מיהושע ועד ימינו - האם להודות על המדינה

בצעירותי, זכיתי ללמוד בישיבה חרדית ובהמשך זכיתי לעבור לישיבה לצעירים של מרכז הרב. שני הסגנונות הקנו גם יכולת לימוד וגם זוית ראייה מיוחדת על החברה הישראלית.

מן הסתם, בין שתי הישיבות היה הבדל גדול באופי יום העצמאות. בישיבה החרדית התקיימה בעיצומו של יום שיחה המסבירה מדוע אין לומר הלל ביום העצמאות ואילו בישל"צ, קראנו הלל בברכה מתוך שבח והודאה לקב"ה על הטוב אשר גמלנו.

הבדל נוסף בין הישיבות היה ביחס ללימוד תנ"ך. הרמב"ם פסק את דברי חז"ל שאדם צריך לשלש את לימודו - שליש מקרא, שליש משנה ושליש גמרא. בפועל, בישיבות בכלל ובחרדיות בפרט, כמעט שלא לומדים תנ"ך, ודאי לא כספר חי שמתאר את דבר ה' אלינו דרך קורות העם היהודי. הבורות בתנ"ך ובקורות העם היהודי מאפשר לזלזל בנס של  הקמת מדינת ישראל.

בפסקאות לקמן אגע בסוגיית אמירת הלל ביום העצמאות. לא אכנס לדיון ההלכתי האם ניתן לומר הלל בברכה או לא אלא לעצם שאלת הודאה על המדינה. אנו מודים לקב"ה על כל דבר שעושה עימנו, וברור שעל שינוי מיוחד לטובה, יש חיוב גדול יותר להודות. יש לברר האם העצמאות המדינית כפי שיש לנו כיום גדולה יותר מאשר בתקופות קודמות. אגע בשני רבדים – העצמאות המדינית וההתנהלות התורנית. התשובה כאן היא חד משמעית. מאז סוף ימי שלמה המלך, לפני כמעט שלושת אלפים שנה, לא היתה עצמאות כפי שיש לנו כיום. אומנם עדיין לא באנו לגאולה שלמה, אך כל מי שלמד תנ"ך או את קורות העם היהודי יודע שמאז פטירת שלמה המלך לא היתה עצמאות, ביטחון ואף אפשרות ללמוד תורה כפי שיש היום. בחנוכה ובפורים זכינו לנס נסתר, אך כפי שנראה בהמשך, המלכות היהודית לא התקרבה לעצמאות של ימינו. נסקור בקצרה שלוש תקופות: תקופת התנ"ך, התקופה מנס פורים ועד בניית המקדש והתקופה מנס חנוכה ועד החורבן השני.

תקופת התנ"ך

ניתן לחלק את הזמן מהכניסה לארץ ועד חורבן בית ראשון לשתי תקופות: תקופת השופטים ותקופת המלכים. תקופת השופטים התחילה לאחר פטירת יהושע בן נון. יהושע כבש חלקים רבים של הארץ, אך המשימה לא הושלמה. במקומות רבים גרו כנענים ופלשתים שעתידים להציק לבני ישראל במשך מאות השנים שיבואו. בני ישראל לא היו ממלכה אחת מסודרת אלא ממלכות קטנות של שבטים. במצב בו אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה, המצב הרוחני מתדרדר מהר, עבודה זרה חודרת לעם ובמקביל, הגויים מציקים לבני ישראל. מידי פעם קם מושיע לשעתו, אך אחרי פטירתו הקושי חוזר. בתקופה זו העם ישב בארצו, אך תחת איום מתמיד של אויבים מבפנים כשאין צבא מסודר שיגן מהפלשתים, הכנענים ושאר העמים. חלוקת העם לשבטים עצמאיים גם השפיעה על המרכז הרוחני. אומנם היה משכן בשילה, אך לא ברור כמה היו עולים לשם לרגל. די אם נסתכל באלקנה שבכל פעם שעלה לרגל התאמץ כדי להביא עימו עוד אנשים (על פי ילקוט שמעוני על שמואל א, א). עליה לרגל לא היתה נחלת הכלל ולמשכן לא היתה השפעה ישירה על כל העם.

לאור זאת, המלכת שאול למלך לא היתה משימה טכנית של מציאת מנהיג אלא שינוי צורת השלטון והפיכת השבטים לעם שפועל יחד בצורה מסודרת. שינוי זה איפשר לדוד המלך להילחם באויבים שבתוך הארץ, להרחיב את הגבולות ולהכין את התשתית לבניית המקדש על ידי בנו, שלמה. תקופה זו של דוד ושלמה היתה תקופת הזוהר היחידה בעצמאות ישראל כמדינה אחת. בתקופה זו נמנעו מלגייר גויים כי חששו שמא אינם רוצים באמת להיות יהודים אלא רק ליהנות מהרווחים של בני ישראל. למרות זאת, התקופה לא היתה כולה ורודה. חז"ל מותחים ביקורת נוקבת על חלק מהדברים ששלמה המלך עשה ולא חסרו אנשים שלא היו נאמנים לגמרי להנהגה התורנית. למשל, הדיוטות שבעם עשו בתי דין וגיירו מאה וחמישים אלף (!) גויים (יבמות עט, א, רמב"ם איסורי ביאה פרק יג).

לאחר פטירת שלמה והמלכת בנו רחבעם, הממלכה התפצלה וירבעם נהיה המלך של ממלכת ישראל. למעט מספר שנים קצרות  יחסית, מאות השנים שעד החורבן היו רצופים במלחמות מבית ומחוץ והעם נהה אחרי העבודה הזרה. ממלכות יהודה וישראל לחמו רבות זו בזו, מצרים וארם לחמו בבני ישראל ולאלילים נבנו מזבחות בדן שבצפון, בית אל ואף בתוך בית המקדש.

חורבן בית המקדש בעיני חז"ל היה שריפת בית שרוף. סיום עצוב של ממלכות מתפוררות ומלאות עבודה זרה במקום שמיעה לדברי ה' ולנביאיו.

פורים ושיבת ציון

מכל הימים המיוחדים, פורים זכה כנראה ליחס המיוחד ביותר. הסיפור הדרמטי במגילה והשמחה האופפת את פורים, מקנים לו מעמד גבוה בחגים. על מועד זה אף נאמר שלא יתבטל לעתיד לבוא, וכמו שנאמר במגילה "וימי הפורים האלה וזכרם לא מסוף מזרעם" (מדרש משלי, ע"פ הפסוק באסתר ט, כח). כשמתבוננים במצב העם היהודי לאחר פורים בקשיים שלא נפטרו והשאלה הראשונית אם בכלל לחגוג את פורים מעצימים את חובת ההודאה על תרומת המדינה. בהערת אגב, פסוקי המגילה מרמזים שפורים החל החג ספונטני ורק לאחר מכן נקבע על ידי מרדכי, אסתר וחז"ל (למשל, הפסוק "וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי עליהם").

הגמרא במגילה (יד, א) שואלת מדוע לא אומרים הלל בפורים ומביאה שלשה הסברים. הסבר אחד הוא שאכן היה ראוי לומר הלל, וקריאת המגילה היא במקום ההלל. לפי שני הסברים נוספים אין לומר הלל בפורים, או בגלל שהנס נעשה בחוץ לארץ או בגלל שאנו עדיין עבדי אחשוורוש. מי שלומד רק גמרא זו ולא פתח מעודו את ספר עזרא ונחמיה, לא מבין את תשובת הגמרא.

העליה לארץ התחילה עוד קודם הסיפור של פורים והופסקה על ידי המלך ועוזרו, אולי אחשוורוש והמן. כל הסיפור של פורים מתרחש בהקשר בו היהודים לא יכולים לעלות לארץ. סיפור הרקע הושמט מהמגילה אולי כי הוא מעמעם את הנס. העם היהודי ניצל, אבל עדיין נמצא בגלות!

גם כאשר סוף סוף באה הצהרת כורש המאפשרת לעלות ולבנות את המקדש, העם היהודי עדיין היו עבדים של אחשוורוש ויורשיו. כל פעולה שלהם חייבה אישור של המלכות. כמובן שעליה לירושלים או בניית העיר והמקדש חייבו אישור והתאפשרו רק אחרי הצהרת כורש. "עדיין עבדי אחשוורוש אנן" אינו רק משפט מליצי המתאר התחשבות בינלאומית אלא מציאות ממשית כאובה. עד ימי החשמונאים השלטון בארץ הוא שלטון זר.

במקביל, גם מצבו הרוחני של העם לא היה כל כך מזהיר. האנשים היו נשואים לנכריות ולא הכירו אף מצוות בסיסיות, כמו את חג הסוכות.

לאור ההקשר, מובן מאוד מדוע חכמים חששו מקביעת פורים כיום מיוחד והכנסת המגילה לתנ"ך. למרות נס ההצלה, עדיין אין גאולה וקביעת פורים עשויה לעורר איבה מצד הגויים (מגילה ז, א).

חנוכה והחשמונאים

בניגוד לפורים, בחנוכה אומרים הלל ואף בברכה. אם בגלל סיפורי הגן, תהילת המכבים או סתם חוסר ידיעה, אנו נוטים לחשוב שניצחון המכבים היה מזהיר, שהעם החל לעסוק בתורה ושהמלכות העצמאית חזרה לישראל למשך יותר ממאתיים שנה. האמת היא כמעט ההפך הגמור.

