הנאה פרדוכסאלית

פוסט זה נכתב לאור דברים מעניינים שראיתי ברב קוק (מוסר אביך ג') ושיטתו המעניינת של הפסיכולוג ויקטור פרנקל (מחבר האדם מחפש משמעות ומייסד שיטת הלוגותרפיה).

מי נהנה יותר בחיים, מי שמאמין שמטרת החיים היא ליהנות, או מי שמאמין שמטרת החיים היא לעבוד?

התשובה פשוטה ביותר, ברור שמי שמאמין שהחיים נועדו להנאה, שהרי הוא שואף ליהנות מכל רגע. אבל אז בא מרפי ימ"ש וסיבך לנו את החיים. מרפי כידוע המציא את החוק ש"כל דבר אשר יכול להשתבש, אכן ישתבש", ומיני אז, דברים אכן משתבשים.

גם העשיר ביותר סובל מתסכולים רבים, פקקים בכביש, פקיד מעצבן במס הכנסה, מזג אוויר חם ומחניק, יממה קצרה מידי, יחסים מאתגרים עם הורים / בני זוג / ילדים או סתם בלוגרים מעצבנים שממלאים את סדר יומו העמוס ממילא. פשוט העם סובלים גם מקשיי פרנסה, אוטובוס שמאחר ועוד היד נטויה (תפעילו את הדמיון לבד, מה את כולם צריך להאכיל בכפית?)

גם אדם שינסה לראות את חצי הכוס המלאה בלבד, ילבש משקפיים וורודות ויקבל בעליצות איחור של אוטובוס, לא תמיד יהיה מסופק. החיים, מה לעשות, מגיעים עם הגבלות, לא כל דבר אפשר לממש ולא כל דבר אפשר לקנות. חיים שכל תכליתם היא רדיפה אחרי ריגושים והנאות מביאים בהכרח הרבה מאוד תסכול. כל הנאה לא ממומשת, כל רגע של עצב או אפילו כל רגע בעבודה, בלימודים או בכל מטלה הכרחית אחרת יגרום לתסכול. מה שבעצם קורה זה שהצורך בהנאה גורם ללחץ למימוש ההנאה שגורם לפיצוץ באי מימוש. גישה כזו לחיים עשויה בסופו של דבר לגרום לדיכאון.

אם מטרת החיים היא להנות אבל בדרישות הסביבה יש לימודים, עבודה ונהיגה לפי החוק, הרי שהחיים הם בהחלט מעצבנים.

הפיתרון לתסביך זה הוא פרדוכסאלי. אל תנסה להנות מהחיים ודווקא אז תהנה או בלשון חז"ל "כל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו". שינוי הגישה ויצירת מוקד חיים שעניינו מימוש עצמי, עיסוק, התעלות אישית או כל דבר אחר שהוא לא תלוי בחברה ולא מוכוון הנאה ישירה, תגיע תחושת שמחה פנימית, וגם רגעי הנאה לא מעטים. פרנקל קרא לזה התכוונות פרדוכסאלית, אתם מבחינתי יכולים להמציא שם אחר.

הרעיון מאוד פשוט, על ידי מציאת מטרה ומשמעות לחיים של האדם מתבטלת תחושת ההחמצה שתוארה ובמקומה מגיעה תחושת סיפוק עצמי. בצור הזו פותרים את הבעיה הבסיסית של חוסר הנאה פנימית, או בלשון ברורה יותר - סיפוק נפשי. כשסיפוק זה מושג, הצורך בהתרעננות, ריגושים והנאות פשוטות של החיים לא יוצר לחץ למימוש ואפשר ליהנות מאותם דברים בצורה מלאה.

כל זה נשמע טוב ויפה ולפי פרנקל, יש להבטחה גם כיסוי. יש רק בעיה אחת. חוק מרפי.

מציאת המשמעות לחיים היא לא כל כך פשוטה, הרבה דברים יכולים להשתבש שם בדרך וכזכור, כל דבר שיכול להשתבש, אכן ישתבש...

מישהו היה צריך להרוג את מרפי כשהוא היה קטן, או לפחות למצוא לו משמעות חיים אחרת במקום ניסוח המשפט האווילי שלו.

ביום של ראות טובה...

ביום של ראות טובה רואים מכאן את החרמון, ואת ים המלח, ואת תל אביב, ואת אשקלוון.

כך פותח כל מדריך את הסברו על המקום.

מסתבר שמידי פעם אכן יש ימים של ראות טובה. כמו היום. בתמונות שצולמו מפסגת יעקב בבית אל רואים את החרמון, את תל אביב ואת בתי הזיקוק של אשדוד.

