לטפל בתג מחיר מהשורש!

בעקבות ארועי תג מחיר וסערה התקשורתית, פניתי במכתב לרוה"מ. המכתב גם התפרסם במקור ראשון (כט' כסליו, 25 לדצ'). אתם מוזמנים לקרוא, לחשוב ולהגיב.

לכבוד

ח"כ בנימין נתניהו

ראש הממשלה

שלום רב,

אני פונה אליך כאזרח ישראלי ותושב יהודה ושומרון. כמו רבים, אני מביט בדאגה אל ארועי "תג מחיר" שבימים האחרונים ותמה לאן יובילו אותנו ארועים אלו. אני מאמין שראשי הציבור מכוונים את המושכות בהיותם בעלי ראייה כללית ואמצעי פעולה ועל כן חשוב לי שמכתב זה יגיע אליך ולא רק אל מי מעוזריך.

השיח הציבורי כפי שהשתקף בתקשורת ובדברי חכים ושרים היה נגד נערי הגבעות ולעיתים נגד המתנחלים בכלל. מבין כל הדיבורים, לא שמעתי ולו גורם בכיר אחד ששאל מאין הגיעה התנהגות זו והציע הסבר אחר מלבד הסתה של רבנים. כמי שלומד פסיכולוגיה ומודע גם לנושאים סוציולוגיים, אבקש להביא בפניך תמונה מורכבת יותר.

ראשית, כמתיישב, אבקש לתאר בפניך את תחושת התסכול שיש בקרב רבים מהמתיישבים ומטבעו של עולם, התסכול מתבטא ברוח הנעורים. כמעט כל שבוע ישנה התנכלות של ערבים או גורמי צבא למתיישבים מבלי שהדבר מובא לתקשורת ומבלי שזוכה למענה מספק מצד גורמי האכיפה. בין הארועים: עקירת כרמים בבנימין וביהודה, שרפת בית כנסת ביפו ובעכו ושרפת ציוד של תלמידי ישיבה בעכו, זריקת אבנים בכבישי יו"ש והפגנות אלימות כמעט מידי שבוע של ערבים המגובים באנרכיסטים מהשמאל. מצד הצבא ישנו משחק חתול ועכבר מתמיד של הריסת פחונים ומעצר נערים כששיא התסכול ארע בשבוע שעבר בעת ששר הביטחון פוצץ משא ומתן נוגע לרמת גלעד והורה על הרס המקום. אני מניח שעובדה אחרונה זו ידועה לך היטב ולמרות שבסופו של דבר ההרס נמנע, כנראה בעזרתך, המתח והתסכול בקרב המתיישבים נשאר.

תאוריית התסכול תוקפנות של דולארד, תיאוריה מוכרת בעולם הפסיכולוגיה גורסת שתסכול גורר תוקפנות. לפי תיאוריה זו מובן מאוד מדוע התסכול הרב הנוצר בקרב נערי יהודה ושומרון גורר ארועים אלימים. דבר זה נכון במיוחד לאור התחושה כי לא ניתן לתת פורקן אחר לתסכול כמו מחאה המגובה בתקשורת, כי התקשורת הכללית מתעלמת לרוב מגורמי התסכול.

דבר שני, ידוע שבכל קבוצה ישנה קבוצת שוליים וככל שקבוצה יותר רחבה והטרוגנית, כך גם גדלה קבוצת השוליים. במקרים רגילים, המדינה בשיתוף עם המועצות המקומיות, גורמי הרווחה והחינוך מנסים לקדם תוכנית לטיפול בנוער חסר מסגרת והכוונת הכוחות הטמונות בו לאפיקים חיוביים. גישה חיובית זו פסחה כנראה על יהודה ושומרון ובייחוד על הנוער המכונה "נוער הגבעות". במקום לנסות ולטפל בבעיה כפי שמקובל בחברה רגילה, נשמעו קולות על הגדרתם כארגון טרור ומשהדבר לא התאפשר משפטית, הורית להגביר כנגדם את האכיפה. כך במקום לפתור את הבעיה, נוסף עוד שמן תסכול למדורה הגדולה ממילא.

