להיוולד ביום כיפור

יום כיפור, בית הכנסת מלא מפה לפה, החזן מסלסל במנגינות המוכרות והציבור מצטרף אליו בשירה אדירה.
אבל לפעמים יום כיפור נראה אחרת.
מקום זר, מנגינות שונות ותפילה שמרגישה כאילו מתחו אותה מעבר למה שניתן.
ואז מגלים משמעות אחרת ליום כיפור בחדר לידה.
**
הבת שלי החליטה כנראה שאם היא צריכה להיוולד סביב יום כיפור, היא צריכה לשאוף כבר מההתחלה למקומות עליונים. אכן, לקראת היום הגדול היא התהפכה, הרימה את הראש אל על ונכנסה למצב עכוז. התינוקת שטרם נולדה כנראה ראתה עולם הפוך והחליטה להסתובב. אלא, שלפעמים עליונים למעלה ותחתונים למטה זה עולם ברור וזו הדרך ללידה.
כך מצאנו את עצמנו, אשתי, חמותי ואני ממתינים בערב יום כיפור בתור לחדר לידה, בניסיון לסובב את הגלגל. בערב יום כיפור יש מצווה לאכול ונהגו ישראל להרבות במיני מטעמים. אשתי היתה בצום ולחמותי ולי היה בעיקר לחמניות. 
עם התקרב היום הקדוש, הבנו שאנחנו נשארים בבית החולים, כשהתינוקת עדיין בבטן. אנשים טובים סדרו לי חדר לישון, התארגנתי וחזרתי לבית החולים לומר צום מועיל לאשתי שכבר צמה 24 שעות ולהצטרף למניין.
בבית החולים היו שני בתי כנסת, אחד מלא עד אפס מקום והשני קצת יותר מרווח. בערב התפללתי במלא ובבוקר אמרתי לעצמי שאנסה את המרווח יותר. גם בגלל מקומות הישיבה וגם בגלל זמני התפילות.
בבוקר הבנתי למה יש במניין זה פחות מתפללים. התפילה היתה בסגנון ייק'ה, עם נוסח תפילה של פרנקפורט דמיין ומנגינות שכנראה הולחנו בפרנקפורט, לפני מאה שנה או יותר...
הציפיה הארוכה של היום הקודם עם התפילה שהתארכה מעבר לרגיל, לא היוו נקודות פתיחה טובות. אולם, היום הקדוש בסופו של דבר גדול יותר ממניין זה או אחר, התחברתי לתפילה, הרגשתי את עיצומו של יום והתפללתי שהוא גם יכפר. אפילו את המנגינות למדתי וזמזמתי כמה מהן במשך הימים שאחר כך.
**
דבר ידוע הוא שאחרי הצומות יש עומס גדול בחדרי הלידה. ואכן, יום כיפור הביא עימו יולדות רבות לבית החולים. אשתי לא הראתה סימני לידה והתינוקת לא הראתה סימני רצון להתהפכות וכך חיכינו לניתוח הקיסרי שתוכנן למחרת. בלילה הלכתי לישון אצל קרובי משפחה מתוך הנחה שבבוקר עושים ניתוח.
אם יום כיפור לא הפנים בי את הרעיון שרבות מחשבות בלב איש, הרי שהוא בוודאי הופנם אחר כך. רופא שמומחה בהיפוך בדק את אשתי ולמרות הנסיונות הקודמים של קודמיו הוא החליט שאין מה להפסיד. יתכן גם שהתינוקת הבינה שהיום הקדוש חלף ועכשיו הגיע הזמן שהראש יעסוק במצוות של העולם הזה ולא רק בעולמות העליונים. בין כך ובין כך, ההיפוך הצליח והלידה עברה בשלום.
**
שנה חלפה ואני מתבונן לאחור, שואל מה המשמעות של יום כיפור. האם התפילות והמנגינות המוכרות הן אלו שעושות את היום? האם יום כיפור במקום זר הוא לא יום כיפור מבחינתי? כתשובה ראשונה, אנו נוטים להשיב בוודאות שאכן כך. אין כמו חוויית הרוממות של התפילה המוכרת.
ומצד שני, מצבים חדשים מאפשרים לנו לגלות דברים חדשים. בדיוק כמו לידה. לידתה של נשמה חדשה לעולם היא שינוי ענק מכל מה שהיה עד אז. התחדשות הנשמה יוצרת שינוי אך באותה מידה, היכולת לצעוד לקראת שינויים מובילה להתחדשות.
ואולי זו בדיוק המשמעות של יום כיפור, לאפשר לעצמנו להיוולד. אנחנו חיים בעולם שמשתנה במהירות, אבל אוהבים ליצור לעצמנו עוגנים קבועים ומוכרים. אותו קפה, אותה תחנת רדיו, אותם הרגלי חשיבה ואותם דפוסי התנהגות. המשמעות של תשובה היא שינוי והתקדמות. כדי לעשות תשובה צריך להשתחרר מהרגלי העבר, לעזוב את המוכר ולהתקדם אל מקום אחר, אל מחוזות לא ידועים. 
יום כיפור הוא בעצם תהליך של לידה, לידה מחדש של עצמנו. כמו לקראת לידה, אנחנו עוטפים את עצמנו בסטריליות. צמים, חולצים נעלי עור ונמצאים שעות ארוכות בבית הכנסת. לידה טובה מביאה עימה תוצאה, שינוי ונשמה חדשה וכך גם יום כיפור. אנו אמורים לסיים יום מיוחד זה בידיעה כי השתנינו, וכי נשמה חדשה מתחילה לצמוח בנו.
צום מועיל ומשנה! 

למי לתת פטור זקן

פטורי הזקן בצה"ל עלו לאחרונה לכותרות כאשר בגלל שינוי נהלים, הפטור הנחשק כל כך נהיה קשה עוד יותר להשגה. טורים ארוכים של חיילים עומדים ליד משרדו של רב היחידה בתקווה שיחתום להם על הבקשה הנכספת לפטור מגילוח מטעמים דתיים. הבעיה הניצבת בפני הרב הצבאי היא לזהות מיהו דתי ולמי מגיע האישור. למזלו, הגמרא במסכת ברכות כבר מתייחסת לנושא ונותנת בידיו כלי אבחנה מקצועיים.

הנה הגמרא ולאחריה ההוראות לאישור. לפני שתיסחפו עם הגמרא אבהיר שהפוסט נכתב כחידוד בלבד. הפרשנות לגמרא היא על דרך השחוק ובוודאי שהפוסט לא מבטא את אופן הפעולה של הרב הצבאי בבואו לחתום על האישור. אחרי שהבהרנו נקודה חשובה זו, הנה הגמרא:

תנו רבנן: איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע, ערבית ושחרית, דברי ר' אליעזר. רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין. בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו. ר' נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו. ר' נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה. אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים - הרי זה עם הארץ.

(מסכת ברכות, דף מז)

הגמרא שואלת מיהו עם הארץ, או במילים שלנו, למי אין לתת אישור זקן.

את המבחן הראשון מציג רבי אליעזר – כל מי שלא קורא קריאת שמע בבוקר ובערב. במילים אחרות, מי שלא מתפלל בבוקר ובערב. כדי להוסיף לוודאות, רבי יהושע מציע בדיקה נוספת – האם החייל מניח תפילין. אדם שמניח תפילין בקביעות לא יכול להסתמך על השאלת תפילין ומן הסתם, יש בבעלותו תפילין. רב היחידה פשוט צריך לברר האם לחייל יש תפילין. הבעיה עם שתי בדיקות אלו שתמיד ניתן לשקר.

בן עזאי מציע בדיקה שניתן לראות אותה – האם החייל לבוש עכשיו בציצית. כאן אין מקום לתשובות שקריות כי אפשר פשוט לראות האם יש ציצית מתחת לבגד. אולם, ברגע שבדיקה זו תתפרסם, כולם יתחילו להגיע לרב עם ציצית.

רבי נתן מציע בדיקה של התנהגות אוטומטית. אדם שיש לו מזוזה בביתו, רגיל להיכנס לבית כשיד ימין שלו נשלחת אוטומטית למזוזה כדי לנשק אותה. מי שאין לו מזוזה בביתו יתעלם מהמזוזה שעל דלת משרד הרב. לחילופין, מי שיודע מה זה מזוזה ומנסה ליצור רושם של דוס, יתעכב ליד המזוזה, ינשק אותה בכוונה ויעיף מבט לרב לוודא שהוא הבחין בנשיקת המזוזה.

הקריטריון החמישי הוא חינוך הילדים לתלמוד תורה. החייל המצוי לא נשוי, בווקאי שאין לו ילדים ולכן מוכרחים לומר שהכוונה כאן אחרת מאשר ילדים ממשיים. הכוונה לילדים כאן היא חברים, האם החייל אומר דברי תורה אחרי התפילה או אחרי האוכל? כשמגיע לתפילה מישהו שלא בקיא בסידור, האם החייל מראה לו את המקום? אם התשובוות לשאלות אלו היא כן, אז מגיע לו אישור זקן. אפשרות אחרת להסבר קריטריון זה הוא שמדובר באנשי קבע ותיקים שלהם כבר יש ילדים.

הבדיקה של 'אחרים' היא בעצם היכרות אישית.יתכן שחייל הוא דתי, למד חמש שנים בישיבה ומקיים את כל התרי"ג מצוות. אבל אם הוא לא משמש תלמידי חכמים, קרי, אינו בקשר עם רב היחידה ושואל אותו שאלות על זמני התפילה בבסיס, כשרות הבשר ודין נסיעה מבצעית בשבת, לרב היחידה לא תהיה היכרות איתו והוא לא יוכל לאשר אות\ו.

הנה כי, בעיה זו של אישורי זקן כבר הייתה קיימת בזמן הגמרא, והיא נתנה את הקריטריונים למתן האישור.