ליהודה המכבי היו נצחונות מזהירים, אך גם כמה הפסדים והוא עצמו נהרג בקרב. המלחמות עוד נמשכו זמן רב ורק כעבוד עשרות שנים הגיעה תקופה שקטה יותר של עצמאות. יהודה המכבי הצליח לטהר את המקדש וכנראה גם לחזק את מעמד המסורת היהודית, אך חלקים גדולים בעם, בעיקר באליטה, המשיכו בשאיפתם לתרבות יוונית. לצד הפרושים והחברים צמחו זרמים כמו הבייתוסים והצדוקים שלא קבלו את פרשנות חז"ל לתורה.

הממלכה החשמונאית צמחה גם אחרי מות יהודה בשאיפה להגיע לעצמאות. במשך שנים רבות היא היתה כפופה לשלטון הסלוואקי. שלטון הפנים נמסר ליהודים, אך הם היו צריכים להעלות מס וכן הוגבלו באפשרויות חקיקה ויחסים עם מדינות אחרות. עצמאות מלאה התקיימה רק למשך עשרות שנים בודדות. עם פטירת שלומציון המלכה, כמאה שנים לאחר תחילת מרד החשמונאים, התחילה מלחמת אחים בין היורשים. מלחמה זו הביאה להשתלטות הרומאים ובהמשך שלטון שושלת הורדוס שלא היה מזרע ישראל ובסוף לחורבן הבית. 

הרמב"ם בתחילת הלכות חנוכה (מגילה וחנוכה א, ג) מתאר מעט את הגזירות והניצחון וכותב "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני". אכן, היתה אוטונומיה יהודית למשך יותר ממאתיים שנים. בתקופות מסויימות אפילו היתה עצמאות או מלכים שהיטיבו עם לומדי התורה והחכמים. עם זאת, רוב התקופה היתה רוויה במלחמות קיום, מלחמות פנימיות, רדיפת חכמים או כהנים צדוקים שלא המשיכו, בלשון המעטה, את אותה רוח הטהורה של מתיתיהו וחמשת בניו.  למרות זאת, לא נמנעו מלקבוע את חנוכה כחג בו אומרים הלל שלם בברכה.

מדינת ישראל

מדינת ישראל הוקמה כאלף ותשע מאות שנה לאחר חורבן הבית השני. הקמת המדינה באה לאחר שנים ארוכות של עליה הדרגתית, מאבק בארץ ופעילות בינלאומית למתן אישור להקמת מדינה. תחילה היתה מחשבה שהיהודים ישבו באוטונומיה הכפופה לשלטון הבריטי, מעין המדינה בזמן עזרא ונחמיה ורוב תקופת הבית השני. בעצת ה', הוקמה לבסוף מדינה עצמאית, מדינה אליה יהודים יכולים לעלות  לארץ ללא אישור שלטון נכרי, מדינה המקיימת צבא עצמאי ויהודי, מדינה בעלת כלכלה עצמאית ומערכת חוקים עצמאית המושפעת רבות מדיני התורה ומדינה בה יש הרבה מעל מאה אלף לומדי תורה במוסדות על תיכוניים.

אמת הדבר שלא באנו לגמרי אל המנוחה והנחלה. כמו לכל מדינה עצמאית בימינו, יש לנו אתגרים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים. עדיין לא הגענו למדינה בה יש סנהדרין והחוקים והתרבות מושפעים מתרבויות זרות. אף על פי כן, לא ניתן אף לדמות את מצבנו כיום למציאות הקשה של רוב ימי הבית הראשון, תקופת נס פורים בשושן ואף לא לימי החשמונאים ונס חנוכה. 

פשוט שאנו לא עבדי אחשוורוש והמלכות שלנו יותר מעולה מאשר אותה מלכות שחזרה לישראל יותר ממאתיים שנה. ברור אם כן שיש חובה להודות לקב"ה כל הטוב אשר גמלנו בבניין ישראל וירושלים.

חנוכה: הפרק הבא - הצעת לפעילות

הצעה לפעילות לחנוכה:

מכל החגים, חנוכה כנראה הוא החג שתפס את המקום המיוחד ביותר בציבור ישראלי.

שילוב של נרות, נס, גבורה ואוכל...



הפעילות הבאה מציעה לראות את חנוכה כרצף של התקדמות.

תהליך שהתחיל לפני יותר משלושת אלפים שנה נמשך גם היום, ואנחנו ממשיכים אותו.

כמו נרות החנוכיה, כל דור מוסיף עוד נר לחנוכיה ההסטורית של העם היהודי.



הפעילות היא בעיקר סביב סיפורי גבורה של קומץ אנשים שנכנסים אל לב הסכנה.

אם רוצים ניתן להרחיב בדיון סביב רוח, תרבות או ערכים. שאלות לדוגמה בהמשך.



מהלך הפעילות:

1.

צפיה בסירטונים המספרים את הסיפור של אהוד בן גרא, (לפני יותר מ 3200 שנה) יונתן בן שאול (לפני יותר מ 3000 שנה) וחנוכה (לפני קרוב ל 2200 שנה).

הסירטונים מוטמעים בסוף הפוסט. הנה קישור ליוטוב:

 https://www.youtube.com/playlist?list=PLI4LrUwEO6LIOc56W0yhbQ51tLgKK58qV



2.

חידון קבוצתי. כל אחד יכול להשתתף באמצעות מכשיר סלולרי.

אם יש מסך מרכזי, כדאי להשתמש בחידון קהות:

https://play.kahoot.it/#/?quizId=53ebee83-7149-4854-aee2-95e4649d3e5f

המשתתפים מצטרפים למשחק בכתובת: kahoot.it ובהקשת קוד ה pin. הקוד המספרי מופיע במסך המרכזי לאחר פתיחת המשחק על ידי המנהל.



אם אין מסך מרכזי, ניתן להשתמש בחידון באתר קוויזיז:

https://quizizz.com/admin/quiz/5a30c864c8595117004ef463

המשתתפים מצטרפים למשחק בכתובת: join.quizizz.com
https://join.quizizz.com/

וגם כאן, ההצטרפות היא על ידי הכנסת הקוד המספרי שמופיע במסך מנהל (ניתן לנהל את המשחק גם מסלולרי)



3.

ניתן לערוך דיון סביב הדמויות ופועלן. שאלות לדוגמה:

מה מוביל אדם לסכן את עצמו בשביל כולם?

למה באמת יש סנפירים בסרטונים לכל אורך הדרך? (שימו לב שהסנפירים מודרניות ומהדור שלנו)

האם אנו מרגישים ופועלים אחרת כשאנו מכירים את ההיסטוריה של העם?

איזה ערכים ועקרונות בולטים בסיפורים?

צפירה

צפירה חדה מפלחת את האויר.
צפירה רמה, וסביבה, קול דממה דקה.
כמו כולם, אני עומד דום,
וכמקצת רעי, אני מצדיע.
יד של גבורה צמודה לגופי,
ויד החסד, אותה יד שידעה לאחוז בנשק, על מצחי,
ממשיכה את קו עיני.
עיני עצומות, מתרכזות בצפירה,
ועיני רוחי פקוחות, נסחפות בקול הדק.
אני רואה את הלוחמים הקבורים למרגלותי מסתערים נוכח אש אויב,
אני רואה אלפים רבים אחרים, נלחמים בעוז תעצומות,
אני רואה את חיילי שלי, אותם לימדתי לאחוז בנשק,
את חברי למחלקה בעזה ובלבנון,
אני רואה לילות לבנים באיו"ש,
קור חורף חודר לעצמות, ומרק מחמם מאחת השכנות,
לילות אפלים בסיורים ליד בית לחם,
כשרק האור מירושלים השכנה מבליח את החשיכה.
אני רואה את כל האתגרים מסביב,
ואת עוז רוחם של של חיילי ישראל, כפרח באביב.

הצפירה מתחילה לגווע,
אני פוקח את עיני ומביט בהמון שבא לחלוק כבוד לנופלים,
מביט ביראה, חש בחרדת הקדושה
ובליבי יודע, שיותר משצריכים הנופלים את זכרונינו,
צריכים אנו לזיכרון הצרוב בנשמתם, שיחקק בליבנו.