נקודות אלו מחדדות את אחריותה הרבה של הממשלה, ואחריותך כראש הממשלה ליישוב הבעיה בדרך ראויה. איני מסיר אחריות מגורמים מקומיים, אך "בעל המאה הוא בעל הדעה". כמי שמצטייר באדם אמיתי וערכי, אדם השואף להביא את המדינה אל עתיד טוב יותר, חובה עליך לא ליפול בפח של השמאל אלא לראות את הנושא בראייה כללית ולהתייחס אליו בהתאם.

בעת כזאת מצופה ממך לדבוק באמת ובצדק, לא ליבוש כנגד המלעיגים כי בסופו של דבר, הצדק ינצח.

חזק ואמץ.

ישראל וונדי

בית אל

הדרת נשים מהמרחב

ראש הממשלה והנשיא התבטאו אמש בתקיפות כנגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי, אבל מסתבר שבחברה הישראלית יש הדרת נשים מהמרחב בכלל. מדובר בלפחות שתי תופעות שלא תופסות כותרות גדולות ובוודאי שלא פעילות מעשית כנגדן.

על התופעה הראשונה שמעתי מידי פעם ובעקבות מקרה שנתקלתי בו אתמול, ראיתי שיש צורך בהצפת הנושא. אישה בעלת תואר ראשון, נשואה ואם לילדים נסתה להתקבל לעבודה. להפתעתה, התברר שיש לה קושי רב לא בגלל כישוריה אלא בגלל שהיא אישה ואם לילדים. רוב השאלות בראיון עסקו במצבה המשפחתי ולא בכישוריה. מברורים שעשיתי מתברר שמקרה זה אינו היחיד! מעסיקים, גם משרדי ממשלה, מעדיפים לא להעסיק נשים מעצם העובדה שהן נשים שבחרו לממש את זכותן לילדים ולמשפחה. למרות ההיקפים הגדולים של התופעה וההשלכות הרבות שיש לה על נשים, הנושא לא תופס סדר יום תקשורתי, ודאי שלא מוליד מחאה ציבורית והתייחסות תקיפה של פוליטיקאים. אפשר לסכם בצער שאישה שרוצה לממש את זכותה לשלב בין משפחה וקריירה מודרת מהמרחב בכלל.

לתופעה השנייה הגעתי דרך מאמרים שאני קורא ללימודים: אנורקסיה. אנורקסיה כידוע היא הפרעת אכילה שפוגעת בעיקר בנשים (כ 90% מכלל הלוקים בהפרעה) ויש לה השלכות חמורות, כ 10% מהלוקות במחלה מתות! להפרעה מספר גורמים, יחסים בתוך הבית, מצב נפשי של האישה ומה שחשוב לעניינו, יחס הסביבה לגוף האישה. החברה מציבה דגמים לאישה יפה כשדגמים אלו הן צעירות, רזות ומושכות. אולם מעבר לדגמים, המסר בחברה המערבית הוא שערכה של האישה נמדד אך ורק לפי דמיונה לדגם, ובמילים אחרות, לפי גופה. ההשפעה של חברה כזו על אישה שמתמודדת עם תקשורת בעייתית בבית והרגשת חוסר ערך הוא גדול מאוד, אך יש לסביבה מסר בעייתי מאוד לכלל הנשים ובעצם לכלל החברה. במילים בוטות, ישנו מסר נסתר שאישה אינה כלום מלבד גופה. מסר נסתר זה מציץ אלינו מפרסומות, תוכניות טלוויזיה, דרישות חברתיות בארועים ובעצם מכל פינה. אם קודם דיברנו על הדרת אישה ממרחבים ציבוריים, הרי שתופעה זו יכולה להיקרא "הדרת האישה מעצמה".

חבל שכל אותם כלי תקשורת ופוליטיקאים שצועקים על הדרת נשים, לא מתייחסים באותה עוצמה לתופעות אלו.