שני אחים - הסיפור האמיתי

אגדה מוכרת מספרת על אהבת שני אחים ומקומו של בית המקדש.
לפי האגדה, פעם היו שני אחים שעבדו יחד שדה ובכל שנה חלקו את היבול בשווה.
אחד האחים היה רווק והשני היה בעל משפחה בילדים.
באחד הלילות, אמר הרווק בליבו "אחי מטופל במשפחה וילדים ויש לו הוצאות גדולות יותר, לכן ראוי שיקבל יותר". אמר ועשה. מיד קם ממיטתו, לקח עומרים מערמת התבואה שלו והביא לשל אחיו. באותו לילה גם אחיו חשב מחשבות דומות "לי יש ילדים שיטפלו בי בזקנותי ואילו אחי רווק, אין לו שמחה מלבד התבואה וכשיתבגר, יצטרך ממון רב לפרנסתו (זה היה לפני עידן קרנות הפנסיה), ראוי שיקבל יותר". אמר ועשה, מיד לקח עומרים משלו והביא לשל אחיו.
בבוקר קמו האחים, ראו שנשארה להם אותה כמות תבואה אך לא אמרו דבר. בלילה השני שוב הביאו כל אחד מן האחים תבואה לרעהו ובלילה השלישי הם נפגשו באמצע הדרך, הבינו שכל אחד חשב טובה על אחיו וחבקו זה את זה. ראה ה' את האהבה הגדולה והחליט שבאותו מקום יבנה בית המקדש.
עד כאן האגדה בקיצור, עכשיו לסיפור האמיתי.
חיפשתי את המקור לסיפור זה ומסתבר שהמקור מאוחר יחסית. הסיפור לא מופיע בתנ"ך וגגם לא מצאתי אותו בדברי חז"ל או פרשני התנ"ך. המקור הראשון בו מצאתי סיפור זה הוא בספר מעשה ניסים, שנכתב בשנת 1850 על ידי שלמה בכור חוצין. סביר להניח שהסיפור הומצא עם השנים או שעבר "גיור" מסיפור עם לא יהודי. מי שרוצה לקרוא את הסיפור אגב, הנה קישור למהדורת צילום וקישור לטקסט.

ובכל זאת, אפשר לחבר אגדה זו לרעיון עמוק יותר.
למין היווסדה, ירושלים נמצאת בין הכהונה לחוכמת התורה. לפעמים ירושלים מאחדת בין שני כוחות אלו ולפעמים היא בלב המחלוקת.
השם ירושלים נגזר משני שמות שנתנו לה ענקי עולם. לאחר עקידת יצחק, קורא אברהם אבינו, המייצג את חוכמת התורה למקום "ה' יראה" (בראשית כב). השם שלום מגיע מהכהונה "ומלכיצדק מלך שלם והוא כהן לאל עליון" (בראשית יד) וחז"ל מפרשים שמלכיצדק היה מלך של ירושלים.
התורה והכהונה מקבילים לשני כוחות בסיסיים באדם. התורה היא השכל והכהונה היא הרגש. השכל הוא משהו שגבוה מהמציאות היומיומית של האדם. אנו חושבים על רעיונות מופשטים שלא תמיד מוצאים ביטוי מיידי במציאות ובכל ההיגיון מנסים לקרב אלינו רעיונות מופשטים אלינו. השכל מבוטא בשם "יראה" משהו מרוחק שאנו רוצים להתקרב אליו. הרגש לעומת זאת נובע מהמציאות והכוהנים בעבודת המקדש מרוממים תחושות אלו. הרגש מבוטא בשם "שלום", שלמות כוחות החיים כשהם מתרוממים.
ירושלים ובפרט בית המקדש באים לחבר כוחות אלו. בבית המקדש, מקום עבודתם של הכוהנים היתה לשכה בשביל הסנהדרין -חכמי התורה. בימים כתיקונם, הכהונה היתה שלובה יד ביד עם חכמי התורה. כך למשל, לכוהן יש סמכות לפסוק האם נגע צרעת הוא טהור או לא, אך כיוון שדיני צרעת מורכבים, פעמים רבות החכם היה אומר לכהן מה הדין והכהן היה פוסק למעשה. כדוגמה שלילית, בתקופת בית שני היתה יריבות כמעט מתמדת בין החכמים לכוהנים ואולי זו אחת הסיבות לכך שבית המקדש השני לא היה מושלם כמו הראשון.

ועכשיו לשני האחים. האח הנשוי מסמל את הרגש או אם תרצו, את הכהן. המשפחה מוציאה לפועל את כוחות החיים וכך גם הכהן הגדול היה צריך להיות נשוי כדי שיוכל לכפר על בני ישראל ולהיכנס לקודש הקודשים ביום כיפור. האח הרווק מסמל את הרעיון המופשט לפני שהוא יורד למציאות. חלילה לדמות גדולי עולם לדמויות בסיפור עם, אבל אי אפשר שלא להזכיר את התנא בן עזאי שלא התחתן כי חשקה נפשו בתורה.
כאשר השכל והרגש תומכים זה בזה וכל כח רוצה לתרום לשני, אז נוצרת שלמות מיוחדת ובמקום המפגש ראוי לבנות מקדש.
יהיה רצון שנדע לחבר יחד את כל כוחות החיים ויבנה בית המקדש במהרה בימינו

האם נקמה רצויה?

בשבוע שעבר, לאחר קבורתם של שלושת הנערים שנחטפו, התפתח בציבור דיון סוער סביב נקמה. בדרך האופיינית לדור הרשתות החברתיות והציוצים, הדיון היה בעיקר ברמה של ססמאות.

פרשת השבוע, פרשת פנחס מספקת לנו הזדמנות מצויינת לדון בנושא הנקמה. בפרשה הקודמת קראנו על בנות מואב ומדיין שבאו והחטיאו את בני ישראל בזנות ובעבודה זרה. פרשת השבוע נאמר למשה "צרור את המדינים והכיתם אותם" ובשבוע הבא נקרא על מלחמת מדיין כשהציווי הוא "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים".

מצד שני, יש מקומות בהם היחס לנקמה הוא שלילי. המקור הידוע ביותר הוא איסור "לא תיקום", אך האיסור לעם ישראל בלבד שכן המשך הפסוק הוא "ולא תיטור את בני עמך". הרמב"ם כותב שהנקמה היא מידה מגונה שכן היא מראה את השעבוד של אדם למה שקורה לו ואת חוסר היכולת שלו להתגבר.

במסכת סנהדרין הגמרא דורשת על מספר דברים שהם גדולים כי נכתבו בין שתי שמות הקב"ה. הגמרא שואלת, אם כן, גם נקמה תהיה חיובית מאוד שכן נכתבה בין שתי שמות "אל נקמות ה'"! הגמרא עונה שאכן בתחומה, נקמה חשובה. הגמרא ממשיכה ואומרת שיש שתי נקמות – נקמה של שכר טוב לצדיקים ונקמה של עונש לרשעים.

לפני שנסביר מתי נקמה חיובית, ראוי קודם לעמוד על סוף דברי הגמרא. בדרך כלל אנחנו רגילים לחשוב שנקמה היא עשיית מעשה שלילי כנגד מישהו. כאן הגמרא אומרת שיש נקמה של עשיית מעשה חיובי - תשלום השכר המגיע לצדיקים! נקמה אינה פגיעה באחר אלא השבה לאחר כגמולו ובהגדרה אחרת, סוג של עשיית דין. לכן יש לנקמה הופעה כשכר ויש לנקמה הופעה כעונש.

לאחר שהגדרנו את הנקמה, יש לשאול האם מותר לאדם לעשות דין לעצמו. לעניין דיני ממונות הרמב"ם פוסק שמותר לאדם לעשות דין לעצמו ובתנאי שעושה דין אמת. הלכה זו מרחיבה מצד אחד את הפעולות המותרות ומצד שני, מצמצמת אותן מאוד. מותר לאדם לעשות דין לעצמו, אבל לא שום דבר מעבר, כל לקיחת ממון שאינה מצד הדין אסורה.

מכאן אנו חוזרים לנקמה. בתחומים בהם הדיון של נקמה עולה קשה מאוד להגדיר את שורת הדין. נתבונן במקרה הקלאסי של 'לא תיקום': כאשר אדם לא משאיל לנו חפץ ויש לנו נטיה להחזיר לו כגמולו ולא להשאיל לו חפץ אחר. מהמקום בו אנו נמצאים קשה מאוד לדעת למה החבר לא השאיל לנו את החפץ ולכן אסור לנו לקחת את הדין בידיים. במקום זאת, מוטלת עלינו המצווה הכללית של עזרה לאנשי עמנו. בנושאים ציבוריים, הקושי לדון גדול פי כמה. קשה לנו כאנשים פרטיים להעריך מי צריך לתת את הדין, כמה ואיך. ממילא, לא מצווים יחיד לבוא ולנקום. אולי זה ההסבר של הגמרא שגדולה נקמה שנתנה בין שתי שמות – לנו כבני אדם קשה מאוד לדעת איך ומתי לנקום וגדולתו של הקב"ה החוקר כל בשר היא שנותן את הדין המדוייק.

מול חוסר היכולת של היחיד להעריך את מידת הדין, הרי שלמוסדות השלטון יש חובה לשמור על הסדר והמשפט. לכן משה רבנו, כמנהיג הציבור, מצווה לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדינים. חלק מהעונשים שבית דין נותנים נקראים נקמה וזה מאותה סיבה – לבית הדין יש חובה לשמור על הסדר.

לסיכום, הגדרנו נקמה כשאיפה לשמור על הסדר כשלאדם החיד קשה מאוד להגדיר מהו הסדר הנכון ולעומת זאת, השמירה על הסדר מוטלת על מוסדות השלטון.

ראוי לסיים גם בהוראה מעשית. כמי שחיים במדינה דמוקרטית אנו רואים כיצד החלטות המנהיגים עשויות להשתנות מלחץ ציבורי. כיוון שכיום המילה נקמה מקושרת למשהו ברברי, פגיעה באחרים בלי מחשבה ומטרה, יש לשקול להחליף את הביטוי בביטוי מתאים יותר, כמו קריאה להשבת הרתעה או מיגור הטרור.

יהי רצון שנזכה במהרה לביאת משיח צדקנו ולמיגור הרשעה מן הארץ

מה הקשר לאמונה?