להיוולד ביום כיפור

יום כיפור, בית הכנסת מלא מפה לפה, החזן מסלסל במנגינות המוכרות והציבור מצטרף אליו בשירה אדירה.
אבל לפעמים יום כיפור נראה אחרת.
מקום זר, מנגינות שונות ותפילה שמרגישה כאילו מתחו אותה מעבר למה שניתן.
ואז מגלים משמעות אחרת ליום כיפור בחדר לידה.
**
הבת שלי החליטה כנראה שאם היא צריכה להיוולד סביב יום כיפור, היא צריכה לשאוף כבר מההתחלה למקומות עליונים. אכן, לקראת היום הגדול היא התהפכה, הרימה את הראש אל על ונכנסה למצב עכוז. התינוקת שטרם נולדה כנראה ראתה עולם הפוך והחליטה להסתובב. אלא, שלפעמים עליונים למעלה ותחתונים למטה זה עולם ברור וזו הדרך ללידה.
כך מצאנו את עצמנו, אשתי, חמותי ואני ממתינים בערב יום כיפור בתור לחדר לידה, בניסיון לסובב את הגלגל. בערב יום כיפור יש מצווה לאכול ונהגו ישראל להרבות במיני מטעמים. אשתי היתה בצום ולחמותי ולי היה בעיקר לחמניות. 
עם התקרב היום הקדוש, הבנו שאנחנו נשארים בבית החולים, כשהתינוקת עדיין בבטן. אנשים טובים סדרו לי חדר לישון, התארגנתי וחזרתי לבית החולים לומר צום מועיל לאשתי שכבר צמה 24 שעות ולהצטרף למניין.
בבית החולים היו שני בתי כנסת, אחד מלא עד אפס מקום והשני קצת יותר מרווח. בערב התפללתי במלא ובבוקר אמרתי לעצמי שאנסה את המרווח יותר. גם בגלל מקומות הישיבה וגם בגלל זמני התפילות.
בבוקר הבנתי למה יש במניין זה פחות מתפללים. התפילה היתה בסגנון ייק'ה, עם נוסח תפילה של פרנקפורט דמיין ומנגינות שכנראה הולחנו בפרנקפורט, לפני מאה שנה או יותר...
הציפיה הארוכה של היום הקודם עם התפילה שהתארכה מעבר לרגיל, לא היוו נקודות פתיחה טובות. אולם, היום הקדוש בסופו של דבר גדול יותר ממניין זה או אחר, התחברתי לתפילה, הרגשתי את עיצומו של יום והתפללתי שהוא גם יכפר. אפילו את המנגינות למדתי וזמזמתי כמה מהן במשך הימים שאחר כך.
**
דבר ידוע הוא שאחרי הצומות יש עומס גדול בחדרי הלידה. ואכן, יום כיפור הביא עימו יולדות רבות לבית החולים. אשתי לא הראתה סימני לידה והתינוקת לא הראתה סימני רצון להתהפכות וכך חיכינו לניתוח הקיסרי שתוכנן למחרת. בלילה הלכתי לישון אצל קרובי משפחה מתוך הנחה שבבוקר עושים ניתוח.
אם יום כיפור לא הפנים בי את הרעיון שרבות מחשבות בלב איש, הרי שהוא בוודאי הופנם אחר כך. רופא שמומחה בהיפוך בדק את אשתי ולמרות הנסיונות הקודמים של קודמיו הוא החליט שאין מה להפסיד. יתכן גם שהתינוקת הבינה שהיום הקדוש חלף ועכשיו הגיע הזמן שהראש יעסוק במצוות של העולם הזה ולא רק בעולמות העליונים. בין כך ובין כך, ההיפוך הצליח והלידה עברה בשלום.
**
שנה חלפה ואני מתבונן לאחור, שואל מה המשמעות של יום כיפור. האם התפילות והמנגינות המוכרות הן אלו שעושות את היום? האם יום כיפור במקום זר הוא לא יום כיפור מבחינתי? כתשובה ראשונה, אנו נוטים להשיב בוודאות שאכן כך. אין כמו חוויית הרוממות של התפילה המוכרת.
ומצד שני, מצבים חדשים מאפשרים לנו לגלות דברים חדשים. בדיוק כמו לידה. לידתה של נשמה חדשה לעולם היא שינוי ענק מכל מה שהיה עד אז. התחדשות הנשמה יוצרת שינוי אך באותה מידה, היכולת לצעוד לקראת שינויים מובילה להתחדשות.
ואולי זו בדיוק המשמעות של יום כיפור, לאפשר לעצמנו להיוולד. אנחנו חיים בעולם שמשתנה במהירות, אבל אוהבים ליצור לעצמנו עוגנים קבועים ומוכרים. אותו קפה, אותה תחנת רדיו, אותם הרגלי חשיבה ואותם דפוסי התנהגות. המשמעות של תשובה היא שינוי והתקדמות. כדי לעשות תשובה צריך להשתחרר מהרגלי העבר, לעזוב את המוכר ולהתקדם אל מקום אחר, אל מחוזות לא ידועים. 
יום כיפור הוא בעצם תהליך של לידה, לידה מחדש של עצמנו. כמו לקראת לידה, אנחנו עוטפים את עצמנו בסטריליות. צמים, חולצים נעלי עור ונמצאים שעות ארוכות בבית הכנסת. לידה טובה מביאה עימה תוצאה, שינוי ונשמה חדשה וכך גם יום כיפור. אנו אמורים לסיים יום מיוחד זה בידיעה כי השתנינו, וכי נשמה חדשה מתחילה לצמוח בנו.
צום מועיל ומשנה! 

אופניים בשבילי החיים

יש פתגם ש'החיים הם כמו אופניים, כשקשה, נמצאים בעליה, כשקל נמצאים בירידה וכשעוצרים נופלים'.
בחודשים האחרונים גיליתי שהאופניים הם גם כלי תחבורה ולא רק אמצעי שעשוע. הכל התחיל מהרכבת, דרך נוחה להגיי ממקום למקום ובתנאי שהמקום הואיל בטובו להיות קרוב לתחנה. בשאר המקרים, נגזר על הנוסעים לנסות לתמרן בין לוחות הזמנים של האוטובוסים ולהמציא מסלולים חדשים ב'מוביט' כדי למקסם סנכרון ולהוריד את ההמתנה למינימום, כלומר לשעה.
כאן מתחיל הסיפור של האופניים. לאחר איומים על חיי מקצין הכושר הקרבי אם אעז להתקרב לאלו החשמליות, נאלצתי להסתגל לאופניים שהומצאו על ידי אפלטון או מישהו בתקופתו ולדווש כדי להגיע לתחנה. בהתחלה זה היה קשה, אחר כך שכנעתי את עצמי שזה טוב לבריאות ואז התמכרתי לבריזה בנסיעה.
רכיבה זה זמן טוב לחשוב, בעיקר על 'מתי מגיעים' אבל גם על דברים אחרים, כמו האופניים כמשל לחיים. במסלול רכיבה יש שני מכשולים עיקריים: בולדרים ובכלל זה כל שינוי גובה בשביל וחול. כדי להתמודד עם בולדרים צריך לתפוס טוב את הכידון ולנווט בין האבנים והבורות. אם המשחק של קפיצה בין מכשולים לא קשה מידי, אפשר אפילו לשמור על קצב נסיעה מהיר.
בחול, המצב שונה. הוריד הילוך, לשחרר קצת את האחיזה ולתת לאופניים לנווט את עצמם. מישהו עם כח בידיים יכול לנסות להקפיץ את האופניים ברציפות כדי להחלץ משקיעה. אם הרכיבה נעצרה, קשה מאוד להתחיל ולפעמים פשוט כדאי לרדת וללכת.
וככה זה בחיים. לפעמים יש אתגרים שניתן לזהות אותם, כמו איזה בור במסלול. כל עוד השביל תקין, אפשר להמשיך כרגיל ורק לנווט בין המשימות והאתגרים.
אבל לפעמים מלמעלה השביל נראה חלק, אין שום קושי. רק כשמסתכלים מקרוב מגלים שהדברים לא מתחברים כך שנוצר שביל טובעני. במקרים כאלה קשה מאוד לנווט כי לא יודעים לאן ויתכן שצריך להוריד קצת הילוך, להתאים ציפיות ולתת למציאות לנווט. אם המציאות עדיין קשה ונראה שעוד רגע נופלים, אולי זה הזמן לשנות אסטרטגיה, לרדת מהאופניים וללכת.

אם רכבתם איתי עד כאן, מגיע לכם עוד שני טיפים לרכיבה ולחיים:
א. אל תפחדו לשחק עם ההילוכים, גם אם זה כל דקה. החיים הם דינמיים ולא צריך להתקבע.
ב. גלגל גדול יעיל יותר בשטח, גם בחול. צרו לעצמכם מעגל גדול של ידידים וחזקו את המעגל המשפחתי!

יום הזיכרון: יגון מלא תקווה

מחשבות מיום הזיכרון:
הייתי היום בטקס במכמורת, ליד קברו של יוסי קורקין ז"ל, מפקד בשייטת 13 שנהרג באסון השייטת.
ברחבה היו עשרות חיילים לובשי לבן, חבריו של בנו של יוסי, שמשרת בחיל הים. החברים הרבים באו לכבד את יוסי ולהראות שהם ממשיכים בדרך בהגנת העם והארץ.
אני מסתכל בהם וחושב שזה יום הזיכרון, זכר הנופלים שנותן לנו דחיפה להמשיך לשמור על זכות קיומנו. אבל רגע, אמרתי לעצמי, ליוסי היתה משפחה, וחברים. לכן הזיכרון שלו חי ומשמעותי. מה עם השאר?
המענה הגיע כעבור כמה דקות.
בסוף הטקס, המנחה ביקש עשרה חבר'ה שיבואו להשלים מניין על קברו של לוחם מגב שנהרג לפני 36 שנים. ביקש עשרה ותוך דקה הגיעו עשרים. עשרים שבאו לכבד אדם שהם מעולם לא שמעו את שמו ונהרג עוד הרבה לפני שנולדו.
יום הזיכרון אינו סתם יום אבל. הוא יום נוגה שמלא תקווה והמשכיות. יום שמדגיש את השותפות של כולנו, האחדות של חיילי העבר עם חיילי ההווה ואלה שיהיו חיילים בעתיד.
עמדנו בטקס לא בסחבות כמתאבלים על מדינה שנחרבה, אלא לבושי מדים ייצוגיים, כי יש לנו מדינה ויש לנו צבא. המדינה התפתחה המון מאז הקמתה והצבא חזק יותר מבעבר. הנופלים הותירו חותם והוא ממשיך ומתפתח.