לסיום, בשעת כתיבת שורות אלו הביא לי חבר דו"ח של יוהל"ן – יועצת הצבא לענייני נשים. והנה נתון מעניין על שיעור הנשים בתפקידים בצבא בהשוואה למדינות אחרות. ובכן, כצפוי, ישראל נמצא במקום הראשון בעולם עם שיעור נשים בצבא, 34 אחוז! אחרינו ובפער ניכר מאוד: הונגריה (17.6%), ארה"ב (14%), ספרד (13.5%), צרפת (13.3%) וקנדה (12.8%).

ולמי שתהה, כ 51% מהקצינים בצבא הן בעצם קצינות!

תמונות מליקוי לבנה

הערב, מוצאי שבת פרשת וישלח (10.12.2011) היה ליקוי לבנה מלא.

מיד אחרי התפילה רצתי למצלמה והספקתי לצלם את סוף הליקוי.

מסיבה שאיני יודע, יש  בכל התמונות השתקפות ירוקה של הירח, השתקפות שאינה במקור (קרי, בשמים) אם יש למישהו הסבר, אשמח לשמוע.

מנעי קולך מבכי

כבר שבועות ארוכים עוסקת התקשורת בשירת נשים, התחרדות הצבא והדרת נשים מתפקידים משמעותיים בצבא, כמו משוררות. כשנושא מסרב לרדת מסדר היום עומדות בפניך שתי אפשרויות, להגיב עליו, או לכתוב משהו בנושא. בחרתי באפשרות השניה.

אחד המיתוסים הנפוצים בתקשורת לגבי הצבא הוא שהצבא נוצר כדי להיות כלי יוצר הזדמנויות עבור העם. בעבר טענו נגד הצבא כי הוא כלי בידי הגנרלים שרוצים מלחמות כדי להתקדם. היום דורשים מהצבא להיות צוות הווי כדי שמשקיות החינוך יוכלו להתקדם. בשלב הבא ידרשו מהצבא לצאת למלחמות כדי שנוכל לקבל צוות הווי קרבי.

ובכן, בניגוד למחשבה מעוררת השראה זו, הצבא דווקא נועד להגן על גבולות המדינה ואזרחיה. אני יודע שטענה זו נראית מפליאה, מתמיהה ואף אולי חסרת כל שחר, אבל תאמינו או לא, זהו תפקידו של הצבא. החייל המתגייס נועד אם כן לשרת בצבא ולא הצבא את החייל. המשמעות הישירה היא שהצבא צריך להציב אנשים איפה שמתאים לו, ולא להם. כך למשל אם יחשוב הרמטכ"ל ששילוב נשים כלוחמות פוגע ביכולת המבצעית של הצבא, תפקידו הוא למנוע שילוב נשים בלחימה. במקביל, אם צוות הווי ענק גורם לאי גיוס חרדים ודתיים לתפקידים קרביים, מסקנתו המפתיעה של הרמטכ"ל צריכה להיות העדפת השירות הקרבי. ארגוני זכויות שונים יכולים לזעוק עד לב השמים על אפליה וחוסר שוויון הזדמנויות, אבל זעקות אלו שווים באותה מידה לטענות נגד קבוצות ספורט שכל שחקניהם גברים (והנה הוכחה שהחרדים שרופים על ביתר, אחרת אין סיבה להפליה החמורה נגד נשים) המשמעות השנייה של טענה זו היא שיש ללמד את הצנפים גם להשתמש בנשק ולא רק לקפוץ ממטוס.

