מי עושה ומי מדבר

לקראת הבחירות, חברי כנסת רבים מתהדרים בכך שבניגוד לאחרים, הם עושים ולא מדברים. לנו כציבור זה נשמע יפה ואנו שואלים את עצמנו כמובן האם זה נכון או לא. הבעיה היא , שלא תמיד אנחנו אפילו יודעים להבחין בין עשייה ודיבור.

ראשית, צריך לזכור שיש הבדל בסיסי בין שר וחבר כנסת ובין ח"כ מהקואליציה וח"כ מהאופוזיציה. יכולת העשייה של שר האחראי על משרד גדולה יותר מיכולת העשייה של ח"כ בקואליציה וזו גדולה יותר מח"כ שהממשלה תצר את צעדיו כדי שיוכל לרשום לעצמו פחות הצלחות. לפי יכולת העשייה, כך צריכה להיות גם הציפייה והמדידה של ביצוע מול יכולת.

דבר שני, אני מניח שכולם יסכימו שלמעט מקרים חריגים, מילים בעלמא לא נכנסים לקטגוריה של עשייה, כך גם לגבי גימיקים. חלוקת קוטג' או העלאת נושא במליאה כשהמילים מותירות את רישומן רק בפרוטוקול ייכנסו לקטגוריה של דיבור ולא עשייה. לכן העלאת נושא לסדר היום בכנסת, הצעת חוק שלא עברה או שאילתה לשר שקבלה תשובה לקונית, ייכנסו לקטגוריה החשובה של דיבור, אבל לא מעבר. יוצאים מהכלל הם כשאותו דיבור קיבול ביטוי בפועל, למשל, כששאילתה הביאה לתשובה שפתרה ספקות בנושא, כשרצף של הצעות לסדר גרם למשרדי הממשלה לפעול  או כשהצעת חוק שנפלה פעלה את פעולתה על ידי שהולידה תקנות או שאפשרה להצעה אחרת לעבור.

כדי להדגים עיקרון זה, בחרתי הפעם בח"כ יעקב כץ, כצל'ה, יו"ר האיחוד הלאומי. בכנסת ה 18 האיחוד הלאומי היתה באופוזיציה והעלתה ביקורת כלפי התנהלותה המדינית של הממשלה. למרות זאת, כץ רשם לעצמו כמה הישגים שלא היו מביישים אף חבר בקואליציה:

הכנסת תקצוב מוסדות החינוך לבסיס התקציב - באורח מסורתי, התקציב למוסדות החינוך הדתי לא היה בבסיס התקציב אלא בא מרזרבות ולאחר השתדלות החכים הדתיים והחרדים. מצב זה שימש את חברי כנסת אלו שהצטיירו בעיני הציבור כמי שדואג להם ולכן הציבור הרגיש מחויבות להצביע עבורם. כשיעקב כץ ניגש למשא ומתן הקואליציוני הוא דרש שהתקציב למוסדות החינוך יהיה בבסיס התקציב ולא משאריות. חברי הכנסת מהסיעות האחרות לא יכלו להצטייר כמי שמזלזלים במוסדות ולכן התיישרו עם הדרישה. באופן אבסורדי, האיחוד הלאומי לא נכנס לממשלה אבל דרישה זו נשארה ומומשה.

הדוגמה הבאה מראה שגם דיבורים יכולים להוביל בסוף למעשה. היום, כמעט כל אזרח ישראלי מודע לבעיית המסתננים ולצורך בפיתרון כולל. לפני ארבע שנים המצב היה שונה, היו רק 30 אלף מסתננים והציבור כמעט לא ידע על הבעיה, ודאי שלא דרש פיתרון. כיושב ראש וועדת העובדים הזרים, כץ העלה את הנושא בכל פורום אפשרי, דיבר הרבה בנושא, הגיש הצעת חוק להקמת הגדר והצעה להקמת מקום שהייה  למסתננים עד שיוחזרו לארצם. הצעות אלו נפלו, אבל דחפו את הממשלה לממש. הגדר בגבול הדרום קרובה להשלמה ומתקן השהייה נבנה בקצב די מהיר.