עוד רגע נעבור לחגיגות העצמאות. מעבר חד לכאורה אבל באמת טבעי. היום התמקדנו בזיכרון העבר והערב נתמקד במימוש הזיכרון לעתיד.

למי לתת פטור זקן

פטורי הזקן בצה"ל עלו לאחרונה לכותרות כאשר בגלל שינוי נהלים, הפטור הנחשק כל כך נהיה קשה עוד יותר להשגה. טורים ארוכים של חיילים עומדים ליד משרדו של רב היחידה בתקווה שיחתום להם על הבקשה הנכספת לפטור מגילוח מטעמים דתיים. הבעיה הניצבת בפני הרב הצבאי היא לזהות מיהו דתי ולמי מגיע האישור. למזלו, הגמרא במסכת ברכות כבר מתייחסת לנושא ונותנת בידיו כלי אבחנה מקצועיים.

הנה הגמרא ולאחריה ההוראות לאישור. לפני שתיסחפו עם הגמרא אבהיר שהפוסט נכתב כחידוד בלבד. הפרשנות לגמרא היא על דרך השחוק ובוודאי שהפוסט לא מבטא את אופן הפעולה של הרב הצבאי בבואו לחתום על האישור. אחרי שהבהרנו נקודה חשובה זו, הנה הגמרא:

תנו רבנן: איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע, ערבית ושחרית, דברי ר' אליעזר. רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין. בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו. ר' נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו. ר' נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה. אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים - הרי זה עם הארץ.

(מסכת ברכות, דף מז)

הגמרא שואלת מיהו עם הארץ, או במילים שלנו, למי אין לתת אישור זקן.

את המבחן הראשון מציג רבי אליעזר – כל מי שלא קורא קריאת שמע בבוקר ובערב. במילים אחרות, מי שלא מתפלל בבוקר ובערב. כדי להוסיף לוודאות, רבי יהושע מציע בדיקה נוספת – האם החייל מניח תפילין. אדם שמניח תפילין בקביעות לא יכול להסתמך על השאלת תפילין ומן הסתם, יש בבעלותו תפילין. רב היחידה פשוט צריך לברר האם לחייל יש תפילין. הבעיה עם שתי בדיקות אלו שתמיד ניתן לשקר.

בן עזאי מציע בדיקה שניתן לראות אותה – האם החייל לבוש עכשיו בציצית. כאן אין מקום לתשובות שקריות כי אפשר פשוט לראות האם יש ציצית מתחת לבגד. אולם, ברגע שבדיקה זו תתפרסם, כולם יתחילו להגיע לרב עם ציצית.

רבי נתן מציע בדיקה של התנהגות אוטומטית. אדם שיש לו מזוזה בביתו, רגיל להיכנס לבית כשיד ימין שלו נשלחת אוטומטית למזוזה כדי לנשק אותה. מי שאין לו מזוזה בביתו יתעלם מהמזוזה שעל דלת משרד הרב. לחילופין, מי שיודע מה זה מזוזה ומנסה ליצור רושם של דוס, יתעכב ליד המזוזה, ינשק אותה בכוונה ויעיף מבט לרב לוודא שהוא הבחין בנשיקת המזוזה.

הקריטריון החמישי הוא חינוך הילדים לתלמוד תורה. החייל המצוי לא נשוי, בווקאי שאין לו ילדים ולכן מוכרחים לומר שהכוונה כאן אחרת מאשר ילדים ממשיים. הכוונה לילדים כאן היא חברים, האם החייל אומר דברי תורה אחרי התפילה או אחרי האוכל? כשמגיע לתפילה מישהו שלא בקיא בסידור, האם החייל מראה לו את המקום? אם התשובוות לשאלות אלו היא כן, אז מגיע לו אישור זקן. אפשרות אחרת להסבר קריטריון זה הוא שמדובר באנשי קבע ותיקים שלהם כבר יש ילדים.

הבדיקה של 'אחרים' היא בעצם היכרות אישית.יתכן שחייל הוא דתי, למד חמש שנים בישיבה ומקיים את כל התרי"ג מצוות. אבל אם הוא לא משמש תלמידי חכמים, קרי, אינו בקשר עם רב היחידה ושואל אותו שאלות על זמני התפילה בבסיס, כשרות הבשר ודין נסיעה מבצעית בשבת, לרב היחידה לא תהיה היכרות איתו והוא לא יוכל לאשר אות\ו.

הנה כי, בעיה זו של אישורי זקן כבר הייתה קיימת בזמן הגמרא, והיא נתנה את הקריטריונים למתן האישור.

שני אחים - הסיפור האמיתי

אגדה מוכרת מספרת על אהבת שני אחים ומקומו של בית המקדש.
לפי האגדה, פעם היו שני אחים שעבדו יחד שדה ובכל שנה חלקו את היבול בשווה.
אחד האחים היה רווק והשני היה בעל משפחה בילדים.
באחד הלילות, אמר הרווק בליבו "אחי מטופל במשפחה וילדים ויש לו הוצאות גדולות יותר, לכן ראוי שיקבל יותר". אמר ועשה. מיד קם ממיטתו, לקח עומרים מערמת התבואה שלו והביא לשל אחיו. באותו לילה גם אחיו חשב מחשבות דומות "לי יש ילדים שיטפלו בי בזקנותי ואילו אחי רווק, אין לו שמחה מלבד התבואה וכשיתבגר, יצטרך ממון רב לפרנסתו (זה היה לפני עידן קרנות הפנסיה), ראוי שיקבל יותר". אמר ועשה, מיד לקח עומרים משלו והביא לשל אחיו.
בבוקר קמו האחים, ראו שנשארה להם אותה כמות תבואה אך לא אמרו דבר. בלילה השני שוב הביאו כל אחד מן האחים תבואה לרעהו ובלילה השלישי הם נפגשו באמצע הדרך, הבינו שכל אחד חשב טובה על אחיו וחבקו זה את זה. ראה ה' את האהבה הגדולה והחליט שבאותו מקום יבנה בית המקדש.
עד כאן האגדה בקיצור, עכשיו לסיפור האמיתי.
חיפשתי את המקור לסיפור זה ומסתבר שהמקור מאוחר יחסית. הסיפור לא מופיע בתנ"ך וגגם לא מצאתי אותו בדברי חז"ל או פרשני התנ"ך. המקור הראשון בו מצאתי סיפור זה הוא בספר מעשה ניסים, שנכתב בשנת 1850 על ידי שלמה בכור חוצין. סביר להניח שהסיפור הומצא עם השנים או שעבר "גיור" מסיפור עם לא יהודי. מי שרוצה לקרוא את הסיפור אגב, הנה קישור למהדורת צילום וקישור לטקסט.

ובכל זאת, אפשר לחבר אגדה זו לרעיון עמוק יותר.
למין היווסדה, ירושלים נמצאת בין הכהונה לחוכמת התורה. לפעמים ירושלים מאחדת בין שני כוחות אלו ולפעמים היא בלב המחלוקת.
השם ירושלים נגזר משני שמות שנתנו לה ענקי עולם. לאחר עקידת יצחק, קורא אברהם אבינו, המייצג את חוכמת התורה למקום "ה' יראה" (בראשית כב). השם שלום מגיע מהכהונה "ומלכיצדק מלך שלם והוא כהן לאל עליון" (בראשית יד) וחז"ל מפרשים שמלכיצדק היה מלך של ירושלים.
התורה והכהונה מקבילים לשני כוחות בסיסיים באדם. התורה היא השכל והכהונה היא הרגש. השכל הוא משהו שגבוה מהמציאות היומיומית של האדם. אנו חושבים על רעיונות מופשטים שלא תמיד מוצאים ביטוי מיידי במציאות ובכל ההיגיון מנסים לקרב אלינו רעיונות מופשטים אלינו. השכל מבוטא בשם "יראה" משהו מרוחק שאנו רוצים להתקרב אליו. הרגש לעומת זאת נובע מהמציאות והכוהנים בעבודת המקדש מרוממים תחושות אלו. הרגש מבוטא בשם "שלום", שלמות כוחות החיים כשהם מתרוממים.
ירושלים ובפרט בית המקדש באים לחבר כוחות אלו. בבית המקדש, מקום עבודתם של הכוהנים היתה לשכה בשביל הסנהדרין -חכמי התורה. בימים כתיקונם, הכהונה היתה שלובה יד ביד עם חכמי התורה. כך למשל, לכוהן יש סמכות לפסוק האם נגע צרעת הוא טהור או לא, אך כיוון שדיני צרעת מורכבים, פעמים רבות החכם היה אומר לכהן מה הדין והכהן היה פוסק למעשה. כדוגמה שלילית, בתקופת בית שני היתה יריבות כמעט מתמדת בין החכמים לכוהנים ואולי זו אחת הסיבות לכך שבית המקדש השני לא היה מושלם כמו הראשון.