השיח הציבורי, הפוליטיקה, שאלת השוויון בנטל, התמודדות לרב הראשי (עם הדיון האינסופי בעולם קטן) מחדדים את שאלת זהותה של הציונות הדתית. מה זה אומר להיות דתי לאומי? מה השוני לעומת החרדים או החילונים? האם זה רק השירות הצבאי, היחס למדינה, לימוד התורה או שיש דברים מעבר.
זכיתי ואת כיתות ט' י' למדתי בישיבה חרדית טובה. אני כותב זכיתי כי באמת אפשר לקבל המון מצורת לימוד שונה וממפגש עם תרבות אחרת ממה שאני חי בה היום. אחרי שנתיים אלו, עברתי לישיבה דתית לאומית (למי ששואל, ישל"צ). מעבר הישיבות העלה במלוא עוזו את שאלת הזהות ובעיקר - מה ההבדל. כולנו מאמינים באותו בורא, באותה תורה, הגמרא שלמדנו היא אותה גמרא, אז מה יוצר את ההבדל שכלפי חוץ נראה גדול מאוד.
מדיונים עם חברים עלו כמה רעיונות, המוביל בהם היה גלותיות. ההסבר מאחורי ססמא זו היה שהעולם החרדי מנסה לשמור בכל כוחו על הקיים בעוד בעולם הדתי לאומי מנסה להצעיד את התורה לחיים העתידיים, למרות כל הקשים שבדרך. עם כל האמת שאולי יש בהסבר זה, הוא לא מספק. יחס לגלות וגאולה הוא עצמו חלק מההבדל ולכן לא יכול להיות ההסבר להבדל.
במעבר בין הישיבות, שמתי לב לתוכן לימוד שהשתנה. בעוד שבכל ישיבה דתית לאומית לומדים אמונה, הרי שמקצוע זה כמעט נעדר בישיבות החרדיות. יש הרבה מאוד לימודי גמרא, הלכה, מוסר אבל אין לימודי אמונה. איני יודע מה קורה עם אברכים מבוגרים, אבל תלמידים צעירים יחסית כמעט לא נוגעים בספרי הראשונים והאחרונים כמו כוזרי, דרשות הר"ן, מהר"ל ועוד. זכור לי שבדיון עם בחור ישיבה חרדי הוא טען שבכל מקרה איננו יכולים להוכיח את האמונה עד הסוף, אז עדיף להישאר עם האמונה התמימה.
כל מי שלמד ספרי אמונה יודע שרוב ספרי האמונה וההשקפה לא באים דווקא לבסס את האמונה בבורא אחד. ניקח כדוגמא את הכוזרי, יש בו חלק גדול שמתמודד עם השאלה במי מאמינים, אבל חלק הארי של הספר עוסק בשאלות אחרות, כמו משמעות תפילה, דרכי הנהגת החסיד, נבואה או שמות הקב"ה. בספרי המהר"ל זה ברור עוד יותר. המהר"ל לא בא להוכיח את מציאות הבורא, אלא לאור האמונה שכבר קיימת הוא מקשר את התורה לחיים.
ניתן לומר שעיקר לימוד האמונה אינו להוכיח בדרך שכלית את מציאות הבורא, אלא לחבר מציאות זו לכל המימדים של החיים, ליצור הבנה עמוקה יותר לפשר היותינו אנשים מאמינים.
וזה לדעתי השורש להבדל בין הציבור הדתית לאומי לשאר הציבורים - לימודי האמונה. לימוד האמונה מתחיל כלימוד מופשט, אבל גורם בסופו של דבר לרצון לבטא את מציאות הקודש בכל המישורים של העולם הזה.

לפוסט הזה יש גם פסים מעשיים.
חברים מישיבת מרכז הרב יזמו מהלך של לימוד אמונה יומי. לימוד זה מיועד לכלל האוכלוסיה - גברים נשים, נוער ומבוגרים. הלימוד נעשה באמצעות חוברות שהם מדפיסים במיוחד עם חלוקה ללימוד יומי. הלימוד הוא מספרי האמונה הבסיסיים (כמו כוזרי, רמב"ם, רב קוק) עם הסבר קליל לכל קטע לימוד. המטרה היא להקדיש כמה דקות ביום ללימוד ולהקיף בסופו של דבר ספרי בסיס רבים.
כששמעתי על היוזמה החשובה הזו החלטתי שאני חייב לעזור להפיץ אותה.
ניתן להרשם למייל יומי באתר ישיבה -https://www.yeshiva.org.il/reg/dailyEmunaReg.aspx
לרכוש את כל ספר הכוזרי באתר בא בטוב - http://www.babetov.co.il/deal.asp?shop=1761
דוגמה מתוך החוברת על כוזרי א' ניתן לראות כאן ודוגמה מתוך החוברת על התשובה (אורות התשובה והלכות תשובה) כאן
כמו כן, הם מחפשים רכזים שימכרו את החוברות (תמורת אחוזים) בישיבות, אולפנות, בתי כנסת ועוד. מי שרוצה להיות חלק ממהלך חשוב זה, מוזמן לפנות למייל emunadaf@gmail.com
ניתן לפנות אליהם גם לצורך רכישה מרוכזת.

דילים של פריימריז

עכשיו ה מגיע, אחרי כמה חודשים של התפקדות לבית היהודי, מגיע רגע בחירה.

במשך כמה חודשים עמלו המתמודדים ופקדו את כל מי שהסכים לוותר על 40 ש"ח כדי לזכות להיות חלק משינוי במפלגה הצעירה - הבית היהודי, או בשמה האמיתי - מפד"ל הישנה, המפלגה הזקנה והמיושנת. יש שהתפקדו כי רצו ליצור את השינוי, הם יודעים במיל לבחור ליו"ר ואת מי לסמן במקום הראשון עד החמישי. אחרים, התקדו בשביל מועמד מסויים ואין להם דעה ברורה על שאר המועמדים. לא אלמן ישראל ובדיוק בשביל זה כל מועמד מציג רשימת המלצה לתמיכה - במי לבחור.

החיים אם כן פשוטים, יש מועמד מועדף, יש רשימה וזהו, מה פשוט יותר. השאלה היא איך בכלל מועמד מחליט ללכת עם מועמד זה או אחר. ובכן, החיים לא כל כך פשוטים.

בעולם אידיאלי נטול אינטרסים אישיים כל מועמד היה ממליץ על מי שבאמת ראוי לדעתו, על אחרים שבאים באותה גישה שלו ויש להם יכולת עבודה טובה ביחד. מצד שני, בעולם אידאלי לא היו פוליטיקאים.

במציאות, חלק מהבריתות אכן באו מהיכרות רבת שנים, שותפות לדרך או עבודה משותפת. כך למשל הברית בין אורבך ובנט ובין ניסן סלומיאנסקי ואורלב. אורבך תמך בבנט מההתחלה וניסן ואורלב עובדים יחד כבר שנים. בריתות אחרונות נוצרו רק לאחרונה, חלקם קרובים כל כך לבחירות שאי אפשר שלא לשאול "למה רק עכשיו". אם שני המועמדים מאמינים זה בזה, למה הם חיכו לרגע האחרון כדי להצהיר על כך?

התשובה היא שבריתות מעין אלה לא באו מתוך נאמנות לדרך, אלא מתוך ראייה של האינטרס האישי. הדוגמה המפורסמת (ולכן זו הדוגמה היחידה שאנקוב בשמות) היא הברית בין אורלב להרשקוביץ. כל מי שעקב אחרי המפלגה ידע שהשניים כמעט ולא מדברים ביניהם, ואם הם מחליפים מילים, זה כדי להתוכח. השותפות הפתאומית בין השניים נראית כל כך לא טבעית עד שניתן לחשוב על שני הסברים בלבד: א. המשיח הגיע ומקיים את הפסוק "וגר זאב עם כבש". ב. טובה אישית מצליחה למחוק אפילו דעה אישית. 

ויש מקרים נוספים. לאחרונה שוחחתי עם נציגים משני מטות ושאלתי אותם למה המועמד הלך עם א' ולא עם ב'. ציפיתי לקבל תשובה בסגנון של "אנחנו עובדים טוב ביחד, יש לנו דרך משותפת ואנחנו מעריכים אותו". התשובה שקיבלתי הייתה שונה לגמרי - ניסינו אצל האחרים, אבל הם לא רצו אותנו אז לא הייתה בררה. מבינים, המועמד שלכם מבקש לתמוך ברשימה מסויימת לא כי הוא מאמין בה אלא כי הוא חייב מישהו לרוץ איתו. לי אישית אין בעיה עם דילים מעין אלה, זה החיים הפוליטיים ומי שלא יודע לעשות עסקאות עם מועמדים, ייכשל גם בייצוג שלנו בכנסת. אמנם מקרה זה מיוחד כי מנצלים אמון טבעי ותמימות מסויימת שקיימים בציבור הדתי, אבל כפי שכתבתי, אלה החיים. העניין הוא שלפחות במקרה אחד, מועמד פלוני התנגד לגמרי לדרך של מועמד אלמוני ובכל זאת החליט להביע בו תמיכה. אין לדעתי בעיה במקרה ששני מועמדים מגשרים על יריבות אישית, הבעיה היא כאשר מועמד אחד מבטל את התנגדותו הערכית למועמד השני כדי לזכות בתמיכתו.

הפריימריז זה לא רק בחירת אנשים, אלא בחירת דרך. הציונות הדתית נמצאת שנים ארוכות בתהליך של ברור והגדרה מחודשת והדרך הפוליטית היא רק אחד הסממנים. הצבעה עבור מועמד אינה רק בגלל אישיותו אלא גם ובעיקר, בגלל הדרך שהוא מייצג. אם מועמד משנה את דרכו כדי שאישיותו תיבחר, מוטב לנו שלא יתמודד.

ובנימה אופטימית זו נזכיר שלא כולם ככה, יש כאלה שבאמת מייצגים דרך. הפריימריז התחיל תהליך של שינוי, הוא יתעצם מחר בפריימריז ליו"ר ואולי יוביל סערה של גשמי ברכה. לחילופין, יש גם סיכוי למבול...

ציטוטים בתמונות

לקראת הימים הנוראים, שילבתי מספר ציטוטים אהובים עלי מתוך אורות התשובה וצרפתי אותן לתמונות מתאימות.

הנה הן לפניכם. השימוש חופשי.

אשמח לרעיונות נוספים.

אל תתנו להם רובים!