  הדוגמה האחרונה מראה שאם ח"כ רוצה, הוא יכול לגרום למשרדי ממשלה לזוז גם מספסלי האופוזיציה וגם בנושא שתקוע במשך שנים. לפני כמה שנים החליטו משרדי הממשלה להכשיר ישראלים לעסוק בבנייה. המטרה היתה להכניס ישראלים למעגל העבודה במקום עובדים זרים. נבתנה תוכנית עם תנאים מיוחדים ואף נפתח קורס אחד או שניים, אבל הפרויקט לא המשיך. בישיבות ארוכות עם נציגי משרדי הממשלה, כץ למד את הנושא, ברר מה תקוע ואיפה תקוע עד שנמצאה הדרך להמשיך את הפרוייקט. כיום כבר נפתחו עשרות קורסים שהכשירו מאות עובדים ישראלים.

אלו דוגמאות בודדות מח"כ אחד, שהצליח לעשות גם מספסל אופוזיציה, ספסל שהאפשרויות בו הן בעיקר של דיבור. בפעם אחרת נתמקד בח"כ אחר או שר אחר ועד אז אתם מוזמנים להעיר, לשתף ולשלוח רעיונות נוספים.

דילים של פריימריז

עכשיו ה מגיע, אחרי כמה חודשים של התפקדות לבית היהודי, מגיע רגע בחירה.

במשך כמה חודשים עמלו המתמודדים ופקדו את כל מי שהסכים לוותר על 40 ש"ח כדי לזכות להיות חלק משינוי במפלגה הצעירה - הבית היהודי, או בשמה האמיתי - מפד"ל הישנה, המפלגה הזקנה והמיושנת. יש שהתפקדו כי רצו ליצור את השינוי, הם יודעים במיל לבחור ליו"ר ואת מי לסמן במקום הראשון עד החמישי. אחרים, התקדו בשביל מועמד מסויים ואין להם דעה ברורה על שאר המועמדים. לא אלמן ישראל ובדיוק בשביל זה כל מועמד מציג רשימת המלצה לתמיכה - במי לבחור.

החיים אם כן פשוטים, יש מועמד מועדף, יש רשימה וזהו, מה פשוט יותר. השאלה היא איך בכלל מועמד מחליט ללכת עם מועמד זה או אחר. ובכן, החיים לא כל כך פשוטים.

בעולם אידיאלי נטול אינטרסים אישיים כל מועמד היה ממליץ על מי שבאמת ראוי לדעתו, על אחרים שבאים באותה גישה שלו ויש להם יכולת עבודה טובה ביחד. מצד שני, בעולם אידאלי לא היו פוליטיקאים.

במציאות, חלק מהבריתות אכן באו מהיכרות רבת שנים, שותפות לדרך או עבודה משותפת. כך למשל הברית בין אורבך ובנט ובין ניסן סלומיאנסקי ואורלב. אורבך תמך בבנט מההתחלה וניסן ואורלב עובדים יחד כבר שנים. בריתות אחרונות נוצרו רק לאחרונה, חלקם קרובים כל כך לבחירות שאי אפשר שלא לשאול "למה רק עכשיו". אם שני המועמדים מאמינים זה בזה, למה הם חיכו לרגע האחרון כדי להצהיר על כך?

התשובה היא שבריתות מעין אלה לא באו מתוך נאמנות לדרך, אלא מתוך ראייה של האינטרס האישי. הדוגמה המפורסמת (ולכן זו הדוגמה היחידה שאנקוב בשמות) היא הברית בין אורלב להרשקוביץ. כל מי שעקב אחרי המפלגה ידע שהשניים כמעט ולא מדברים ביניהם, ואם הם מחליפים מילים, זה כדי להתוכח. השותפות הפתאומית בין השניים נראית כל כך לא טבעית עד שניתן לחשוב על שני הסברים בלבד: א. המשיח הגיע ומקיים את הפסוק "וגר זאב עם כבש". ב. טובה אישית מצליחה למחוק אפילו דעה אישית. 