ועכשיו לשני האחים. האח הנשוי מסמל את הרגש או אם תרצו, את הכהן. המשפחה מוציאה לפועל את כוחות החיים וכך גם הכהן הגדול היה צריך להיות נשוי כדי שיוכל לכפר על בני ישראל ולהיכנס לקודש הקודשים ביום כיפור. האח הרווק מסמל את הרעיון המופשט לפני שהוא יורד למציאות. חלילה לדמות גדולי עולם לדמויות בסיפור עם, אבל אי אפשר שלא להזכיר את התנא בן עזאי שלא התחתן כי חשקה נפשו בתורה.
כאשר השכל והרגש תומכים זה בזה וכל כח רוצה לתרום לשני, אז נוצרת שלמות מיוחדת ובמקום המפגש ראוי לבנות מקדש.
יהיה רצון שנדע לחבר יחד את כל כוחות החיים ויבנה בית המקדש במהרה בימינו

האם נקמה רצויה?

בשבוע שעבר, לאחר קבורתם של שלושת הנערים שנחטפו, התפתח בציבור דיון סוער סביב נקמה. בדרך האופיינית לדור הרשתות החברתיות והציוצים, הדיון היה בעיקר ברמה של ססמאות.

פרשת השבוע, פרשת פנחס מספקת לנו הזדמנות מצויינת לדון בנושא הנקמה. בפרשה הקודמת קראנו על בנות מואב ומדיין שבאו והחטיאו את בני ישראל בזנות ובעבודה זרה. פרשת השבוע נאמר למשה "צרור את המדינים והכיתם אותם" ובשבוע הבא נקרא על מלחמת מדיין כשהציווי הוא "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים".

מצד שני, יש מקומות בהם היחס לנקמה הוא שלילי. המקור הידוע ביותר הוא איסור "לא תיקום", אך האיסור לעם ישראל בלבד שכן המשך הפסוק הוא "ולא תיטור את בני עמך". הרמב"ם כותב שהנקמה היא מידה מגונה שכן היא מראה את השעבוד של אדם למה שקורה לו ואת חוסר היכולת שלו להתגבר.

במסכת סנהדרין הגמרא דורשת על מספר דברים שהם גדולים כי נכתבו בין שתי שמות הקב"ה. הגמרא שואלת, אם כן, גם נקמה תהיה חיובית מאוד שכן נכתבה בין שתי שמות "אל נקמות ה'"! הגמרא עונה שאכן בתחומה, נקמה חשובה. הגמרא ממשיכה ואומרת שיש שתי נקמות – נקמה של שכר טוב לצדיקים ונקמה של עונש לרשעים.

לפני שנסביר מתי נקמה חיובית, ראוי קודם לעמוד על סוף דברי הגמרא. בדרך כלל אנחנו רגילים לחשוב שנקמה היא עשיית מעשה שלילי כנגד מישהו. כאן הגמרא אומרת שיש נקמה של עשיית מעשה חיובי - תשלום השכר המגיע לצדיקים! נקמה אינה פגיעה באחר אלא השבה לאחר כגמולו ובהגדרה אחרת, סוג של עשיית דין. לכן יש לנקמה הופעה כשכר ויש לנקמה הופעה כעונש.

לאחר שהגדרנו את הנקמה, יש לשאול האם מותר לאדם לעשות דין לעצמו. לעניין דיני ממונות הרמב"ם פוסק שמותר לאדם לעשות דין לעצמו ובתנאי שעושה דין אמת. הלכה זו מרחיבה מצד אחד את הפעולות המותרות ומצד שני, מצמצמת אותן מאוד. מותר לאדם לעשות דין לעצמו, אבל לא שום דבר מעבר, כל לקיחת ממון שאינה מצד הדין אסורה.

מכאן אנו חוזרים לנקמה. בתחומים בהם הדיון של נקמה עולה קשה מאוד להגדיר את שורת הדין. נתבונן במקרה הקלאסי של 'לא תיקום': כאשר אדם לא משאיל לנו חפץ ויש לנו נטיה להחזיר לו כגמולו ולא להשאיל לו חפץ אחר. מהמקום בו אנו נמצאים קשה מאוד לדעת למה החבר לא השאיל לנו את החפץ ולכן אסור לנו לקחת את הדין בידיים. במקום זאת, מוטלת עלינו המצווה הכללית של עזרה לאנשי עמנו. בנושאים ציבוריים, הקושי לדון גדול פי כמה. קשה לנו כאנשים פרטיים להעריך מי צריך לתת את הדין, כמה ואיך. ממילא, לא מצווים יחיד לבוא ולנקום. אולי זה ההסבר של הגמרא שגדולה נקמה שנתנה בין שתי שמות – לנו כבני אדם קשה מאוד לדעת איך ומתי לנקום וגדולתו של הקב"ה החוקר כל בשר היא שנותן את הדין המדוייק.

מול חוסר היכולת של היחיד להעריך את מידת הדין, הרי שלמוסדות השלטון יש חובה לשמור על הסדר והמשפט. לכן משה רבנו, כמנהיג הציבור, מצווה לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדינים. חלק מהעונשים שבית דין נותנים נקראים נקמה וזה מאותה סיבה – לבית הדין יש חובה לשמור על הסדר.

לסיכום, הגדרנו נקמה כשאיפה לשמור על הסדר כשלאדם החיד קשה מאוד להגדיר מהו הסדר הנכון ולעומת זאת, השמירה על הסדר מוטלת על מוסדות השלטון.

ראוי לסיים גם בהוראה מעשית. כמי שחיים במדינה דמוקרטית אנו רואים כיצד החלטות המנהיגים עשויות להשתנות מלחץ ציבורי. כיוון שכיום המילה נקמה מקושרת למשהו ברברי, פגיעה באחרים בלי מחשבה ומטרה, יש לשקול להחליף את הביטוי בביטוי מתאים יותר, כמו קריאה להשבת הרתעה או מיגור הטרור.

יהי רצון שנזכה במהרה לביאת משיח צדקנו ולמיגור הרשעה מן הארץ

פולארד ובניית אמון

ביום ראשון האחרון כותרות העיתונים ואתרי החדשות זעקו על הריגול של ארצות הברית אחרי בכירים ישראלים, כמו שר הביטחון וראש הממשלה דאז אהוד ברק ואהוד אולמרט. הריגול כלל יירוט אימיילים ותצפיות. ארצות הברית מן הסתם הובאה על ידי החשיפה, אך כיוון שאין זו הפעם הראשונה בה היאנתסת בריגול אחרי מדינות ידידותיות, אפשר מבחינתה לתת לנושא להישכח ולהמשיך בסדר היום הכולל לחץ על מדינות אחרות לסמוך על נאמנותה של ארצות הברית.
הבעיה הקטנה שמדינת ישראל עשתה פתאום קישור בין שני דברים - הרווח של ארצות הברית אחרי ישראל ובריאות של פולארד אחרי ארצות הברית. לטענת הבית הלבן אין קשר בכלל בין שני האירועים, אבל גורמים בישראל טוענים שאם ארצות הברית מרגלית אחרי מדינה ידידותית, אז גם למדינה הידידותית מותר לדרוש את שחרור המרגל שלה. ראש הממשלה אף אמר כי יתנה את המשך התקדמות המשא ומתן עם הפלשתינים בשחרורו של פולארד.
לטובת אובאמה שלא מצטיין כנראה בבניית אמון עם מדינות זרות, אם ישפוט רק לפן פליטות הפה שלו שנקלטו בתקשורת, הנה הסבר קטן.
ארצות הברית דורשת ויתורים של ישראל לפלשתינים ומבטיחה ערבות בטחונית. במילים אחרות, ארצות הברית רוצה שנסמוך עליה.
ארצות הברית רוצהשנסמוך עליה גם במישור האיראני, הבטחוני הרחב והכלכלי.
ארצות הברית רוצה שנעשה צעדים בוני אימון כלפי הפלשתינים, המשא ומתן האיראני ועוד.
מנגד, ארצות הברית מרגלית אחרינו, דבר שמשום מה לא גורם בישראל לתחושת אימון גדולה בדוד סם.
כצעד בונה אימון וכדי לחדש את מה שנגע, ישראל מבקשת את שחרורו של פולארד. הסיבה היא לא רק בעזרה לאיש המסכן הנמק בכלא כ 25 שנה בעוון ריגול לטובת מדינה ידידותית אלא בבחינה לנאמנות של ארצות הברית לידידות שלה.
כן אובאמה, הפוליטיקאים הישראלים אמנם לא מצטיינים במיוחד במאמצים להגן על אלו שסייעו למדינה, אבל הם רוצים לדעת שלא עובדים עליהם, בשביל זה הם פוליטיקאים! נתניהו מבקש בסך הכל צעד בונה אימון, לדעת שהוא בכלל יכול לסמוך על הערבויות שאתה מציע לביטחון מדינת ישראל, לדעת שהצהרתך על הפסקת הריגול אחרי ידידות היא לא מס שפתיים ולראות אם בכלל אתה מבין מה המשמעות של ויתורים, בעיקר כשמדובר על דברים שאת צריך לעשות ולא רק דורש מאחרים.
בסופו של דבר, אובאמה, תחליט כנראה שהקשר בין ריגול אמריקאי ובקשה להראות אימון מחודש על ידי חנינת מרגל ישראלי הוא מקרי בהחלט. תטען שהוא עשה מעשים חמורים, הרבה יותר מהרוצחים שאתה דורש שנשחרר וששחרורו יפגע בביטחון של ארצות הברית, בניגוד למשל לשחרור מחבלים שכידוע חוזרים לרשות הפלשתינית והופכים לפעילי שלום מושבעים ואם לא, אז לפחות למשלחי פיגועי תופת כנגד אוכלוסיה אזרחית. תחליט מה שתחליט, רק אחר כך אל תשאל למה הישראלים לא סומכים עליך.