נושא הגיוס לכולם והשוויון בנטל לא ירד כנראה מסדר היום עד המחאה החברתית הבאה, דבר מלמד על אחת משתי אפשרויות: או שהמצב הפוליטי, הקוסמי ומזג האויר גרמו לכך שאחרי שישים שנה של חוק תורתו אומנותו, פתאום יש צורך לשנות את הסטטוס קוו, צורך שמתעצם למול הגדילה בהשתמטות של הציבור החילוני, או שכמו בשישים שנה האחרונות, יש כאן ניסיון, בעיקר של השמאל הישראלי,  לשנות את הציבור החרדי.
האופן בו מתנהל הדיון בחוק טל, החלופות של פלסנר והיחס השונה למשתמטים חרדים אל מול חילונים או ערבים מראה שהסיפור האמיתי זה הניסיון לחנך מחדש את הציבור החרדי ולכפות עליו אורח חיים שונה ממה שהוא רגיל. אם זה העניין, הנה חמש סיבות לשמאל הישראלי לשקול את הנושא מחדש:

1. התחרדות הצבא וגיוס נשים - ברור שגיוס חרדים לצבא יחייב לפתוח מסגרות רבות הדומות לנח"ל החרדי, האוכל מהדרין, זמני התפילות ניתנים בנדיבות ומש"קית הת"ש הוא בעצם מש"ק. ככל שגדודים מעין אלה יתרבו וככל שיפתחו בפני החרדים יותר אפשרויות גיוס, הצבא יהפך ליותר דתי וכמובן, שילוב הנשים בצבא יצטמצם.
2. צבא ההלכה - מעבר לאופי החרדי שיהיה בגדודים, ברור שהסמכות העליונה תהיה בסופו של דבר בידי הרב ולא בידי המפקד. המג"ד יוכל לפקוד בכל כוחו לעשות משהו בשבת, אבל מסירות הנפש ופסק ההלכה יגרמו לו להאדים, להתפוצץ, ואז לקבל עליו את הדין, אחרת ימצא עצמו מפקד על גדוד שבסיס הקבע שלו הוא כלא 6.
3. פיקוד חרדי - מטבע הדברים, אם יהיו הרבה חיילים חרדים, חלקם יצאו לפיקוד וחלקם גם ימשיכו לתפקידים בכירים. יחלוף קצת זמן עד שנראה מח"ט לובש כובע וחליפה, אבל כשזה יקרה, קשה לי לראות קריאות שמחה מכל מי שקרא לשוויון בנטל. מפקד בכיר ישפיע על התוכן החינוכי הניתן לחייליו וכמובן על המשימות שיהיו לפקודיו. 
4. שילוב בחברה הישראלית - שילוב תמיד נשמע טוב, אבל כדאי להסתכל גם על תוצאות השילוב. גיוס חרדים יפתח להם אופציות רבות לשילוב בחברה הישראלית, החל ממקומות עבודה ועד תפיסת עמדות מפתח. לא מן הנמנע שבעוד עשרים שנה נראה שופט חרדי בעליון וחמישה חרדים במועצה המנהלת של רשות השידור. השילוב גם עשוי להוביל לשילוב כולל באוכלוסיה, לשכונות חרדיות בתל אביב או להכנסת שעות שחיה נפרדות בבריכת גורדון.
5. פגיעה בפציפיסטים - אם יהיו סנקציות אישיות על משתמטים חרדים, הם יחולו בהכרח גם על משתמטים חילונים ובכלל זה גם על משתמטי מצפון. כתבתי בעבר על אחוז ההשתמטות בתל אביב ויש אף טוענים שמספר כל המשתמטים החילונים עולה בהרבה על מספרם של החרדים, כך שמהסנקציות יסבלו כולם, כולל האומנים או הפעילים החברתיים שהפנו אצבע מאשימה לחרדים. גיוס החרדים יסיר את המסכות מפני אלה שמתהדרים בצדק ובשוויון.

עם כל הפופולריות של השוויון בנטל, אני לא בטוח שמארגני המחאות השונות ובמיוחד הפוליטיקאים שבהם חשבו על כל ההשלכות. אל תטעו בדברי, איני מתנגד לגיוס חרדים אלא רק טוען שרוב האוחזים בדגל השירות לכל עושים זאת מתוך סיבות פוליטיות. אני אישית אשמח לראות את הציבור החרדי מתגייס ואולי דווקא בגלל הסיבות שהוזכרו. אולם

 לדעתי דרך הכפייה אינה הדרך הנכונה, החברה החרדית עוברת ממילא שינויים, צריך לאפשר לזמן לעשות את שלו ואולי גם לתת כמה תמריצים.

הערות פוליטיות

משכן הכנסת הוא מקום דינאמי. כל יום עשוי להביא איתו משהו חדש. לפעמים החידוש צפוי מראש ולפעמים קורה הבלתי צפוי. כמשפט זה הייתי פותח את הפוסט לו הייתי כותב בצורה ציורית. אבל אני לא כותב היום בצורה זו, אז תמחקו את המשפט הנ"ל מהפרוטוקול. נהיה ענייניים ולהלן שלושה דברים מעניינים מהכנסת היום:

א. הזזת יום העצמאות ליום חמישי.

מתוך מטרה להפוך את יום העצמאות לסופשבוע ארוך ובהצגת הדברים כדאגה לכלכלת המדינה, עברה היום בטרומית הצעת חוק של שם טוב לחגוג את יום העצמאות בימי חמישי. הצעה זו מעלה שאלה דתית מעניינת - האם יאמרו הלל בימי חמישי או בה' אייר, ולא משנה באיזה יום יחול. כיום, החגיגות הדתיות באות יחד עם יום העצמאות גם כאשר הוא מוקדם, כיוון שהוא מוקדם מטעמים של מניעת חילול שבת, אבל מה אם הטעמים יהיו חילונים לחלוטין?

נקודה נוספת - חגיגת יום העצמאות לפי היום בשבוע נראית מהחינה הטכנית כרעיון די טוב. הבעיה היא שזה מוציא את העוקץ של יום העצמאות. איך אפשר לחגוג אם היום בו הוכרזה המדינה ביום שבכלל לא קשור לתאריך הכרזת העצמאות. אם כבר משנים את יום החגיגה, למה לא להעביר את זה לסתם יום שרירותי, כמו היום למשל.

ב. חוק הסדרת היישובים:

ח"כ יעקב כ"ץ, כצל'ה העלה למליאת הכנסת חוק שנועד להסדיר את היישובים והשכונות ביהודה ושומרון, ביניהם שכונת האולפנה. לאחר דיון נרגש במיוחד וכשכל הציפיות היו שהחוק יועלה להצבעה וייפול, כצל'ה משך במפתיע את הצעת החוק והיא כנראה תעלה שוב להצבעה בעוד שבועיים.

ראויים לציון חברי הכנסת יריב לוין, מירי רגב וציפי חוטובלי מהליכוד שלמרות המשמעת הקואליציונית וההחלטה להפיל את החוק, הם נלחמו והתעקשו על זכותם הדמוקרטית לתמוך בחוק הנראה להם צודק ומוסרי.

ג. המאבק כנגד המסתננים.

אם כבר הזכרנו את ח"כ כ"ץ, נזכיר אותו בעוד נושא שצובר הדים לאחרונה. לפני כשלוש שנים כצל'ה העלה את נושא המסתננים למודעות הציבור, דבר שגרם לבניית הגדר. במקביל, השר אלי ישי ניסה להילחם בתופעה המתגברת. שניהם נחשבו סהרוריים, מנבאי שחורות ולא הומניים. היום הנושא הועלה לדיון בכנסת וראו זה פלא, בעקבות ארועי האלימות האחרונים, זעקו קירות הבית מקיר לקיר כנגד ההסתננות. מעניין לראות כיצד נבואה המתגשמת גורמת לאנשים לשכוח את אשר אמרו וליישר קו עם "סהרוריים" ו"שונאי אדם", מתוך מטרה להגן על אזרחי המדינה.

אמפתיה לטלאי צהוב

אחרי ימים רבים של מחאה והפגנות על הדרת נשים, בעיקר כנגד הציבור החרדי, יצאו החרדים במענה של הפגנה בה ענדו טלאי צהוב. כעם שבקרבו עדיין יש ניצולי שואה, מיהרו כולם לגנות מחאה זו. למרות שאני לא בהכרח מסכים עם החרדים, לא בנושא הקשור לנשים ולא בענידת הטלאי, אני לא ממהר להוקיעם ואף מזדהה איתם במידה מסויימת.

ענידת הטלאי מבחינתם אינה אמירה שמטרתה להשוות את השלטון לנאצים, הם לא טוענים שיש כאן תאי גז וגם לא מחנות כפייה. הצעד הדרסטי של ענידת הטלאי ביטא בסך הכל את הרגשתם. מי שמתעסק ביישוב סכסוכים או סתם מי שהתעסק עם ויכוחים בין בני זוג, הורים - ילדים או סתם אנשים יודע שפעמים רבות כשהצדדים מעלים טענה היא לא בהכרח מבטאת את המציאות אלא את התחושה. פיתרון מגיע כאשר הצדדים מבינים שכל צד נפגע וטענותיו אינן בהכרח האשמות אלא קריאת כאב של פגיעה.

דבר זה נכון גם ביחס לציבור החרדי. אחרי שבועות בהם מרגיש החרדי המצוי שיש כנגדו רדיפת דת, שמנסים להפר את האיזון העדין שיש בין עולמו ותרבותו ובין התרבות שמסביב, הוא יוצא בזעקת כאב שמתבטאת בענידת טלאי. פרופ' דורית רואר סטיאר, מרצה באוניברסיטה העברית, עשתה פעם מחקר על האסוציאציות שיש ליהודים וערבים בעת הריסת בתים. מסתבר שהריסת בתים מזכירה ליהודים את השואה. זיכרון השואה כנראה כל כך חקוק בנו שכשאשר אנו נתקלים עם מציאות שמזכירה ולו במידה קטנה תמונות מהשואה, הרי שנשווה זאת לשואה. המתנחל ייזכר בשואה כשיראה הריסת בתים, השמאלן כשיראה חקיקה שפוגעת בבתי המשפט והחרדי כשיראה מאבק כלל תקשורתי נגד הדת או ליתר דיוק, מה שבתרבותו המיוחדת חשוב לאורח החיים הדתי.

כל מי שמתהדר בכך שהוא מנסה ופועל ליצירת חברה סובלנית, לא יכול לתקוף את החרדים על הלבישה הבוטה של הטלאי. סובלנות פירושה בראש ובראשונה הקשבה. המאבק כנגד הדרת נשים לא התאפיין ברגישות תרבותית לחרדים, לעולם המושגים שלהם ולבחינת הנושא מתוך עיניים חרדיות, ההפך המוחלט הוא הנכון. זווית ההסתכלות היתה מערבית - חילונית טהורה והבעיה היא שמה שנכון ומתאים לחלק גדול מאזרחי ישראל, יוצר אי נוחות גדולה בקרב אוכלוסייה שלמה, גברים ונשים. כשרוח המחאה נעדרת סובלנות, אמפתיה ומעט רגישות תרבותית, אין פלא איפוא שהצד המותקף מרגיש מאויים ויוצא למחאה כשעל בגדו טלאי צהוב.

הדרת נשים מהמרחב

ראש הממשלה והנשיא התבטאו אמש בתקיפות כנגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי, אבל מסתבר שבחברה הישראלית יש הדרת נשים מהמרחב בכלל. מדובר בלפחות שתי תופעות שלא תופסות כותרות גדולות ובוודאי שלא פעילות מעשית כנגדן.