אבל בלי קשר לתפקיד הצבא, כל הדיון האובסיסיבי סביב שירת נשים והדרתן מהשיח הציבורי נראה קצת הזוי. קצת הסטוריה - הסערה התחילה בגלל צוערים שלא רצו לשמוע שירת נשים ולאחר שמפקדיהם חייבו אותם להישאר, הם יצאו בהפגנתיות. מכאן החל כדור שלג תקשורתי (שגלש עד ארה"ב עם ביטוי מעורר חמלה של קלינטון) שעדיין איננו יודעים את סופו, אבל כנראה יסתיים בבום גדול של כדור שלג, כלומר, בלי כלום. במקרה הנ"ל, הייתה פגיעה רגשית בחיילים שהוכרחו להשתתף בארוע הנוגד את מצפונם. מפקדיהם שאמורים להוות דוגמא אישית לשמירה על זכויות האנוש של כל חייל, הראו דוגמא שמעלה בספק את אמירתו של בן גוריון "תדע כל אם עבריה כי מסרה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך". החיילים, שדתם חשובה להם יותר ממורשתו של ערן ניב, לא התלוננו נגד עצם העובדה שיש שירת נשים, אלא על כך שהם חייבים לשמוע אותה. גם התגובות מהצד הדתי לא באו לסתום פיות של נשים אלא לשמור על כללי השילוב הראוי. גם הצעת החוק של יעקב כץ (כצל'ה) אומרת שחייל לא יענש בגלל ששמר על דתו ובפירוש לא מתייחסת לשירת נשים. בשורה התחתונה, רק קשיי הבנה, שרי מדע או אנשי תקשורת פמיניסטים דורשים להסב את הדיון על הדרת נשים ולא ליגוע בנקודה הראשונית והעיקרית - כפייה דתית כנגד חיילים דתיים.

רגע לפני שאניח למקלדת שלי לעשות דברים חכמים יותר מלבד כתיבת פוסט, הסבר על הכותרת של הפוסט (וכן, אני יודע שבזה הרגע כל מי שקורא מעיף מבט לכותרת, כך שאין צורך לומר שזה "מנעי קולך מבכי"). בשורה התחתונה של הדיון הציבורי, לפעמים אני מקבל את התחושה שאין בדיון שאיפה אמיתית ליצירת חברה טובה יותר והמניע הוא בכיינות יתר. במקום לחשוב על החברה כמכלול, לראות את כל גווני החברה ואיך ניתן לשלב אותם זה בזה, בוחרים לעיתים קבוצות ובמקרה זה, קבוצות של נשים, להתבכיין כילד קטן הרואה עולם מצומצם ובדמעות שליש אומר שהוא לא קיבל. מי שמכיר אותי יודע שחלילה איני תומך בהפליית נשים ואף על פי כן בשילוב המכלול יש חוקים ואדם בוגר אמור להכיר בזה. אותם אנשים לא יכולים להתבכיין כנגד החרדים על אי גיוסם ובאותה נשימה לעשות הכל כדי למנוע את שילובם בצבא. הייתי סובל את הדיון התקשורתי אם חטאו היחיד היה בהטייתו השמאלנית והפמניסטית תוך הוצאת הנושא מהקשרו, שכן אז היה עוד מקום לדיון. אבל אם בנוסף בוכים על חלב שלא נשפך כדי ליצור שלולית ואז מחפשים איזה חתול דתי שאפשר להאשים אותו, זה לדעתי מוגזם. במקרה כזה נותר לי לומר רק: מנעי קולך מבכי.

26 לכליאתו של פולארד

Today, Jonathan Pollard marks 26 years of being in prison. Jonathan provided U.S. confidential information to the State of Israel, information that the United States undertook to share with Israel but did not.

Thirteen years ago, an agreement to release Pollard was made between Benjamin Netanyahu, Israeli prime minister and Bill Clinton, then president of the United States. The suitcases were already packed and then suddenly the White House announced the cancellation of the agreement.

In the past year, Israeli ministers, Knesset members and U.S. senators appealed to President Obama to release Pollard. Yet, those requests have didn't affect the white.

A few weeks ago Gilad Shalit, an Israeli soldier held in captive by Hamas was released. Hamas is a terrorist organization that normally does not respect agreements. Shalit was held captive for more than five years in severe conditions, but eventually returned home and is healthy and safe.