ויש מקרים נוספים. לאחרונה שוחחתי עם נציגים משני מטות ושאלתי אותם למה המועמד הלך עם א' ולא עם ב'. ציפיתי לקבל תשובה בסגנון של "אנחנו עובדים טוב ביחד, יש לנו דרך משותפת ואנחנו מעריכים אותו". התשובה שקיבלתי הייתה שונה לגמרי - ניסינו אצל האחרים, אבל הם לא רצו אותנו אז לא הייתה בררה. מבינים, המועמד שלכם מבקש לתמוך ברשימה מסויימת לא כי הוא מאמין בה אלא כי הוא חייב מישהו לרוץ איתו. לי אישית אין בעיה עם דילים מעין אלה, זה החיים הפוליטיים ומי שלא יודע לעשות עסקאות עם מועמדים, ייכשל גם בייצוג שלנו בכנסת. אמנם מקרה זה מיוחד כי מנצלים אמון טבעי ותמימות מסויימת שקיימים בציבור הדתי, אבל כפי שכתבתי, אלה החיים. העניין הוא שלפחות במקרה אחד, מועמד פלוני התנגד לגמרי לדרך של מועמד אלמוני ובכל זאת החליט להביע בו תמיכה. אין לדעתי בעיה במקרה ששני מועמדים מגשרים על יריבות אישית, הבעיה היא כאשר מועמד אחד מבטל את התנגדותו הערכית למועמד השני כדי לזכות בתמיכתו.

הפריימריז זה לא רק בחירת אנשים, אלא בחירת דרך. הציונות הדתית נמצאת שנים ארוכות בתהליך של ברור והגדרה מחודשת והדרך הפוליטית היא רק אחד הסממנים. הצבעה עבור מועמד אינה רק בגלל אישיותו אלא גם ובעיקר, בגלל הדרך שהוא מייצג. אם מועמד משנה את דרכו כדי שאישיותו תיבחר, מוטב לנו שלא יתמודד.

ובנימה אופטימית זו נזכיר שלא כולם ככה, יש כאלה שבאמת מייצגים דרך. הפריימריז התחיל תהליך של שינוי, הוא יתעצם מחר בפריימריז ליו"ר ואולי יוביל סערה של גשמי ברכה. לחילופין, יש גם סיכוי למבול...

למי להצביע

הבחירות הפנימיות בבית היהודי מתקרבות ובגלל תפקידי כעוזרו של ח"כ יעקב כ"ץ - שואלים אותי הרבה פעמים במי לבחור. כמובן שאני לא מנצל את התפקיד כדי לתמוך במועמד מסויים אלא רק מבקש מאנשים שיצביעו במי שיוביל איחוד, כמו מי שחתם על הסכם עם האיחוד הלאומי במידה וייבחר ולא מי שהתבטא פעמים רבות על איחוד אבל בפועל לא עשה כלום.

עם זאת, כמי שמרכז פעילות בגרעין תורני (בקדימה - צורן, אתם מוזמנים להצטרף) אני מעלה את ההיבט של המוסדות. חוץ מהאיחוד, נושא חשוב לא פחות בבחירות אלו הוא התמיכה במוסדות חינוך ובגרעינים תורניים. האסכולה הישנה במפד"ל (ובש"ס ואגודת ישראל) דאגה שהתקציב למוסדות החינוך לא יהיה בבסיס התקציב אלא יועבר על ידי עסקנות פוליטית . עסקני הציבור דאגו בכל שנה להעביר למוסדות סכומים מרזרבות בתקציב או הסכמים קאוליציוניים. כך העסקנים נראו כמי שתומכים במוסדות והמוסדות מצידם, היו מחוייבים להם. זו הסיבה שמוסדות חינוך ממהרים לתמוך במועמד זה או אחר שכן הם יודעים שאם לא יתמכו בו, לא יקבלו כסף... האבסורד הוא שבפועל, מי שנפגע אלו המוסדות עצמם. התקציב שלהם לא היה מובטח ובכל חודש עלתה השאלה האם יגיע הכסף או לא.

האסכולה החדשה (ובמילים אחרות, הח"כים החדשים יחסית במערכת) הבינה שיש כאן מצב מעוות ולא ייתכן שתקצוב מוסדות חינוך לא יהיה בבסיס התקציב. בפגישה בה השתתפתי עם מנהלי מוסדות שמעתי ממנהלים שהם מעדיפים לקבל פחות תקציב, אבל שזה יהיה מעוגן וכך הם ידעו שבכל חודש נכנס סכום מסויים לחשבון. בהקשר זה ראוי לציין שבמגעים עם ראש הממשלה בתחילת הקדנציה, כצל'ה דרש ועמד על כך שתקצוב מוסדות החינוך ייכנס לבסיס התקציב. נציגי שאר המפלגות הדתיות לא יכלו להישאר אדישים וכך הם הצטרפו לדרישתו (אם כי בשפה רפה, שהרי זה פגע ביתרונם כלפי מוסדות החינוך). כך קרה שלמרות שהאיחוד הלאומי לא נכנס לממשלה, דרישה זו התקבלה.