על התופעה הראשונה שמעתי מידי פעם ובעקבות מקרה שנתקלתי בו אתמול, ראיתי שיש צורך בהצפת הנושא. אישה בעלת תואר ראשון, נשואה ואם לילדים נסתה להתקבל לעבודה. להפתעתה, התברר שיש לה קושי רב לא בגלל כישוריה אלא בגלל שהיא אישה ואם לילדים. רוב השאלות בראיון עסקו במצבה המשפחתי ולא בכישוריה. מברורים שעשיתי מתברר שמקרה זה אינו היחיד! מעסיקים, גם משרדי ממשלה, מעדיפים לא להעסיק נשים מעצם העובדה שהן נשים שבחרו לממש את זכותן לילדים ולמשפחה. למרות ההיקפים הגדולים של התופעה וההשלכות הרבות שיש לה על נשים, הנושא לא תופס סדר יום תקשורתי, ודאי שלא מוליד מחאה ציבורית והתייחסות תקיפה של פוליטיקאים. אפשר לסכם בצער שאישה שרוצה לממש את זכותה לשלב בין משפחה וקריירה מודרת מהמרחב בכלל.

לתופעה השנייה הגעתי דרך מאמרים שאני קורא ללימודים: אנורקסיה. אנורקסיה כידוע היא הפרעת אכילה שפוגעת בעיקר בנשים (כ 90% מכלל הלוקים בהפרעה) ויש לה השלכות חמורות, כ 10% מהלוקות במחלה מתות! להפרעה מספר גורמים, יחסים בתוך הבית, מצב נפשי של האישה ומה שחשוב לעניינו, יחס הסביבה לגוף האישה. החברה מציבה דגמים לאישה יפה כשדגמים אלו הן צעירות, רזות ומושכות. אולם מעבר לדגמים, המסר בחברה המערבית הוא שערכה של האישה נמדד אך ורק לפי דמיונה לדגם, ובמילים אחרות, לפי גופה. ההשפעה של חברה כזו על אישה שמתמודדת עם תקשורת בעייתית בבית והרגשת חוסר ערך הוא גדול מאוד, אך יש לסביבה מסר בעייתי מאוד לכלל הנשים ובעצם לכלל החברה. במילים בוטות, ישנו מסר נסתר שאישה אינה כלום מלבד גופה. מסר נסתר זה מציץ אלינו מפרסומות, תוכניות טלוויזיה, דרישות חברתיות בארועים ובעצם מכל פינה. אם קודם דיברנו על הדרת אישה ממרחבים ציבוריים, הרי שתופעה זו יכולה להיקרא "הדרת האישה מעצמה".

חבל שכל אותם כלי תקשורת ופוליטיקאים שצועקים על הדרת נשים, לא מתייחסים באותה עוצמה לתופעות אלו.

לסיום, בשעת כתיבת שורות אלו הביא לי חבר דו"ח של יוהל"ן – יועצת הצבא לענייני נשים. והנה נתון מעניין על שיעור הנשים בתפקידים בצבא בהשוואה למדינות אחרות. ובכן, כצפוי, ישראל נמצא במקום הראשון בעולם עם שיעור נשים בצבא, 34 אחוז! אחרינו ובפער ניכר מאוד: הונגריה (17.6%), ארה"ב (14%), ספרד (13.5%), צרפת (13.3%) וקנדה (12.8%).

ולמי שתהה, כ 51% מהקצינים בצבא הן בעצם קצינות!

מנעי קולך מבכי

כבר שבועות ארוכים עוסקת התקשורת בשירת נשים, התחרדות הצבא והדרת נשים מתפקידים משמעותיים בצבא, כמו משוררות. כשנושא מסרב לרדת מסדר היום עומדות בפניך שתי אפשרויות, להגיב עליו, או לכתוב משהו בנושא. בחרתי באפשרות השניה.

אחד המיתוסים הנפוצים בתקשורת לגבי הצבא הוא שהצבא נוצר כדי להיות כלי יוצר הזדמנויות עבור העם. בעבר טענו נגד הצבא כי הוא כלי בידי הגנרלים שרוצים מלחמות כדי להתקדם. היום דורשים מהצבא להיות צוות הווי כדי שמשקיות החינוך יוכלו להתקדם. בשלב הבא ידרשו מהצבא לצאת למלחמות כדי שנוכל לקבל צוות הווי קרבי.

ובכן, בניגוד למחשבה מעוררת השראה זו, הצבא דווקא נועד להגן על גבולות המדינה ואזרחיה. אני יודע שטענה זו נראית מפליאה, מתמיהה ואף אולי חסרת כל שחר, אבל תאמינו או לא, זהו תפקידו של הצבא. החייל המתגייס נועד אם כן לשרת בצבא ולא הצבא את החייל. המשמעות הישירה היא שהצבא צריך להציב אנשים איפה שמתאים לו, ולא להם. כך למשל אם יחשוב הרמטכ"ל ששילוב נשים כלוחמות פוגע ביכולת המבצעית של הצבא, תפקידו הוא למנוע שילוב נשים בלחימה. במקביל, אם צוות הווי ענק גורם לאי גיוס חרדים ודתיים לתפקידים קרביים, מסקנתו המפתיעה של הרמטכ"ל צריכה להיות העדפת השירות הקרבי. ארגוני זכויות שונים יכולים לזעוק עד לב השמים על אפליה וחוסר שוויון הזדמנויות, אבל זעקות אלו שווים באותה מידה לטענות נגד קבוצות ספורט שכל שחקניהם גברים (והנה הוכחה שהחרדים שרופים על ביתר, אחרת אין סיבה להפליה החמורה נגד נשים) המשמעות השנייה של טענה זו היא שיש ללמד את הצנפים גם להשתמש בנשק ולא רק לקפוץ ממטוס.

אבל בלי קשר לתפקיד הצבא, כל הדיון האובסיסיבי סביב שירת נשים והדרתן מהשיח הציבורי נראה קצת הזוי. קצת הסטוריה - הסערה התחילה בגלל צוערים שלא רצו לשמוע שירת נשים ולאחר שמפקדיהם חייבו אותם להישאר, הם יצאו בהפגנתיות. מכאן החל כדור שלג תקשורתי (שגלש עד ארה"ב עם ביטוי מעורר חמלה של קלינטון) שעדיין איננו יודעים את סופו, אבל כנראה יסתיים בבום גדול של כדור שלג, כלומר, בלי כלום. במקרה הנ"ל, הייתה פגיעה רגשית בחיילים שהוכרחו להשתתף בארוע הנוגד את מצפונם. מפקדיהם שאמורים להוות דוגמא אישית לשמירה על זכויות האנוש של כל חייל, הראו דוגמא שמעלה בספק את אמירתו של בן גוריון "תדע כל אם עבריה כי מסרה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך". החיילים, שדתם חשובה להם יותר ממורשתו של ערן ניב, לא התלוננו נגד עצם העובדה שיש שירת נשים, אלא על כך שהם חייבים לשמוע אותה. גם התגובות מהצד הדתי לא באו לסתום פיות של נשים אלא לשמור על כללי השילוב הראוי. גם הצעת החוק של יעקב כץ (כצל'ה) אומרת שחייל לא יענש בגלל ששמר על דתו ובפירוש לא מתייחסת לשירת נשים. בשורה התחתונה, רק קשיי הבנה, שרי מדע או אנשי תקשורת פמיניסטים דורשים להסב את הדיון על הדרת נשים ולא ליגוע בנקודה הראשונית והעיקרית - כפייה דתית כנגד חיילים דתיים.

רגע לפני שאניח למקלדת שלי לעשות דברים חכמים יותר מלבד כתיבת פוסט, הסבר על הכותרת של הפוסט (וכן, אני יודע שבזה הרגע כל מי שקורא מעיף מבט לכותרת, כך שאין צורך לומר שזה "מנעי קולך מבכי"). בשורה התחתונה של הדיון הציבורי, לפעמים אני מקבל את התחושה שאין בדיון שאיפה אמיתית ליצירת חברה טובה יותר והמניע הוא בכיינות יתר. במקום לחשוב על החברה כמכלול, לראות את כל גווני החברה ואיך ניתן לשלב אותם זה בזה, בוחרים לעיתים קבוצות ובמקרה זה, קבוצות של נשים, להתבכיין כילד קטן הרואה עולם מצומצם ובדמעות שליש אומר שהוא לא קיבל. מי שמכיר אותי יודע שחלילה איני תומך בהפליית נשים ואף על פי כן בשילוב המכלול יש חוקים ואדם בוגר אמור להכיר בזה. אותם אנשים לא יכולים להתבכיין כנגד החרדים על אי גיוסם ובאותה נשימה לעשות הכל כדי למנוע את שילובם בצבא. הייתי סובל את הדיון התקשורתי אם חטאו היחיד היה בהטייתו השמאלנית והפמניסטית תוך הוצאת הנושא מהקשרו, שכן אז היה עוד מקום לדיון. אבל אם בנוסף בוכים על חלב שלא נשפך כדי ליצור שלולית ואז מחפשים איזה חתול דתי שאפשר להאשים אותו, זה לדעתי מוגזם. במקרה כזה נותר לי לומר רק: מנעי קולך מבכי.

מעשה ממלך ושר

לכבוד ראש השנה מסתובב קטע חמוד במייל. לצערי איני יודע מיהו הכותב, אז כל הזכויות שמורות לו באשר הוא. הנה הקטע לפניכם. אהבתם? תפרגנו לו בלייק.

מעשה במלך אחד שהיה מולך במדינה אחת, והיה המלך עושה כל שנה חגיגה באותו היום שעלה למלוכה, והיה מוציא הוצאות גדולות באותה החגיגה, שחפץ היה שכל בני מלכותו ישמחו בחגיגה ההיא (היינו ביום שעלה למלוכה).

והיה לאותו המלך חבר אחד שהיה אוהב לו מאוד מאוד, ומינה אותו שר באחת הארצות הרחוקות שהיו לו, שהיה למלך ארצות הרבה חוץ מארץ מלכותו, והיה שולח שריו ועבדיו לאותם ארצות. והשר הנ"ל שהיה אוהב למלך מאוד מאוד, וכנ"ל, היה אוהב את היום שעלה המלך למלוכה, והיה עושה בכל שנה חגיגה גדולה באותו היום, ומזמין כל מיודעיו וכו' וכו' לחגיגה ההיא, והיה אומר שאצלו העיקר בכל השנה הוא יום הזה, שהמלך עלה בו למלוכה, וכבר כשמסיים החגיגות בשנה זו, מחכה לחגיגות שיעשה ביום המלך בשנה הבאה, שכל כך היה אוהב למלך, כנ"ל. וכיון שהיה רוצה אותו השר שיבואו הרבה לשמוח עמו ביום שעלה המלך לכסאו, היה מבטיח שכל מי שיבוא לשמוח עמו באותו היום, יעשה עמו טובות הרבה, שכיון שהיה אוהב למלך (היינו השר שהיה אוהב למלך) היה המלך עושה מה שהיה מבקש ממנו, והיו האנשים באים לשמוח עמו ביום המלכת המלך.