חכם אחד אמר פעם שתמונה אחת שווה אלף מילים, אז ניתן לתמונות לדבר ולומר מה הם ראו.

ברקע רואים את ארובות בתי הזיקוק באשקלון

תל אביב. ניתן להבחין במגדלים הרבים שהופכים את תל אביב מעיר של בילויים לעיר של סרדינים.

וכן, ההר הזה ברקע זה החרמון. התמונה מאשרת שאכן יש שם שלג.

שומר נגיעה

ימי נעורי עברו עלי בנעימים בחברה נפרדת, משפחה של בנים, בית ספר וישיבה תיכונית נפרדים ותנועת נוער נפרדת. כדרכם של נערים, שאלה הנגיעה לא פסחה גם עלי. מטבע הדברים, השאלה לא הייתה האם נגיעה בין בנים לבנות מותרת אלא על מקרים מיוחדים - מה קורה כשאישה מושטיה לך יד, האם תלחץ יד כדי לא לפגוע בה או לא. מצד אחד יש את איסור נגיעה שבכל הדורות נזהרו בו מאוד בגלל היצר הגדול וקדושת האדם ומאידך, מישהו עלול להיפגע. כנער נטיתי לומר שברור שאין ליזום לחיצת יד עם אישה, אבל כיוון שהאיסור הוא דרבנן כי זו לא נגיעה של חיבה, אם אישה כבר הושיטה יד, אפשר להחזיר לה. מחשבה זו, שמשותפת למספר למספר רבנים, בעיקר מפתח תקווה, מבוססת על הכלל שיש דברים שנדחים מפני כבוד הבריות.

עברו שנים, למדתי קצת יותר, יצאתי לחברה המעורבת והבנתי שני דברים חשובים: א. לא כל איסור נדחה, ב. מי אמר שיש כאן כבוד בריות? ואסביר קודם את הפן ההלכתי.

למרות שרבים מנפנפים בכלל שגדול כבוד הבריות, מסתבר שגם גדולים איסורי תורה וחז"ל. לא כל איסור נדחה בגלל חשש להעלבת הזולת (דוגמא בהקשר אחר הרמ"א ביורה דעה סימן סימן קיב' סעיף טו'). חשש פגיעה שונה כנראה מעשיית מעשה בזו ולכן איסור לא נדחה בצורה אוטומטית בגלל חשש זה.

בפן ההלכתי תמיד מישהו יבוא עם דעה אחרת, ולכן שיניתי את דעתי דווקא בגלל חויותי מחוץ לעולם הישיבות. בכל המקרים בהם אישה הושיטה לי יד התוצאה הייתה דומה. אישה הושיטה יד, אני העלתי פרצוף נבוך ואז האישה נזכרה שדתיים לא לוחצים יד לנשים. אם היא לא הבינה, הייתי אומר בסבר מאוד ידיותי שאני לא לוחץ יד לנשים. התגובות תמיד היו בסגנון של "אה, נכון, שכחתי, צודק וכדומה". הנשים תמיד קבלו את זה בהבנה ובהערכה וברוב המקרים גם בכבוד לאנשים שדבקים בעקרונות שלהם. המציאות התקשורתית בה אנו חיים גרמה לכך שכל חילוני שמע על איסור נגיעה כך שהמנהג הזה של הדוסים לא חדש לו ולכן גם לא פוגע בו. נשים חילוניות כבר יודעות שהסיבה שגברים דתיים לא לוחצים להם ידיים אינה בגלל חוסר הערכה לאותה אישה אלא כי זה העקרונות שלהם ושדווקא בדרך זו הם רואים הערכה רבה יותר לאישה. אני חושב שרוב האנשים שנהגו כמוני חוו בדיוק אותו דבר.

התירוץ שאי לחיצת יד עלול לפגוע באישה לא עומד בקריטריונים מציאותיים ואולי בעצם זה רק תירוץ עלוב להזדמנות ליגוע באישה עם "הכשר". אי ניתן למנוע כל פגיעה עם מספר מילים בודדות כמו "סליחה, אבל כדתי אני לא לוחץ יד לנשים", הררי מאמרים שמתירים לחיצת יד בגלל חשש פגיעה נראים בימנו כהררי היתרים לעישון ביום טוב כי העישון בריא.

ביוצא מן הכלל, יש קבוצת נשים שמעלות את נושא הפמניזם על נס ורואות כל התנהגות דתית מפרידה כפגיעה בכבוד האישה. דעתי האישית היא שהן תמיד יחפשו איפה ההלכה (או הצבא, או החוק או כל דבר שגבר נגע בו אי פעם) דופקת את האישה ויפגעו ולא משנה מה תעשה. אז אם הן בכל מקרה יפגעו, אז שלפחות אני לא אעשה איסור.