אז אם שואלים איזה מועמד יהיה יותר טוב למוסדות החינוך, התשובה היא כנראה מועמד חדש, מועמד שלא אוחז את המוסדות בעקביהם ולא מתהדר בכך שהוא דואג לתקציב כאשר בעצם, הוא גם מסנדל את הדרך הראויה בה התקציב אמור לעבור. כמובן שלא בדקתי מהי עמדתו של כל מועמד, את זה אני משאיר לכם.

מה שאני כן אביא זה חוות דעת על שני מועמדים. שני אנשים יקרים שעשו הרבה למען הציבור ואני אישית מוקיר את פועלם. (ולא, לא אצביע להם מהסיבה הפשוטה שהתפקדתי למפלגה אחרת).

הראשון הוא ניסן סלומיאנסקי. לכל מי שמכיר, ניסן הוא אדם חביב מאוד שאפשר לדבר איתו בלי להרגיש תחושת התנשאות. אם קשה לדבר איתו זה בגלל שהוא עסוק, אם במכון לנדר (ניסן הוא נשיא המכון) או בעזרה לגרעינים תורניים ומוסדות חינוך אחרים. בקיצור, ניסן נחשב פרלמנטר מצויין ואדם שעוזר לציבור הדתי לאומי. חוץ מזה, אומרים שהוא תלמיד חכם ואכן, ממספר הפעמים ששמעתי אותו בענייני הלכה, ניכר שזה כך. אגב, בהקשר של האחדות, ניסן לא רק מדבר על אחדות בין המפלגות הדתיות אלא גם חתם על הסכם מעשי במידה וייבחר. איני יודע לאיזו אסכולה ניסן שייך, אז אאלץ לתת לכם לברר זאת.

האדם השני הוא הרב נסימי, ראש רשת שעלי תורה. לרב נסימי התוודעתי כבר לפני יותר מעשר שנים כשהם גייסו כסף לבתים חמים. אז למי שלא מכיר, שעלי תורה מתעסקים גם בנושאים חינוכיים כמו ישיבות וגרעינים תורניים וגם בנושאים חברתיים כמו הפעלת בתים חמים. נושאים אלו חשובים מאוד הן לציבור הדתי לאומי והן במערכת בחירות שתתמקד הרבה בנושאים חברתיים. הרב נסימי הוא בהחלט איש שמאחוריו עשייה רבה ואני מניח שכמי שבא מהשטח, הוא גם מכיר את הצרכים שיש. נקודת חיסרון הוא שאין לו ניסיון פרלמנטרי אז כל אחד צריך להעריך לבד איך הוא יכהן כח"כ.

ועכשיו לפני שיתנפלו עלי מתמודדים אחרים, אבהיר שלא כתבתי את הנ"ל במטרה להמליץ על מועמד זה או אחר, אלא כהעברת רשמים אישיים משני אנשים. אני מאמין באינטלגנציה של כל אחד ואחד להחליט בשביל עצמו ומי שאין לו את הידע, אז שילך וישאל איזה עוזר פרלמנטרי לדעתו...

החייל שליט, הרב ליאור וסתימת פיות

היום פתח רזי ברקאי את תוכניתו בגלי צה"ל בדיון על גלעד שליט ושחרור שבויים. משפחת שליט החלה בקמפיין שליחת מסרונים עם המילה "בעד" כדי להביע הזדהות עם שחרורו של גלעד שליט. כיוון שכל עם ישראל (הערבים כידוע אינם מעם ישראל) רוצים את שחרורו של גלעד, סביר להניח שיתקבלו רבבות מסרונים כאלה.

הדיון של רזי היה על המשמעות של מפגן זה והאם כל מיש ששולחו את המסרון היה שולח אותו לו ידע שיתכן ומאות אזרחים יהרגו בגלל שחרור מחבלים וחיזוק הטרור (כפי שקרה בעקבות עסקת ג'יבריל ובעקבות שחרורו של טננבאום).