ומאחר שנתרבו האנשים שהיו באים לשמוח עם השר הנ"ל ביום המלכת המלך, וכל אחד מאותם אנשים סיפר לחברו וחברו לחברו וכו', עד שנודע בכל הארץ שכל מי שבא לחגיגות אצל השר ביום שעלה המלך על כסאו, השר עושה עמו טובות. ואחר כך החלו רבים מארצו ומעירו של המלך לעזוב בכל שנה את ארצו ועירו של המלך, ולא היו באים לחגיגות של המלך גופו, אלא היו הולכים לחגיגות של השר שהיה באותה ארץ רחוקה, והיו מתאמצים ללכת דרך רחוקה, ומוציאים הוצאות הרבה, עד שהיו באים לאותה ארץ רחוקה כדי להשתתף בחגיגות של השר הנ"ל, שהיו אומרים שהשר יעשה עמם טובות הרבה, והיו גם אומרים (היינו אותם שהיו הולכים לחגיגות הנ"ל שאצל השר) שהחגיגות שעושים אצל השר טובות ויפות מהחגיגות שעושים אצל המלך גופו, ורק ההולכים לחגיגות שם יכולים לשמוח שמחה גדולה ביום שהמלך עלה למלוכה, יותר משאם היו הולכים אצל המלך בעירו ובארצו של המלך, ששם אין השמחה גדולה כל כך. והיו הולכים בכל הארץ ואומרים לכל בני אדם שיבואו דייקא לחגיגות של השר ולא לחגיגות של המלך, והיו אומרים שכן ציוה השר הנ"ל שהכול יבואו אצלו, אפילו הדרים בעירו וארצו של המלך, והיו אומרים שגם המלך חפץ בזה.

סוף דבר: נתמעטו ההולכים לחגיגות שעשה המלך בארמון מלכותו ביום שעלה למלוך, והיו הכול הולכים לחגיגות אצל השר, והיה המלך מצטער מאוד שהכול הולכים ממנו, והיה אומר: למה עלתה לי כך, ומדוע אין באים לשמוח עמי ביום שעליתי על כסאי? והלוא אני מנהיג את מלכותי בחסד ויושר! אבל האנשים לא היו משגיחים בצערו של המלך, שהשר היה עושה טובות הרבה לאלה שהיו באים לשמוח עמו (ואף שכל הטובות שעשה השר לאנשים לא עשה אלא על ידי המלך, המלך גופו לא היה עושה טובות לאנשים הבאים לחגיגה שלו, שאין זה כבודו של מלך לעשות טובות למי שבא לשמוח עמו בחגיגות מלכותו. ואף שהמלך גופו היה עושה לכל בני ממלכתו טובות גדולות יותר משהיה השר עושה, שהרי היה מנהיג את כל המדינה בחסד וביושר, וכנ"ל – לא היו האנשים משגיחים כלל בטובות אלו, שמחמת שהיו הכול רגילים שהמלך מנהיג את מלכותו ביושר, לא השגיחו בכל הטובות שנולדו להם מזה, והבן), ועוד שהשמחה אצל השר הייתה גדולה מאוד מאוד, והיו מביאים אצלו כל מיני שמחה, והיו שרים ורוקדים באופן שלא היה כמותו מעולם, עד שאף מי שלא היה אוהב להמלך היה הולך לשם כדי לראות השמחה הגדולה שהייתה שם, שנשמע בכל הארץ שאין שמחה כשמחה שהייתה שם (היינו אצל השר הנ"ל). וגם כל מי שהיה רוצה שהשר יעשה עמו טובות היה הולך לשם וכנ"ל. וכך היה הולך ונמשך הדבר, עד ששנה אחת יצא המלך מביתו ביום מלכותו לראות החגיגות שהיו עושים לו ליום שעלה על כסאו, וראה שאין שם איש, שהכול הלכו לחגיגות שעשה השר הנ"ל באותה ארץ רחוקה, ונצטער המלך מאוד מאוד.

רמזי המעשיות

מעשה זה אמר רבנו בר"ה, ואמר שזה עניין מה שאומרים בתפילה של ר"ה "ותמלוך אתה ה' מהרה לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קדשך", וזהו מה שאמר הנביא (ישעיהו קפיטל כ"ד): "וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים", ואמר שהדברים עמוקים מאד, וסתומים וחתומים הדברים עד עת קץ, ואשרי מי שיזכה להבין דברים אלו לאמיתתן.

מכתב לפלסנר

חה"כ יוחנן פלסנר, ח"כ צעיר ומצליח בקדימה שולח מידי שנה ברכת שנה טובה ועדכון עשייה. השנה, כמו גם השנה הקודמת הזכיר פלסנר את עשייתו למען שילוב חרדים בצבא ובשרות האזרחי. השנה, כמו שנה שעברה שלחתי לו מכתב חזרה עם כמה רעיונות בנושא. הנה המכתב של השנה, באם הפעם יהיה חידוש ואקבל תשובה, אעדכן אתכם.

לכבוד

חה"כ יוחנן פלסנר,

שלום רב,

איני יודע איך איש האיחוד הלאומי מקבל באופן קבוע עדכוני מקדימה, אבל שוין, לפחות זה מוסיף עניין לחיים...

בכל שנה יש בעדכון עשייה עדכון בנושא גיוס חרדים, אז הנה שתי הצעות בנוגע לגיוס לכולם:

א.

אני מניח שמהכרותך הבסיסית עם החברה החרדית, הם לא יבואו לצבא אם הצבא לא יבוא לקראתם בכל מה שקשור לסביבה דתית מתאימה.

לאחרונה הודחו צוערים בגלל שיצאו מארוע בו הייתה שירת נשים. שירת נשים בהופעה חיה זה דבר שכמעט כל הפוסקים אוסרים, בוודאי כל הפוסקים החרדיים.

אולי כדי להקל על גיוס חרדים, כדאי לוודא שהצבא לא יפגע ברגשות החיילים המשרתים בו ושבכל ארוע בו משתתפים דתיים, לא תהיה שירת נשים.

היה וקרה כזה מקרה ונפגעו רגשות החיילים, על המערכת הפוליטית לדאוג לכך שחיילים שיצאו מההופעה לא יודחו. יתכן שהמשמעת הצבאית מחייבת הטלת עונש זה על כל חייל הנוהג כך, אך בראיה כללית, שכחבר כנסת, אתה בוודאי מחוייב אליה, ישנם מקרים בהם יש לנהוג לפנים משורת הדין כדי שלא לפגוע בדור של מתגייסים וכמאמר הפתגם "אל תהיה צודק, תהיה חכם".

ב.

הפניית אצבע מאשימה כלפי חרדים על אי גיוסם עשויה להכניס אותם למגננה וכאילו מתנהל מאבק תרבויות (בהנחה שאכן לא מתנהל מאבק תרבויות ואין לקדימה או למי מהעומדים בראשה שום דבר אישי נגד חרדים, מתנחלים או כל אדם שאינו שמאלני) לכן במקום להרים על נס את נושא הגיוס לחרדים, כדאי אולי לדבוק בססמא של גיוס לכולם. מנתונים שנתיים שמפרסם צה"ל עולה שאחוז הגיוס בתל אביב עומד על שישים אחוז בלבד. כלומר בעיר שרומה המוחלט חילוני (ושמאלני) יש ארבעים אחוזי השתמטות. אני חושב שהסברה לכלל האוכלוסיה, חילונים וחרדים, על חשיבות הצבא, תמיכה בזכותו של צה"ל והחובה להתגייס אליו יחד עם חוקים מעודדי גיוס יאירו את הנושא באור חיובי ויסירו חשש כאילו יש כאן מלחמה נגד החרדים בגלל חרדיותם.

אשמח לתשובתך

שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה

ישראל וונדי

חה"כ יוחנן פלסנר השיב למכתבי והנה תשובתו כלשונה. אגב, ניתן לעיין בנתוני הגיוס של צה"ל ולהעריך כמה באמת מהחילונים מתגייסים.

ישראל שלום,

אתייחס בשמחה לשתי ההערות שלך שנוסחו באופן ענייני ומכובד.

ראשית, אין לי ספק שעל מנת לשלב חיילים חרדים במספרים גדולים על הצבא להיערך בהתאם וליצור סביבת שירות שתאפשר את שילובם.

הדבר הזה נעשה בכמה מסגרות שירות שכבר הוכיחו את עצמן כמו נצח יהודה ומסלולי השח"ר. עם זאת, אני לא מקבל את האנלוגיה שלך בנושא שירת נשים וזאת משום שבעוד ששילוב החרדים נעשה בתוך מסגרות ייעודיות וייחודיות, חיילים מקרב הציונות הדתית משרתים בכל יחידות צה"ל ושינוי כמו שאתה מציע יגרום להדרת נשים ואין לו מקום.

שנית, נתוני הגיוס שאתה מביא לגבי האוכלוסיות החילוניות שלכאורה משתמטות בעקיפין של עשרות אחוזים מכלל המחזור הם שגויים לחלוטין. האמת היא ששיעור ההשתמטות בקרב האוכלוסיות החילוניות והציונות הדתית עומדים על כ-1% מכל מחזור ומעבר ל-90% מתגייסים. לעומת זאת, אנו עדים לתמונת ראי של זה בקהילה החרדית ולכן נדרשת פעולה ממוקדת שתסייע לשלב חרדים בשיעורים משמעותיים ובמסלולי שירות משמעותי.