Thanksgivukkah - How does Judaism see it?

The rare combination of Thanksgiving and Hanukkah raises halachic questions. Rabbi Ari Shvat who answers at Ask the Rabbi Yeshiva.co was asked how Judaism sees the celebration of both of the holidays together.

In a long and reasoned response, Rabbi Shvat replied that we should remember that the basis of Thanksgiving is not Jewish. "The issue of Jews celebrating Thanksgiving at all, is a problematic one. We must remember that our presence in exile, even comfortable and relatively hospitable galuyot like America, are a punishment and no reason to party. Even if one wants to thank God for the temporary relatively-safe haven in America, it definitely shouldn’t be seen as a Jewish holiday, and how much more so, there is absolutely no significance to the fact that a holiday of some other nationality may coincidentally and rarely fall on the holiday of our nationality/religion".

As a conclusion, rabbi Shavat added that the good Jewish alternative for Thanksgiving is the day of Independence - Yom HaAtzmaut, when God expressly gave the Jewish nation our real and permanent homeland..

For the full answer: http://www.yeshiva.co/ask/?id=6629

השעה התשיעית ביום התשיעי בחודש התשיעי בשנה התשיעית

היום, כך לפי פלייר שקיבלתי, חל יום מיוחד עם הזדמנות מיוחדת שקורית פעם בחמישים שנה.
בשעה בתשיעית ליום התשיעי (ט) לחודש;התשיעי (כסליו, כשמתחילים לספור מניסן) ובשנה התשיעית (לפי הפלייר, ליובל) - זו שעת רצון לקבלת תפילות. הפלייר הוא כמובן פרסום של ארגון צדקה המציע תפילה בשעה זו במספר מקומות קדושים ע"י גדולי ישראל לכל מי שיתרום לארגון.
לסגולה זו הובאו מקורות מרבי חיים ויטאל, הרמב"ן ועוד. כיוון שאני לא מתיימר להבין בקבלה, לא אתייחס למספר תשע למרות שאני מוכרח לציין שזו הפעם הראשונה בה אני נתקל בייחוס יחודיות למספר 9. במקום, בואו נתייחס לקביעת התאריך, ובפרט, לשנה התשיעית.
אז למרות שהפלייר טען שהדזמנות כזו מתרחשת פעם בחמישים שנה, חיפוש קצר בגוגל מראה שכבר בשנת 2010 התרחש בדיוק אותו מאורע. כיון שהשנה היא 2013, חישוב קצר מגלה שזה היה לפני 3 שנים ולא לפני חמישים שנה.
הנה כמה קישורים לפורומים בהם הזכירו סגולה זו ב 2010 - בחדרי חרדים, אתר JDN, והנה שניים שכבר בשנת 2009 טמזכירים שנה זו כשנה התשיעית - פורום סרוג, פורום פרוג. בקיצור, זה לא פעם בחמישים שנה.
ועכשיו לחישוב השנה התשיעית או במילים אחרות, ממתי מתחילים לספור.
הפלייר טען שסופרים משנת היובל, טענה שמעלה שתי בעיות: א. אין היום שנת יובל. ב. גם אם היה היום יובל, השנה הנוכחית (תשע"ד במספרים - 5774) אינה השנה התשיעית ליובל. היובל חל כל חמישים שנה, בשנה שאחרי שנת השמיטה. השמיטה האחרונה הייתה בשנת תשס"ח (5768) וזו שלפניה בשנת תשס"א (5761). אם היובל היה בשנת תשס"ב (5762) אנחנו השנה ה 12 אחרי היובל ואם הוא היה בתשס"ט (5769) אנחנו 5 שנים אחרי היובל. שנת 2010 כבר נראית מבטיחה יותר בחישוב השנה התשיעית...
חישוב אחר שראיתי באינטרנט הוא התחלת הספירה משנת השמיטה. לפי החישוב הנ"ל, אנחנו בשנה השישית לשנת השמיטה ואם מתחילים לספור מהשנה הקודמת, אנחנו בשנה ה 13 לשמיטה. וכן, זה אומר ששנה הבאה היא שנת שמיטה.
רעיון אחר לחשב את השנה התשיעית הוא כל שנה תשיעית לבריאת העולם. כאמור, השנה היא שנת ה'תשע"ד שבמספרים שווה ל 5774. חישוב קל במחשבון מגלה שהמספר לא מתחלק ב 9.  ולא, זה לא מתחלק גם לא ב 10, 8, 7, 6, 5, 4 או 3 (תוציאו מחשבון ותבדקו!).

בהחלט יתכן שיש לסגולה זו מקור (הנה כתבה כיכר השבת), בהחלט טוב להתפלל בשעה הזו ואם זה לא יועיל יותר מתפילה רגילה בטוח זה לא יהיה גרוע יותר, ולו רק בגלל העובדה שהמוני אנשים יתפללו בשעה זו ותפילתן של רבים מתקבלת. רק חבל שמנצלים את עולם התפילה לגיוס כספים, ועוד בצורה מפוברקת.

הבר נוער ושאלות נוספות

בעקבות חשיפת הרצח בבר נוער, כמה שאלות הקשורות איכשהוא לנושא:

האם הקהילה הגאה מתביישת בבכיר בקהילה?
(אני יודע שזה שחוק, אבל הייתי חייב)

כשהתברר שהרצח הוא נקמה על אונס מצד בכיר בקהילה עצמה, האם זה מנקה את החרדים מהאשמת שנאה?
למקרה שלא, הנה כמה הסברים אפשריים: החרדים עדיין אשמים כי בלעדיהם לא הייתה שנאה כלפי בעלי נטיות הפוכות. החרדים גרמו בעקיפין להטרדה כי הבכיר בקהילה חיפש פורקן ממתחים. החרדים אשמים בכך שאפשרו לרוצחים לצאת מהמסגרות החרדיות הנורמטיביות ולהפוך לפושעים (שלא חובשים כיפה). החרדים אשמים נקודה. הסברים יבואו בהמשך.

האם יוטל צו איסור פרסום על הסיבה בגינה המשטרה הייתה להוטה לבטל את איסור הפרסום?

האם יחקק חוק שיאסר על ווינט לחפור בכל נושא? בפרט, במקרה של צו פרסום, האם יאסר על ווינט לחפש כל מידע קשור, לתת כותרת בסגנון של "חשיפה:" ואז בעצם לכתוב שהמידע אסור לפרסום?

אם הבכיר בקהילה לבש על ראשו שק שחור, האם הוא נהיה חלק מכת הטאליבן?

אם כל מי שקרוב לחשודים יודע מן הסתם שהם נעצרו, למה צריך צו איסור פרסום?

בהמשך לשאלה הקודמת, האם ייתכן שצו איסור הפרסום הוא בעצם לבקשת התקשורת שרוצה להרוויח הרבה ימים של דיון ציבורי - מיד לאחר חשיפת הפרשת ומיד לאחר ביטול איסור הפרסום?

ועכשיו שאלה רצינית:
יש ויכוח האם נטייה הפוכה היא הפרעה נפשית או לא. זה המקרה הבודד בו  אגודת הפסיכולוגים לא נתנה הכרעה מקצועית אלא דמוקרטית שנעשתה על ידי הצבעה של פסיכולוגים. לדעתי ניתן לתת סיבות אובייקטיבייות שמעבר לתרבות מסויימת ולטעון שבעלי נטייה הפוכה זה הפרעה נפשית. אולי אאריך בפעם אחרת אבל במשפט אחד - זה מנוגד לרעיון האבולוציה ולהמשכיות הטבעית של יצור חי.
בעלי נטיות הפוכות אוהבים לטעון שהנטייה מולדת, אם כי אני חושב שכל בר דעת יסכים שיש השפעה רבה לסביבה, התניות ומאפיינים התפתחותיים. העובדה שבשנים האחרונות יש יותר בעלי נטיות הפוכות תומכת בטענה זו, אבל בוודאי שזה לא המקור היחיד לטיעון.
כיוון שגם אם לא מדובר בהפרעה נפשית, ברור שיש סבל מסויים לבעלי נטיות הפוכות שהרי מצד חלקים נרחבים בחברה, זה נתפס כלא נורמאלי והם עשויים לעבור השפלות או התקפות בגלל נטיותיהם.
כיוון שכך, האם פעילות כמו של הבר נוער היא מוסרית? האם עידוד ותמיכה בנערים ונערות להומוסקסואליות, בזמן בו הם נמצאים בשלב ההתפתחותי שלהם, בשלב שאולי יקבע את נטיותיהם נחשב מוסרי? איזה זכות יש לאדם או עמותה לדחוף נער למקום שהוא על גבול ההפרעה הנפשית ועשוי לגרום לו סבל?
לי אישית אין תשובה, אולי לאותו בכיר בקהילה יש...