יצאתי בתחושה שעם ישראל מאוחד סביב שחרורו של שליט, המחלוקת היא סביב שחרור מחבלים. כאשר הזרקורים מופנים כלפי גלעד, קשה מאוד לומר מילה נגד שחרורו, אם מישהו חלילה יאמר משהו יהיו נגדו עשרות טוקבקים נזעמים המגנים אותו על אטימות לחייל שלנו שבעזה. מצב כזה כמובן גורם לסתימת פיות ולקושי להביע דעות שונות ומגוונות ובכך ליצור שיח ציבורי פורה. בהערת אגב, אני לרוב לא מחסידיו הנלהבים של רזי ברקאי, אבל בהקשר זה לדעתי מגיעה לו נקודת זכות על ניסיון לשמוע דעות מגוונות. עם זאת, הדיון הבוקר היה רק נקודה אחת של אור באפלה ולרוב בנושא זה, חופש הביטוי נמחק למרות חשש לחייהם של מאות אזרחים.

(למעוניינים, הנה סקר בנושא שחרור מחבלים: http://www.skarim.co.il/poll/ner/35752/)

חלפו כמה שעות מהדיון בגל"צ והנה המשטרה עצרה את הרב דב ליאור, רב העיר חברון ומחשובי רבני הציבור הדתי לאומי. הרב נעצר בחשד להסתה ונחקר בלוד במשרד לפשעים בינלאומיים. הרב נעצר בגלל הסכמה שנתן לספר "תורת המלך" שעוסק בעיקר בהלכות הקשורות להריגת גויים בזמן שלום ומלחמה.

כשהספר התפרסם, הוא זכה לגינויים נרחבים מהתקשורת הציבורית ואפילו לגינויים חמורים בתוך המגזר הדתי לאומי. המגנים טענו בחריפות שספר זה מהווה הסתה לאלימות ויגרום לשפיכות דמים. מנגד, טענו תומכי הספר שהוא תיאורטי וחיוני לבניית רוח ישראלית שתשמש בשעת קרב. גם כאן, הייתה בתקשורת סתימת פיות והתקפה חד צדדית על מי שקשור לספר. כאן, בניגוד למקרה של גלעד, יש סתימת פיות בתקשורת ובאמצעים כוחניים והכל בשם החשש לחיי אזרחים.

אני אומנם לא מחסידי הרב שפירא (וגילוי נאות - גם לא קראתי את ספרו), אבל יש צורך דחוף בעקיבות. אם בשם חופש הביטוי נותנים לקבוצה לנהל קמפיין שעלול לסכן חיי אזרחים (ולפגוע גם בשחרור של גלעד, אבל זה נושא אחר), יש לתת גם אפשרות לרב להוציא ספר גם אם המשטרה חוששת שיגרום לסיכון חיי אזרחים ואם מחליטים שחיי הפרט חשובים יותר מחופש הדיבור, צריך להחיל כלל זה גם על צבא גלעד שליט.

והערה לסיום, אנשי החמאס עשו ועושים מאמצים רבים להרוג יהודים ולצערינו אף הצליחו כמה פעמים. אנשי הגבעות לעומת זאת, עושים מאמץ לבנות את החושה שלהם ולהגן על הכרמים והשדות מאנרכיסטים. תשפטו אתם ממי יש יותר חשש של סיכון חיי אדם...

על ימין ועל שמאל

אחרי השואה, שאלו את עצמם אנשים רבים איך זה שאומה שלמה יוצאת למלחמת גזע ומשמידה בלי נדנוד עפעף מליוני יהודים ובני גזעים נוספים. שתי מילות קסם שמשתמשים בהם להסבר הם דה אינדיבידואציה ודה הומניזציה (אל תנסו להגות אותם, זה לא בריא לשיניים).

דה אינדיבידואציה זה מצב בו היחיד מאבד את זהותו, הוא כאילו לא מחליט לבצע את הפשע אלא הקבוצה שבתוכו הוא חי ולכן הוא לא מרגיש רגשות אשמה על פשע זה. דה הומניזציה זה מצב בו ממעיטים מהאנושיות של הקורבן כדי שלא יהיו רגשות אשמה על הפגישה בו. במסע ההרג של הנאצים, חיילי האס אס היו שבויים כל כך בנאציזם שלא הם החליטו על ביצוע ההרג אלא הם רק בצעו פקודות של המערכת הגדולה. בנוסף, היהודים ושאר הגזעים לא נתפסו כבני אדם שראויים לחיות אלא כאנשים מגזע נחות שטוהר הגזע מחייב להשמידם.