Jonathan Pollard, however, is still in prison. From what is known, Jonathan is held in harsh conditions, poor health and his punishment is not proportional to similar cases in the states.

Should we conclude that the United States is worse than Hamas, or should we blame only the government?

I believe the second explanation is true, but if so, the American people have a responsibility to protest and not remain indifferent.

היום מלאו 26 שנה לכליאתו של יונתן פולארד, אדם שמסר למדינת ישראל מידע סודי של ארצות הברית, מידע שארצות הברית התחייבה להעביר לישראל אבל לא עשתה כן.

לפני שלוש עשרה שנה נחתם הסכם בין בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל ובין ביל קלינטון, אז נשיא ארצות הברית על שחרורו של פולארד. המזודות היו כבר ארוזות ואז הודיע הבית הלבן לפתע על ביטול ההסכם.

שרים, חברי כנסת ישראלים וסנאטורים אמריקאים פנו לנשיא אובאמה בבקשה לשחרר את פולארד. הבקשות הרבות לא נענו.

לפני מספר שבועות שוחרר החייל גלעד שליט, חייל שהוחזק בשבי החמאס, ארגון טרור שבדרך כלל לא מכבד הסכמים. שליט הוחזק בשבי למעלה מחמש שנים בתנאים חמורים מאוד, אבל בסופו של דבר הוחזר לביתו והוא בריא ושלם.

יונתן פולארד לעומת זאת, עדיין בכלא. ממה שידוע, הוא מוחזק בתנאים קשים, מצבו הבריאותי גרוע ועונשו חמור מאוד ביחד לענישה המקובלת בארצות הברית במקרים דומים.

האם עלינו להסיק שארצות הברית גרועה מהחמאס, או שמא יש לנו להאשים רק את הממשל?

אני מאמין שההסבר השני נכון, אבל אם כך, על העם האמריקאי מוטלת האחריות למחות ולא להישאר אדיש.

מסוק ממריא

יום אחד,בעודי מכניס את הילדים לרכב כדי להורידם לגן, שמעתי רעש חזק של מסוק. כמו כל מכור לצילום, עזבתי הכל וורצתי להביא את המצלמה. הגעתי בזמן כדי לראות את המסוק ממריא. התמונות לפניכם.

המיקום כמובן, הוא בבית אל, פסגת יעקב (ארטיס בלע"ז), סמוך לשכונת האולפנה.

המעוז של הדיקטטורה

ישנם שבועות בהם אין בפוליטיקה או בתקשורת אף ארוע מעניין, ישנם שבועות בהם יש רק גורם מעניין אחד, וישנם שבועות בהם הצטברו אוסף מקרים לשלל תקשורתי רב. כזה הוא השבוע האחרון. מספר הצעות חוק בנושא בית המשפט, תרומות לעמותות השמאל, דרישה מערוץ עשר לשלם את חובה הגדול (45 מליון ש"ח) גם אם הדבר יביא לסגירתה וחשש לפיטורי 29 עובדי רשות השידור בגלל התייעלות של הרשות. כל אלה חברו יחד לשיח תקשורתי רחב היקף על סופה של הדמוקרטיה במדינה וסופה של המדינה בכלל.

לטובת אלה שלא מאמינים בסוף, בדמוקרטיה או במדינה, ריכזתי מספר שאלות קיומיות בנושאים חשובים אלה, נושאים שיקבעו איך יראו חיינו בארץ הזאת, לאחר שנפתור את הבעיה האיראנית, הבעיה החברתית ובעיית המוזיקאים הצווחנים שצצים כפטריות אחרי הגשם.

חוק עמותות השמאל - שתי הצעות חוק (אופיר אקוניס ופאינה קירשנבאום) המגבילות או אוסרות תרומת מדינות זרות לעמותות הפועלות בארץ. לדברי היוזמים, הצעת החוק באה לחזק את הדמוקרטיה בארץ ולמנוע מצב בו אנשים עם כסף זר קובעים מדיניות. החוק נקרא בתקשורת על שם עמותות השמאל כי הן אלו שמקבלות כסף ממדינות זרות. בהנחה שדמוקרטיה מוגדרת כשלטון הרוב ומההלך התקשורתי, השאלה המתבקשת היא האם מדובר ברוב הציבור או רוב ממון?