מה הקשר לאמונה?

השיח הציבורי, הפוליטיקה, שאלת השוויון בנטל, התמודדות לרב הראשי (עם הדיון האינסופי בעולם קטן) מחדדים את שאלת זהותה של הציונות הדתית. מה זה אומר להיות דתי לאומי? מה השוני לעומת החרדים או החילונים? האם זה רק השירות הצבאי, היחס למדינה, לימוד התורה או שיש דברים מעבר.
זכיתי ואת כיתות ט' י' למדתי בישיבה חרדית טובה. אני כותב זכיתי כי באמת אפשר לקבל המון מצורת לימוד שונה וממפגש עם תרבות אחרת ממה שאני חי בה היום. אחרי שנתיים אלו, עברתי לישיבה דתית לאומית (למי ששואל, ישל"צ). מעבר הישיבות העלה במלוא עוזו את שאלת הזהות ובעיקר - מה ההבדל. כולנו מאמינים באותו בורא, באותה תורה, הגמרא שלמדנו היא אותה גמרא, אז מה יוצר את ההבדל שכלפי חוץ נראה גדול מאוד.
מדיונים עם חברים עלו כמה רעיונות, המוביל בהם היה גלותיות. ההסבר מאחורי ססמא זו היה שהעולם החרדי מנסה לשמור בכל כוחו על הקיים בעוד בעולם הדתי לאומי מנסה להצעיד את התורה לחיים העתידיים, למרות כל הקשים שבדרך. עם כל האמת שאולי יש בהסבר זה, הוא לא מספק. יחס לגלות וגאולה הוא עצמו חלק מההבדל ולכן לא יכול להיות ההסבר להבדל.
במעבר בין הישיבות, שמתי לב לתוכן לימוד שהשתנה. בעוד שבכל ישיבה דתית לאומית לומדים אמונה, הרי שמקצוע זה כמעט נעדר בישיבות החרדיות. יש הרבה מאוד לימודי גמרא, הלכה, מוסר אבל אין לימודי אמונה. איני יודע מה קורה עם אברכים מבוגרים, אבל תלמידים צעירים יחסית כמעט לא נוגעים בספרי הראשונים והאחרונים כמו כוזרי, דרשות הר"ן, מהר"ל ועוד. זכור לי שבדיון עם בחור ישיבה חרדי הוא טען שבכל מקרה איננו יכולים להוכיח את האמונה עד הסוף, אז עדיף להישאר עם האמונה התמימה.
כל מי שלמד ספרי אמונה יודע שרוב ספרי האמונה וההשקפה לא באים דווקא לבסס את האמונה בבורא אחד. ניקח כדוגמא את הכוזרי, יש בו חלק גדול שמתמודד עם השאלה במי מאמינים, אבל חלק הארי של הספר עוסק בשאלות אחרות, כמו משמעות תפילה, דרכי הנהגת החסיד, נבואה או שמות הקב"ה. בספרי המהר"ל זה ברור עוד יותר. המהר"ל לא בא להוכיח את מציאות הבורא, אלא לאור האמונה שכבר קיימת הוא מקשר את התורה לחיים.
ניתן לומר שעיקר לימוד האמונה אינו להוכיח בדרך שכלית את מציאות הבורא, אלא לחבר מציאות זו לכל המימדים של החיים, ליצור הבנה עמוקה יותר לפשר היותינו אנשים מאמינים.
וזה לדעתי השורש להבדל בין הציבור הדתית לאומי לשאר הציבורים - לימודי האמונה. לימוד האמונה מתחיל כלימוד מופשט, אבל גורם בסופו של דבר לרצון לבטא את מציאות הקודש בכל המישורים של העולם הזה.

לפוסט הזה יש גם פסים מעשיים.
חברים מישיבת מרכז הרב יזמו מהלך של לימוד אמונה יומי. לימוד זה מיועד לכלל האוכלוסיה - גברים נשים, נוער ומבוגרים. הלימוד נעשה באמצעות חוברות שהם מדפיסים במיוחד עם חלוקה ללימוד יומי. הלימוד הוא מספרי האמונה הבסיסיים (כמו כוזרי, רמב"ם, רב קוק) עם הסבר קליל לכל קטע לימוד. המטרה היא להקדיש כמה דקות ביום ללימוד ולהקיף בסופו של דבר ספרי בסיס רבים.
כששמעתי על היוזמה החשובה הזו החלטתי שאני חייב לעזור להפיץ אותה.
ניתן להרשם למייל יומי באתר ישיבה -https://www.yeshiva.org.il/reg/dailyEmunaReg.aspx
לרכוש את כל ספר הכוזרי באתר בא בטוב - http://www.babetov.co.il/deal.asp?shop=1761
דוגמה מתוך החוברת על כוזרי א' ניתן לראות כאן ודוגמה מתוך החוברת על התשובה (אורות התשובה והלכות תשובה) כאן
כמו כן, הם מחפשים רכזים שימכרו את החוברות (תמורת אחוזים) בישיבות, אולפנות, בתי כנסת ועוד. מי שרוצה להיות חלק ממהלך חשוב זה, מוזמן לפנות למייל emunadaf@gmail.com
ניתן לפנות אליהם גם לצורך רכישה מרוכזת.

Jewish content - times, halach & shiur

Recently I found a site that allows any other site to add Jewish content for free. I liked the idea, and here's what you can add, and of course, the link which will show you how to add it.

Daily times:	Daily halacha:
code in Yeshiva site	code in Yeshiva site

1

להגמון תחילה!

אחד הסיפורים החשובים, אם כי פחות ידועים של חנוכה הוא הסיפור עם יהודית. אחת הגזרות של היוונים היתה שכל אישה בתולה שמתחתנת תיבעל להגמון (השליט המקומי) תחילה. יהודית, הבת של מתיתיהו ואחות של יהודה המכבי עמדה מתחת לחופה. כל אישה, ביום החשוב ביותר כנראה בחייה, חושבת מן הסתם על בעלה והחיים יחד. אבל משהו אחר מטריד את יהודית, ההגמון. באמצע הארוע, יהודית קורעת את בגדיה. לא צריך לתאר את התדהמה שיש לאורחים ואת הבושה הגדולה של המשפחה. חרבות נשלפות מולה והיא מואשמת בזלזול בכהונה, שהצניעות היא נר לרגלם. יהודית לא מתבלבלת ועונה בטענה - עכשיו כולם שמחים בחתונה, אבל מי זוכר מה עומד להיות איתה, בת כהן בעוד מספר שעות.
דברי יהודית יוצרים זעזוע בנוכחים. הם מלבישים אותה בגדי מלכות, יהודה וחבריו מתלווים איתה להגמון, חותכים את ראשו והורגים את שאר האנשים שאיתו ואז בעצם מתחילה המלחמה.

אפשר ללמוד הרבה מסיפור זה, יש כאן כל מה שסרט טוב צריך: חיים כאילו רגילים, נקודת מפנה, תהליך שהגיבורים עוברים ומסר חשוב על צניעות, בית יהודי והקרבה בשביל ערכים. הסיפור יכל להסתיים כאן כשבכל חנוכה יעלו אותו בהקשר ההלכה שגם נשים חייבות בנר חנוכה כי גם הן היו באותו הנס וליתר דיוק, היה להן חלק משמעותי מאוד.
השנה גילתי שההגמון עדיין קיים, יהודית הרגה אחד והמכבים נצחו את היוונים, אבל משהו נשאר.
סבי כתב ספר על המשפחה, ספר שמהווה מקור טוב לידע הסטורי, אבל גם לסיפורים או אירועים פיקנטיים. באחת התמונות ראיתי את דודה שלי בנשף מול אדם זר. מסתבר שבממלכה הבריטית, חלק מההתבגרות של נערה היה בהצגתה לפני בית המשפט המלכותי או לפני השגריר. לפני כן היה אסור לה להשתתף במסיבות ריקודים וכדומה. במילים אחרות, לפני שנערה יכלה להתחתן או לרקוד עם בן זוג בחיר ליבה, היא היתה צריכה לרקוד קודם לפני השליט המקומי, ההגמון.
נשפכו נהרות של דיו בדיונים על צניעות והדיו לא מספיק להתייבש כי כל הזמן נכתבים דברים נוספים. לא אלאה אתכם במסה על צניעות, זהות פנימית ומעמד האישה כפי שמשתקף למעשה מפרסומות ועוד. במקום זאת אשאיר לכם את האתגר לבדוק האם ההגמון עדיין חי ואם כן, מה עושים איתו.

