחוויה האורגניזמית כלשונו. במהלך החיים ובגלל הצורך לקבל יחס חיובי מאחרים אנשים נוטים להגשים את עצמם לפי דימוי שלשיטתם יגרום ליחס חיובי מהסביבה. יוצא אם כן שיש פעמים רבות סתירה בין החוויה האורגניזמית לבין הדימוי הנוצר בהשפעת הסביבה. האדם הבריא הוא מי שמגשים את עצמו לפי מה שהוא באמת ולא לפי הסביבה.

גם אנשים שלא מכירים את רוג'רס, יודעים את רוח התקופה של "היה אתה בעצמך, תלך לפי התחושות האורגינליות שלך ולא לפי תכתיבים של אחרים". כך בשנות השישים היתה בארצות הברית תנועת המונים שדגלה בפתיחות מינית, זרמים של אומנות נוצרו על בסיס הביטוי האישי והיום יש המונים שמחפשים רוחניות כי מרגישים שזה מבטא את עצמם יותר מהכל.

כל זה נשמע ממש מצויין ותרבות של המונים התפתחה על בסיס רעיון זה. מבלי להיכנס למבחן התוצאה של הרעיון, אותי מטרידה שאלה אחת: איך אני יודע מהי החוויה האורגניזמית שלי?

מהרגע שבו נולדתי אני מושפע מהסביבה, מהחיוך של ההורים, מהמבט של הגננת בגן, מאחים, חברים לבית הספר ומהתרבות הרחבה כמו טלויזיה, עיתונים, קולנוע וספרים. במהלך ההתפתחות שלי, בודאי ספגתי רעיונות רבים מהסביבה והפנמתי אותם בצורה כל כך עמוקה עד שהם נהיו חלק ממני. יתכן שאפילו תכונות של מזג כמו כעס או רוגע באו בהשפעת הסביבה. בעידן של תקשורת המונים שעוטפת כל רגע בחיים השאלה גדולה פי כמה, כל רגע אני מופצץ במסרים וחלקם נקלטים גם בתת מודע, אז איך לעזאזל אני אמור להבחין בין האני האורגינאלי לבין דימוי שנוצר בהשפעת אחרים?

במחשבה שנייה, מי בכלל אמר שיש חוויה אורגניזמית, אולי כל מהותי היא תוצר של הסביבה?

לרוג'רס פתרונים, יתכן שבשעות אלה ממש הוא אכן מנסה להחליט האם הלהט של שנות השישים היה התפרצות של חוויה אורגניזמית או נחשול של הסביבה ששטף את כולם.

הביצה והתרנגולת של החיים

כשהייתי קטן, מבוגר אחד שאל אותי מה קדם למה, הביצה או התרנגולת. מבלי לחשוב יותר מידי, עניתי שברור שהתרנגולת קדמה, אחרת מי הטיל את הביצה? ואז, בחיוך של מנצח שאל המבוגר "אז מי הטיל את הביצה"?


גם אחרי שנים, אני עדיין חושב שהתרנגולת קדמה, שכן מי דגר על הביצה, מי האכיל את התרנגולת או סיפר לה סיפור לפני השינה? אבל בחיים, בעיקר אלו של המבוגרים, פעמים רבות אני מוצא את עצמי שואל מי קדם למה ואם לא היתה ביצה, האם הייתה תרנגולת?

כך למשל בפסיכולוגיה ובהתנהגות אנשים. כסטודנט לפסיכולוגיה, למדתי את כל מה שכמעט כל בן תרבות מכיר בתיאוריה של פרויד, הלא מודע, תסביך אדיפוס, פליטות קולמוס והליבידו שמתבטא בעיקר במין. כמו כל אדם, התחלתי להעביר את התיאוריה למעשה ולנתח פעולות שונות של אנשים. ואז פתאום עולה השאלה, רגע, זה בכלל נכון?

נעצור רגע כדי להסביר. למרות שהתיאוריה של פרויד היא לא תיאוריה מדעית אנו מסבירים הרבה דברים על ידה וכך גם הגיוני לעשות, אם התיאוריה מסבירה, אז למה לא להשתמש בה? עם זה אין לי בעיה, השאלה שטורדת אותי היא מה קדם למה, ההתנהגות או ההסבר?

האם יתכן שלפליטת פה אין כל משמעות פסיכולוגית אבל בגלל התיאוריה נייחס לה חשיבות ונבנה עליה תילי תילים של הסברים? האם יתכן שחלום זה בסך הכל ערבוב הרעיונות והתחושות של היום הקודם ולא הצצה לנבכי הנפש וללא מודע?

יותר מזה, אולי החיים שלנו בכלל לא סובבים סביב מין אבל רק בגלל התיאוריה הם פתאום נהיו כאלה? אולי תסביך אדיפוס זה סתם מעשייה רומאית עתיקה ובגללה כל רווק מבוגר מקבל תסמינים אלו? בקיצור, האם התיאוריה מסבירה את ההתנהגות או שאנחנו מתנהגים לפי התיאוריה? אולי בלתי אפשרי לענות על זה, אז בפעם הבאה שאראה ילד, אשאל אותו מי קדם, הביצה או התרנגולת...