לפעמים ישנה אמונה תמימה שאנשים משתנים בעקבות אסון גדול. ההסטוריה לעומת זאת מלמדת שתופעות משנות אולי את ביטויין, אך הן בוודאי לא נכחדו. במילים אחרות, לא כדאי לסמוך שהפקת לקחי השואה כשלעצמה תלמד את האנושות מוסר.

למי שלא מאמין, הנה כמה דוגמאות מהחיים שלנו, כאן בישראל:

דה אינדיבידואציה בצבא: צבא ההגנה לישראל הוקם כדי להגן על מדינת ישראל ואזרחיה. בהתנתקות מגוש קטיף ביצע הצבא פעולה ישירה נגד אזרחי ישראל והוציא אותם מביתם מסיבות מדיניות. ביצוע הפעולה היה צריך להעלות שאלות מוסריות רבות – איך אפשר לגרש אדם מביתו? איך משתמשים בחייל נגד אזרחים והאם בכלל זה יתרום לבטחון המדינה או דווקא יזיק (והרי נבואות הזעם על גראדים התממשו)? הפיתרון לדילמות אלו היה פשוט מאוד – החייל בסך הכל ביצע את המוטל עליו, פקודה זו פקודה. על ידי מלחמת החורמה נגד הסרבנות והדגשת מחויבותו של החייל לצבא, גם אם הפקודות נראות לו לא חוקיות ולא מוסריות, ניטל כח השיפוט מן היחיד והוא הפך לרובוט בידי הממשלה.

דה הומניזציה של השמאל: אם כבר הזכרנו את ההתנתקות, עולה השאלה כיצד כל כך הרבה שמאלנים שרוצים שלום תמורת שטחים ובשם ההומניות מתנגדים לכיבוש של הערבים, מוכנים באותה נשימה להעיף מהבית את עשרת אלפי מתיישבי גוש קטיף והשומרון ואין להם בעיה לעשות אותו דבר לשלוש מאות וחמישים אלף (350,000!) מתיישבי יהודה ושומרון?

אצל התל אביבי המצוי, הפיתרון לקונפליקט מאוד פשוט. הבורות המדהימה בכל מה שנוגע ליהודה ושומרון והמתנחלים מאפשר להם להדחיק את השלכותיהם של כל עקירה ולהשתמש במה שנקרא רציונליזציה כדי להסביר לעצמם שבעצם זה טוב למתנחלים כי תמורת הגרוש הם יקבלו כמה שקלים.

השאלה מתעוררת כלפי העיתונאים ואנשי הציבור שכן מודעים קצת למספר המתיישבים ביו"ש ולמצבם הקשה של עקורי גוש קטיף. וכן נכנס הדה הומניזציה. מאמרים בהארץ, וואלה או כלי תקשורת מרכזיים אחרים הציגו את המתנחלים כבן אנוש סוג ב', שלא לדבר על אזרח סוג ג' שמוצץ את לשד המדינה (מי שלא זוכר, אני ממליץ לחפש בגוגל). כיוון שהמתנחלים הם בעצם לא בני אדם מן השורה, אין בעיה להעיף אותם לכל הרוחות, מותר אפילו לשבור להם את העצמות (וואלה, שם, שם). תפיסה זאת מוצאת ביטוי מעשי בכל שבת כשאנשי שמאל מגיעים ומציתים שדות של יהודים או גורמים לפרובוקציות אחרות ואז מנסים להאשים את המתיישבים בתקיפת ערבים חפים מפשע שבסך הכל הלכו עם כמה גרזנים ליד יישוב יהודי.

דה הומניזציה של הימין: הייתי מאוד שמח לכתוב שבימין אין תופעה כזו. לצערי היא אכן קיימת, אך לשמחתי, התופעה היא בעיקר בקרב בני נוער וחברות שוליים. הימין ובעיקר הימין הדתי נלחם על זכותינו בכל הארץ. הבעיה היא שמה לעשות, יש כאן כמה ערבים שלא מוכנים לזוז וטוענים לבעלות על השטח. יש שרואים פיתרון בהעברת כל הערבים לירדן או למדינה אחרת ואז כמובן עולה השאלה המוסרית על גרוש בני אדם. גם כאן הפיתרון הוא שאנשים אלו הם בני אדם נחותים ולכן ניתן לראות בני נוער שיזרקו אבנים סתם על ערבים. בתורה אגב, יש מקום גם לגויים שיגורו בארץ ובתנאי שיקיימו את חוקי המדינה (כלומר, להפסיק לגנוב ולעשות פיגועים...)