הערה:

ישנם גרסאות שונות לסיפור ונראה שיש ערוב בין שני סיפורים, בסיפור אחד יהודית מאכילה את המלך במאכלי חלב ויין ואז כורתת את ראשו ובסיפור שני, גיבורת הסיפור (ביתו של ר' יוחנן כהן גדול) נישאת ומובאת להגמון. לקריאה נוספת:

http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/337-2.htm

https://www.google.co.il/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=1&cad=rja&ved=0CCwQFjAA&url=http%3A%2F%2Fwww.herzog.ac.il%2Fvtc%2F0070914.doc&ei=uWnJULWuKJHEsgaAg4DwCA&usg=AFQjCNE3QYOirNKYHgeAVJTDF4UnGKd5_A&sig2=eCviTqxCg9PARyDB8cvJZw

שקיעת עמוד ענן

התשובה היא לא! לא מדובר בעוד פוסט המספיד את מבצע עמוד ענן וסיומו המהיר. אני בטוח שתמצאו רבים כאלה ברשת. מדובר במשהו מעניין יותר, תמונת השמים ביום שהמבצע התחיל.
הכותרת המתאימה לתמונות אלו היא שקיעה של ים. שלוש סיבות גרמו לי לבחור בכותרת אחרת:

א. - בארצנו הקטנה, חלק ניכר מהשקיעות היפות הן מול הים.

ב. אני בטוח שאם אחפש, אמצא תמונות יפות יותר שלי של שקיעה ושל שקיעה מול הים.

ג. תמונות אלו צולמו בתחילת עמוד ענן, ביום בו ג'עברי נשלח לבית עולמו. באותו יום היינו טרודים במחשבות על הדרום, צה"ל, חמס ועוד, ודאי שלא נתנו את דעתנו לשקיעה. אני הייתי מנותק מהחדשות ביום זה ושמעתי על החיסול רק אחר כך. כמי שהמצלמה אצלו כמעט בפק"ל, ברור אם כן שהבחנתי בשקיעה.

אז אם תהיתם איך נראו השמים ביו בו ג'עברי חוסל, איך נראו העננים ביום בו התחיל עמוד ענן, הנה התשובה.

ימה וקדמה

אחד החופים היפים לדעתי בארץ הוא חוף נחשולים (ולמי שמתעקש, הרצועה מול קיבוץ דור, הבונים ונחשולים).

האיים הקטנים, החוף המפורץ והדייגים, כל אלו עושים את החוף למקום פסטורלי וגן עדן לצלמים. אני מניח שיש תמונות רבות של רצועת החוף, הנה כמה תמונות קצת.

תהנו.

מי עושה ומי מדבר

לקראת הבחירות, חברי כנסת רבים מתהדרים בכך שבניגוד לאחרים, הם עושים ולא מדברים. לנו כציבור זה נשמע יפה ואנו שואלים את עצמנו כמובן האם זה נכון או לא. הבעיה היא , שלא תמיד אנחנו אפילו יודעים להבחין בין עשייה ודיבור.

ראשית, צריך לזכור שיש הבדל בסיסי בין שר וחבר כנסת ובין ח"כ מהקואליציה וח"כ מהאופוזיציה. יכולת העשייה של שר האחראי על משרד גדולה יותר מיכולת העשייה של ח"כ בקואליציה וזו גדולה יותר מח"כ שהממשלה תצר את צעדיו כדי שיוכל לרשום לעצמו פחות הצלחות. לפי יכולת העשייה, כך צריכה להיות גם הציפייה והמדידה של ביצוע מול יכולת.

דבר שני, אני מניח שכולם יסכימו שלמעט מקרים חריגים, מילים בעלמא לא נכנסים לקטגוריה של עשייה, כך גם לגבי גימיקים. חלוקת קוטג' או העלאת נושא במליאה כשהמילים מותירות את רישומן רק בפרוטוקול ייכנסו לקטגוריה של דיבור ולא עשייה. לכן העלאת נושא לסדר היום בכנסת, הצעת חוק שלא עברה או שאילתה לשר שקבלה תשובה לקונית, ייכנסו לקטגוריה החשובה של דיבור, אבל לא מעבר. יוצאים מהכלל הם כשאותו דיבור קיבול ביטוי בפועל, למשל, כששאילתה הביאה לתשובה שפתרה ספקות בנושא, כשרצף של הצעות לסדר גרם למשרדי הממשלה לפעול  או כשהצעת חוק שנפלה פעלה את פעולתה על ידי שהולידה תקנות או שאפשרה להצעה אחרת לעבור.

כדי להדגים עיקרון זה, בחרתי הפעם בח"כ יעקב כץ, כצל'ה, יו"ר האיחוד הלאומי. בכנסת ה 18 האיחוד הלאומי היתה באופוזיציה והעלתה ביקורת כלפי התנהלותה המדינית של הממשלה. למרות זאת, כץ רשם לעצמו כמה הישגים שלא היו מביישים אף חבר בקואליציה:

הכנסת תקצוב מוסדות החינוך לבסיס התקציב - באורח מסורתי, התקציב למוסדות החינוך הדתי לא היה בבסיס התקציב אלא בא מרזרבות ולאחר השתדלות החכים הדתיים והחרדים. מצב זה שימש את חברי כנסת אלו שהצטיירו בעיני הציבור כמי שדואג להם ולכן הציבור הרגיש מחויבות להצביע עבורם. כשיעקב כץ ניגש למשא ומתן הקואליציוני הוא דרש שהתקציב למוסדות החינוך יהיה בבסיס התקציב ולא משאריות. חברי הכנסת מהסיעות האחרות לא יכלו להצטייר כמי שמזלזלים במוסדות ולכן התיישרו עם הדרישה. באופן אבסורדי, האיחוד הלאומי לא נכנס לממשלה אבל דרישה זו נשארה ומומשה.

הדוגמה הבאה מראה שגם דיבורים יכולים להוביל בסוף למעשה. היום, כמעט כל אזרח ישראלי מודע לבעיית המסתננים ולצורך בפיתרון כולל. לפני ארבע שנים המצב היה שונה, היו רק 30 אלף מסתננים והציבור כמעט לא ידע על הבעיה, ודאי שלא דרש פיתרון. כיושב ראש וועדת העובדים הזרים, כץ העלה את הנושא בכל פורום אפשרי, דיבר הרבה בנושא, הגיש הצעת חוק להקמת הגדר והצעה להקמת מקום שהייה  למסתננים עד שיוחזרו לארצם. הצעות אלו נפלו, אבל דחפו את הממשלה לממש. הגדר בגבול הדרום קרובה להשלמה ומתקן השהייה נבנה בקצב די מהיר.

  הדוגמה האחרונה מראה שאם ח"כ רוצה, הוא יכול לגרום למשרדי ממשלה לזוז גם מספסלי האופוזיציה וגם בנושא שתקוע במשך שנים. לפני כמה שנים החליטו משרדי הממשלה להכשיר ישראלים לעסוק בבנייה. המטרה היתה להכניס ישראלים למעגל העבודה במקום עובדים זרים. נבתנה תוכנית עם תנאים מיוחדים ואף נפתח קורס אחד או שניים, אבל הפרויקט לא המשיך. בישיבות ארוכות עם נציגי משרדי הממשלה, כץ למד את הנושא, ברר מה תקוע ואיפה תקוע עד שנמצאה הדרך להמשיך את הפרוייקט. כיום כבר נפתחו עשרות קורסים שהכשירו מאות עובדים ישראלים.

אלו דוגמאות בודדות מח"כ אחד, שהצליח לעשות גם מספסל אופוזיציה, ספסל שהאפשרויות בו הן בעיקר של דיבור. בפעם אחרת נתמקד בח"כ אחר או שר אחר ועד אז אתם מוזמנים להעיר, לשתף ולשלוח רעיונות נוספים.

האם האוהדים משנים את המשחק?

כל צופה שרוף יודע שלצופים יש השפעה על תוצאות המשחק. מסתבר שנושא זה לא נותר נחלת הצופים אלא נחקר על ידי פסיכולוגים וגם הוצעו לזה תיאוריות. עולה שהאמונה אכן קשורה איכשהו למציאות ולא הומצאה רק כדי לגרור צופים למשחק ולגרור את הכסף שלהם למועדון.
הנושא בארץ נחקר פחות למרות שיש כאן מאפיינים ייחודיים  אל דאגה, כחלק מהלימודים שלי, עשיתי עם חבר (שמעדיף לשמור על עילום שמו) מחקר קטן בנושא. תודה לי. על העבודה המשותפת ולארז המנחה על ההערות המחכימות. התקציר לפניכם והמחקר המלא בקישור הבא:
המאמר המלא

תקציר:
ההשפעה של משחקי ספורט במגרשים הביתיים ומשחקי חוץ נחקרה רבות בעולם כולו ולרוב נמצא שהמגרש הביתי מקנה יתרון. הסיבות שנתנו מבוססות על הסברים פסיכולוגיים כמו תיאוריית ההאצה החברתית של זאיונק (1965) או, יתרון טכני שמקנה מגרש מוכר. המטרה הייתה לבדוק האם בישראל יש למיקום המשחק השפעה על הסיכוי לנצח ומהם הסיבות להשפעה. במחקר נסקרו כל המשחקים של ארבעה קבוצות כדורגל מליגת העל בעונה אחת בשלושה מצבים משחק - מגרש הבית, במגרש אחר, ומשחק במגרש של הקבוצה היריבה. נמצא שהמגרש הביתי נתן יתרון מובהק לניצחון ביחס למגרש החוץ. בגלל המאפיינים של ישראל כמדינה קטנה, האפקט עשוי לנבוע מהשפעות האוהדים והאצה חברתית או מאמונת השחקנים על הסבירות לנצח, דבר שמשנה את אופי המשחק.