בברכה,

חה"כ יוחנן פלסנר

איינשטיין ואלוקים

משחר ימי הפילוסופיה (כלומר, ממתי שאריסטו עוד היה צעיר וטיפש), התלבטו הפילוסופים בשאלות סביב אלוקים והזמן. למשל, אם אלוקים יודע מה שיהיה, איך זה משאיר אפשרות לבחירה? או "אם הידיעה של אלוקים משתנה לפי מה שקורה, ואנחנו מגדירים את אלוקים כשכל פשוט (תשאלו את אריסטו מה הכוונה), אז האלוקים בעצמו משתנה כל הזמן, אבל זה לא יתכן כי אין שינוי באלוקים".
אפשר לדמיין את הפילוסופים שוכבים להם באמבטיה, חושבים עד שעולים על איזה רעיון לפיו יתכן בחירה למרות ידיעת האל, או שהנתונים הפילוסופים העמוקים מחייבים שהעולם קדמון, שלאלוקים (שהפילוסופים מניחים את קיומו) אין יכולת חשיבה, רצון או עשייה. ברגע שהרעיון מנצנץ במוחם הם כמובן קופצים מהאבטיה בחדווה, צועקים הוריקה ברחובות העיר ומובאים אל המלך (שלפעמים נחשב לאל) כדי שיוכלו להסביר לו מדוע צעדו ערומים ברחוב ושבעצם המלך לא אמור לדעת מזה, כי אם הוא יידע, נמצא שיש שינוי ברצונו ולא ייתכן שינוי במלך - אל.
כל זה קרה עד שבא איינשטיין.
במשפט מזהיר שחלקו פיזיקאלי ורובו פילוסופי, איינשטיין מאחד את מימד הזמן עם שלושת מימדי החומר. תורת היחסות טוענת בין השאר שהזמן לא פועל על כל הגופים בשווה. יוצא לפי זה שהמושג המופשט של זמן קשור בקשר הדוק למימדים גשמיים כמו מיקום, גודל ומשקל.
חקר האטום לא מעסיק את רובנו, שום דבר בחיים שלנו לא ישתנה אם חלקיק פלוני טס במהירות של 10 מאכך, המסה שלו עלתה פי שבע והזמן משפיע עליו בצורה איטית יותר. לעומת זאת, שאלות פילוסופיות כן מעסיקות אותנו, לפחות במקלחת. אז אם אי אפשר להגדיר את האלוקים בצורה ובמושגים של חומר, גם מושג הזמן לא חל עליו. השאלה איך אלוקים יודע מה שיהיה ואיך יש לי בחירה למרות מה שהוא יודע כלל לא נכונות, כי האלוקים לא נתפס כלל במושגים של זמן. כמו שאי אפשר לשאול אם מלפפון יותר ירוק או יותר ארוך, כך גם אין היגיון לוגי בכל שאלה שמערבת מציאות אלוקית ומציאות פיזית.
אז איינשטיין, עשית מהפך ברמה הפילוסופית והדתית, אני רק מקווה שלא חשבת על זה במקלחת.

שומר נגיעה

ימי נעורי עברו עלי בנעימים בחברה נפרדת, משפחה של בנים, בית ספר וישיבה תיכונית נפרדים ותנועת נוער נפרדת. כדרכם של נערים, שאלה הנגיעה לא פסחה גם עלי. מטבע הדברים, השאלה לא הייתה האם נגיעה בין בנים לבנות מותרת אלא על מקרים מיוחדים - מה קורה כשאישה מושטיה לך יד, האם תלחץ יד כדי לא לפגוע בה או לא. מצד אחד יש את איסור נגיעה שבכל הדורות נזהרו בו מאוד בגלל היצר הגדול וקדושת האדם ומאידך, מישהו עלול להיפגע. כנער נטיתי לומר שברור שאין ליזום לחיצת יד עם אישה, אבל כיוון שהאיסור הוא דרבנן כי זו לא נגיעה של חיבה, אם אישה כבר הושיטה יד, אפשר להחזיר לה. מחשבה זו, שמשותפת למספר למספר רבנים, בעיקר מפתח תקווה, מבוססת על הכלל שיש דברים שנדחים מפני כבוד הבריות.

עברו שנים, למדתי קצת יותר, יצאתי לחברה המעורבת והבנתי שני דברים חשובים: א. לא כל איסור נדחה, ב. מי אמר שיש כאן כבוד בריות? ואסביר קודם את הפן ההלכתי.

למרות שרבים מנפנפים בכלל שגדול כבוד הבריות, מסתבר שגם גדולים איסורי תורה וחז"ל. לא כל איסור נדחה בגלל חשש להעלבת הזולת (דוגמא בהקשר אחר הרמ"א ביורה דעה סימן סימן קיב' סעיף טו'). חשש פגיעה שונה כנראה מעשיית מעשה בזו ולכן איסור לא נדחה בצורה אוטומטית בגלל חשש זה.

בפן ההלכתי תמיד מישהו יבוא עם דעה אחרת, ולכן שיניתי את דעתי דווקא בגלל חויותי מחוץ לעולם הישיבות. בכל המקרים בהם אישה הושיטה לי יד התוצאה הייתה דומה. אישה הושיטה יד, אני העלתי פרצוף נבוך ואז האישה נזכרה שדתיים לא לוחצים יד לנשים. אם היא לא הבינה, הייתי אומר בסבר מאוד ידיותי שאני לא לוחץ יד לנשים. התגובות תמיד היו בסגנון של "אה, נכון, שכחתי, צודק וכדומה". הנשים תמיד קבלו את זה בהבנה ובהערכה וברוב המקרים גם בכבוד לאנשים שדבקים בעקרונות שלהם. המציאות התקשורתית בה אנו חיים גרמה לכך שכל חילוני שמע על איסור נגיעה כך שהמנהג הזה של הדוסים לא חדש לו ולכן גם לא פוגע בו. נשים חילוניות כבר יודעות שהסיבה שגברים דתיים לא לוחצים להם ידיים אינה בגלל חוסר הערכה לאותה אישה אלא כי זה העקרונות שלהם ושדווקא בדרך זו הם רואים הערכה רבה יותר לאישה. אני חושב שרוב האנשים שנהגו כמוני חוו בדיוק אותו דבר.

התירוץ שאי לחיצת יד עלול לפגוע באישה לא עומד בקריטריונים מציאותיים ואולי בעצם זה רק תירוץ עלוב להזדמנות ליגוע באישה עם "הכשר". אי ניתן למנוע כל פגיעה עם מספר מילים בודדות כמו "סליחה, אבל כדתי אני לא לוחץ יד לנשים", הררי מאמרים שמתירים לחיצת יד בגלל חשש פגיעה נראים בימנו כהררי היתרים לעישון ביום טוב כי העישון בריא.

ביוצא מן הכלל, יש קבוצת נשים שמעלות את נושא הפמניזם על נס ורואות כל התנהגות דתית מפרידה כפגיעה בכבוד האישה. דעתי האישית היא שהן תמיד יחפשו איפה ההלכה (או הצבא, או החוק או כל דבר שגבר נגע בו אי פעם) דופקת את האישה ויפגעו ולא משנה מה תעשה. אז אם הן בכל מקרה יפגעו, אז שלפחות אני לא אעשה איסור.

לידה ותורת מלך

עקב ארועים אקטואליים, אני עושה הפסקה קצרה מהרשומות על פסיכולוגיה ואל דאגה, איי של ריטרן (אני אחזור). שני ארועים שהתרחשו לאחרונה עוררו בי שתי שאלות, שמסתיימות בסימן שאלה ומשאירות מקום למי מהקוראים לשים להם סימן קריאה (ובעברית פשוטה, מענין אותי לשמוע תגובות).
לאחרונה יצא לי להיות בחדר לידה (שאלות אישיות במסגרת אחרת). מלבד המהום המוניטר שממלא באופן קבוע את החלל, נשמעים מידי פעם צעקות רמות, לא בכי של תינוקות אלא של האימהות לעתיד. "איייי, זה כואב, די!!!". כשהטיתי אוזן הבנתי שהצעקות לא באות מכל החדרים אלא באופן קבוע מחדרים אחרים ואילו מחדרים אחרים יש שקט. ברור קצר העלה שאין קשר בין סמים למיניהם לבין השקט.
כיוון שברוך שלא עשני אישה, אני לא יודע איך זה ללדת ולכן נותר לי ר'ק לתהות: האם צועקים כי כואב או כואב כי צועקים. בשפה פשוטה יותר, האם מי שצועקת סובלת יותר מכאבים או שהצעקות גורמות לאיזה עוררות רגשית שמעצימה את הכאבים?

ובענין אחר לגמרי, לאחרונה יש דיון ציבורי רחב על ספרו של הרב גינזבורג מיצהר "תורת מלך". הדיון חדר כמובן גם לשורות הרבנים שמבטאים את עמדותיהם בבתי המדרש ובתקשורת הרחבה. אני אישית לא שמעתי עד כה טיעונים הלכתיים מבוססים על מקורות רבים נגד הספר והנאמר בו, זאת בניגוד לספר שכל מטרתו הייתה לבסס תורה על פי מקורותינו. במקום טיעונים הלכתיים נטו, נשמעים יותר טיעונים פוליטיים כמו דיון ציבורי בעניינים פנימיים (למרות שלעיתים אותם רבנים פרסמו ברבים שותים בענייני צניעות שוודאי מקומם בצניעות) או שהתנהגות מסויימת עלולה להסב לנו נזק פוליטי.
לאור זאת אני תוהה האם העובדה שלא ראיתי טיעונים הלכתיים נובעת מכך שאני נמצא פחות בבית המדרש או שהטוענים לא מוצאים עצמם בבית  המדרש?

מחלוקת לשם שמים

אמרה נפוצה היא שלפעמים לא רוצים לדבר אבל אי אפשר לשתוק (בשם הרב קוק). גם אני לא תמיד רוצה לכתוב, אבל לפעמים אי אפשר להתעלם מהמקלדת, במיוחד כשמדובר בנושא רגיש, נפיץ, עדין או כל תואר אחר שיתואר.

לא מזמן יצא לי לבלות זמן ארוך עם תלמיד באחת מ"ישיבות הקו" המרכזיות. כמו בכל מפגש בין שני יהודים, השיחה גולשת קצת לפוליטיקה, אלא שהפעם השיחה לא רק גלשה, אלא גם העלתה גלים סוערים. נושא השיחה היה איחוד בציבור הדתי לאומי, בעיקר במישור הפוליטי אבל גם בתחום הרבני והכללי.

כתלמיד ישיבת בית אל וכעוזרו של ח"כ יעקב כ"ץ (כצל'ה) שפועל במרץ לאיחוד בין המפלגות הדתיות, סיפרתי על המהלכים והיתרונות שבאיחוד הציבור. אלא, שלהפתעתי הרבה, בן שיחי הביע התנגדות חזקה שכלל לא ציפיתי לה.

קודם כל, גם בלי להיכנס למישור האידיאולוגי, ציפיתי שלפחות במישור המעשי ובמיוחד בכל המשחק של פוליטיקה, יהיה מובן שצריך להתאחד ולו בכדי שהכח הדתי בכנסת יגדל. נכון לעכשיו הכח הפרלמנטארי שלנו כמעט אפסי רק בגלל הפיצול והגודל של כל מפלגה. אולם, מסתבר שבן ישיבה השרוי כולו בעולם של הלכה לא מבין בחיי המעשה.

ההפתעה הגדולה יותר הייתה בהנגדות האידיאולוגית. לשיטתו, אי אפשר לעבוד כלל עם אנשים בעלי דעות שונות, חלקן מנוגדות אך חלקן הגדול שונות רק בפרטים. כשניסיתי לעמוד על עומק העניין הבנתי שזו לא רק המחשבה שלא ניתן לעבוד ביחד אלא שלילת האחר לגמרי. כך למשל כשהתייחסנו לפסיקות של רבנים שונים מפתח תקווה תגובתו הייתה שהם כלל לא רבנים ותלמידי חכמים. כהסבר הוא אמר שהם פוסקים בניגוד למסורת ולפי סברות מומצאות שלהם. במשפט בוטה יותר הוא אמר שאולי הם בכלל לא דתיים כי הם פועלים בניגוד להלכה לשיטתו. אגב, כששאלתי אותו כיצד רבני הקו פסקו בנושאים מדיניים בניגוד לדברי רבם הרב צבי יהודה  ולעיתים אף מצנזרים דברים שלו הרי זו פסיקה בניגוד למסורת, הוא אמר שזה בכלל לא דומה ואי אפשר לזלזל כך בתלמידי חכמים.

מתברר שהסגירות המחשבתית הייתה כה חזקה עד שהוא לא יכל לעשות תרגיל פשוט - לבקש ממנו שלמרות המחלוקת יראה את ההיגיון שבצד השני.

אחר כך עברנו לעצם השאלה האם איחוד זה טוב. גם כאן נכונה לי הפתעה, מסתבר שלפחות אותו תלמיד לא רואה באיחוד כשלעצמו משהו טוב. הם אמנם משבחים את השלום והאהבה לכלל ישראל, אבל מסתבר שכלל ישראל נמצא רק מעל השמים אבל לא בארץ. העובדה שהם יהודים ואפילו חובשי כיפה לא הופכת אותם כנראה לקבוצה ראויה שיש לאהוב אותם עד כדי עבודה משותפת.

כל השיחה השאירה אותי די המום, חשבתי שאולי זה תלמיד אחד שלא מייצג ישיבה, בודאי לא גוש ישיבות, אבל כשנזכרתי שספרים של רבני קהילות הוצאו מאותם ישיבות בגלל שלא הוגדרו תלמידי חכמים וכשנזכרתי שאותו גוש ישיבות מסוכסך גם עם רבנים מהזרם של מרכז ולא רק פתח תקווה, התמיהה עלתה.

הנה כמה שאלות שעדיין מנקרים בי, אולי אחרים יוכלו לעזור לי במציאת התשובות:

א.      כיצד נוצרת סגירות מחשבתית גדולה כל כך?

ב.      אין מתייחסים בישיבות הקו לכל המקורות על אהבת ישראל, המיוחד אלה הנפוצים בכתבי הרב קוק?

ג.        אם תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם ויש דווקא ראשי ישיבות שנמצאים בעין המחלוקת, האם הסתירה לכאורה נובעת מהבנה לא נכונה של דברי חז"ל או שמישהו כאן לא תלמיד חכם?

ד.      ושאלה לסיום, האם יש סיכוי שאי פעם ישבו דתיים יחד למרות שגודל הכיפה שלהם שונה קצת?

חינוך פרטי או ממלכתי

שבת בצהריים בגן המשחקים או בין מנחה לערבית בבית הכנסת, מתי שהוא תגיע שיחה על מקום הלימודים הבא של הילד. פרטי, ממלכתי, תלמוד תורה, נועם וכדומה. אם סדר יומו של הדתי המצוי מלא גם ככה בדיונים, הרי שבהגיע הדבר לחינוך הילדים, ננסה תמיד לבחור עבורם את הטוב ביותר ובעיקר להתווכח על זה.


מלבד המחיר הכספי שכמובן שונה בין בית הספר הממלכתי ובין הפרטי, מה באמת ההבדל ביניהם, למה תמיד לכל בית ספר יקום מתחרה תורני יותר וכמובן, האם זה טוב או רע.

בשנותי בבית הספר סבלתי מבעיה קשה - קלה. חומר הלימודים לא היה קשה לי מידי, הרגשתי שהמורה חוזר פעמים רבות בשביל התלמידים המתקשים יותר וכך מצאתי את עצמי משועמם, תקלה שנפתרה על ידי ספר שהוחבא מתחת לשולחן או שליחת פתקים לחברים (שבגלל זה לא יכלו להתרכז והמורה היה צריך לחזור בשבילם...). בעיה זו נבעה כמובן כי למדתי במסגרת כללית ולא עם מורה פרטי אך מצד שני, רוב העולם סבור כי מסגרת הלימוד המומלצת היא כללית.

דוגמא זו תקפה גם לרמת המאקרו, שורש היתרון של החינוך הממלכתי הוא עצם העובדה שהוא ממלכתי אך זהו בדיוק גם שורש החיסרון שבו. את היתרונות והחסרונות שבכל שיטת לימוד יכול כל אזרח ישראלי מצוי לפרט, השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו למה זה קורה והאם זה טוב.

כיוון שהציבור בכלל ובמיוחד הציבור הדתי הוא רבגוני עם השקפות שונות ורמת "דוסיות" שונה, טבעי שכל הורה יחפש את המסגרת שלדעתו היא המתאימה ביותר וכשם שלא נתמה על דתי לאומי המסרב לשלוח את בנו לחינוך חרדי כך אין לנו לתמוה על מי שמעדיף מסגרת זו על פני אחרת. בתי הספר השונים לא יוצרים פרוד ופיצול אלא הם תוצאה כמעט טבעית מפרוד שכבר קיים. יתכן שלא נכון לשאול מה עדיף כי לכל גוון מתאים משהו אחר, השאלה היא האם עצם הפירוד הוא טוב. ככלל, רוב המחלוקות אינם טובות ובמיוחד אם הן יוצרות ריחוק והרס. כדי להבין עד כמה הפירוד עמוק, די אם נביט באישי ציבור דתיים שעושים הכל כדי להרוס חינוך שלדעת אחרים הוא תורני יותר.

כבכל ויכוח אידאולוגי, קשה מאוד לצפות מכל צד לשנות את עמדתו. כיוון שבתי הספר משקפים את אופי הציבור השונה קשה לראות בשנים הקרובות את מסגרות הלימוד השונות משנות את פרצופן או יוצרות יחד מסגרת שתהיה מקובלת על כולם. על החסרונות שבכל צד אפשר לגשר, אבל הפער האידיאולוגי נראה עמוק יותר.
 
השאיפה אם כן לטווח בקרוב צריכה להיות שלום, הבנה שכל בית ספר משרת ציבור מסויים ושלאותו ציבור מתאים דווקא בית ספר זה ולא אחר. בהנחה שהבדלים אידיאולוגיים עמוקים ישארו גם בהמשך, ובהנחה שלאור החסרונות שבפירוד אנו כן רוצים לחבר את כל בתי הספר יחד, יש ללמוד לקבל את האחר על אף השונות, דבר זה ישפיע ממילא על בתי הספר שעשויים להתאגד תחת רשת אחת שתתן לכל בית ספר את המרחב שלו.

ארבעה מנקים מקרר

פסח המתקרב והנקיונות לקראתו מעלים תובנות על ארבעה טיפוסי מנקים שונים שהם ארבעה טיפוסים בחיים.


הטיפוס הראשון מפחד מגרגר של אבק, הוא יגרד את פינת המקרר מבפנים בקיסם שיניים, שמא אותו לכלוך שלא ראוי לאכילה יש בו כזית חמץ. את דלת המקרר יקרצף בעזרת מסיר שומנים רב עוצמה כדי להיות בטוח ולצא מכל חשש של לכלוך קל שבקלים. "גם אם חלילה משהו נשאר", הוא אומר לעצמו "לפחות הוא פגום". עצם המחשבה על נקיונות מעלה חרדה גדולה אצל טיפוס זה, לא בגלל מה שהוא עלול למצוא אלא בעיקר בגלל מה שאולי ישכח. הטיפוס מכין רשימה ארוכה מראש של כל הפרטים ובודק ושוב בודק את הרשימה שמא דבר לא נשכח. בליל הסדר הוא כבר לא יכול לנקות, אבל החרדה שמא משהו נשכח עדיין עוטפת אותו.

הטיפוס השני חושב על מה יראו האורחים (ומה תראה האישה / הבעל). את מירב המאמץ הוא משקיע בידית של המקרר, זו שהילדים לכלכו עם ידיהם המטונפות כשחפשו אוכל. האסטטיקה אצל טיפוס זה היא המרכיב העיקרי וחלילה וחס שמא הזכוכית של פתח התנור לא תבריק. הטיפוס יקדיש גם זמן לנקות את תוך המקרר או התנור, אך לא יגרד את כל הכתמים הקשים, בודאי שלא יחפש בחורים ובסדקים הקטנים אם בלאו הכי לא יתכן למצוא שם חצי חציו של כזית חמץ. בליל הסדר הטיפוס ירווה נחת מהכלים הנוצצים, אבל ישכח שהעיקר הוא לסלק את החמץ שבתוך הכלים ולא דווקא איך הם נראים מבחוץ.

הטיפוס השלישי הוא התכליתי, הוא יכין שבוע מראש תוכנית עבודה, יעבוד בסדר מופתי, את מה שצריך לנקות הוא ינקה עד הסוף, ויעשה ניקוי קליל לשאר הדברים. מבחינת הניקיון הטיפוס אכן יודע להבחין בין עיקר לטפל אבל כשאשתו תבקש עזרה בניגוב החלונות הוא יפטיר שאבק זה לא חמץ. הרגש העיקרי שמלווה אותו בנקיונות זה לא להגזים ותמיד יאמר לעצמו שבפסח יוצאים לחרות ולא נהיים עבדים. בליל הסדר הוא יהיה רענן כי כמעט ולא התאמץ, אבל לא יתחבר בכלל לסיפור של העבדות הקשה במצרים, "ביגדיל, כולה נתנו ליהודים לדאוג שלא יהיה תבן ברחבי מצרים, אז מה בונים מסיפור כזה פירמידות?"

הטיפוס הרביעי מתחיל מהמקרר במרץ. לא, הוא לא אוהב לנקות, הריח של האקונומיקה לא עושה לו את זה, ואם הגביע של אליהו לא יבריק, הוא לא ימות. הוא ינקה את כל החורים והסדקים, אבל לא יחפש עם זכוכית מגדלת ובכל זאת, הוא מוכוון מטרה, לדאוג שלא יהיה אף גרגר חמץ בבית, בעיקר אם זה אכיל. המקפיא הוא לא רק מקום שצבר פרורים במשך שנה שלמה, אלא בעיקר מחבוא לעוגיות נשכחות ואולי אפילו שוקולדים שהונחו שם ביום קיץ חם. אז אולי הדודה תמצא אצלו כמה גרגירי אבק, אבל במקום זה יש לו חיוך קטן בבטן.