חוק גרוניס - חוק של ח"כ יעקב כץ, כצל'ה, המסירה מגבלת גיל משופט בית המשפט העליון להתמנות כנשיא. החוק זכה לכינוי חוק גרוניס כיוון שהוא יאפשר לשופט אשר גרוניס להתמנות לנשיא בית המשפט אחרי בייניש. מגבלת גיל זו הומצאה על ידי שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, שנוא נפשה של מערכת המשפט והתקשורת. השאלה היא, אם כצל'ה מבטל משהו של פרידמן, למה התקשורת נגד?

חוק שימוע לשופטים - מסיבות חסויות ביותר, בית המשפט העליון נשלט באופן כללי על ידי אנשים יוצאי המערב ובעלי דעות פוליטיות של מדינת תל אביב. סקרים שנתיים מראים ירידה באמון הציבור במערכת המשפט ומישהו אף טען פעם שבייניש צריכה לייצר נעליים במקום פסקי דין. כדי לשפר את המצב הגישו מספר ח"כים (ביניהם זאב אלקין) הצעה לפיה שופט יעבור שימוע לפני מינויו, דבר שלפי מחלקת המחקר של הכנסת מקובל במדינות רבות.

חוק להרחבת הוועדה לבחירת שופטים - הצעת החוק של רוברט אילטוב מבקשת להוסיף לוועדה לבחירת שופטים נציגים של עורכי הדין. הוספת הנציגים תאפשר להגיע לרוב בלי להסתמך על נציגי השופטים.

חוקים אלו הנוגעים לבתי המשפט העלו ביקורת קשה ממפלגות השמאל והתקשורת. כך למשל אמרה ציפי לבני כי המהלך הוא אנטי דמוקרטי. הדיון סביב חוקים אלו מעלה מספר שאלות:

• אם בית המשפט הוא המעוז האחרון של הדמוקרטיה, האם זה אומר שהבחירות לכנסת הן בעצם פיקציה כמו במדינות ערב ואנו חיים במדינה דיקטטורית?
• אם מערכת דמוקרטית אמורה לייצג את כלל העם ובתי המשפט לא מהווים ייצוג (כמה ספרדים, ערבים וחרדים יש במערכת המשפט?) האם זה אומר שגבולות המדינה הם גבולות גוש דן? אם כן, האם צפויים בהמשך מינוי של כלבים לבתי המשפט לחיות מחמד?
• למה השופטים לא רוצים לעבור שימוע? יש להם משהו להסתיר?
• ראיתם מדינה דמוקרטית שבה הנשיא או חברי הפרלמנט בוחרים את עצמם?
• אם הביקורת נגד חוקים אלו נובעת מרצון לשמור על שלטון הציבור ולמנוע מצב בו יחיד שולט, למה פונים לביבי ומבקשים ממנו שיתערב וימנע את החוק?

ועדת הכנסת החליטה לא לאפשר לערוץ 10 דחייה נוספת בתשלום החוב ולאחר כ 5 שנים של דחיות, על הערוץ לשלם את חובו לציבור גם אם תשלום החוב יעמיד אותו בסכנת סגירה. התקשורת מיהרה לגונן על החבר הצולע ותקפה את ההחלטה בטענה שמדובר בפגיעה בחופש הדיבור. בימים של מאבק חברתי ושימת דגש רב על השכבות החלשות, תמהני למה אנשי הערוץ לא מראים סולידריות עם החברה הישראלית, מורידים מעט משכרם העצום ומחזירים לאזרח הפשוט את מה שמגיע לו?

שימוע לפני פיטורים של עובדי הרשות - כל אזרח שמצוי קצת בעולם התקשורת יודע שרשות השידור היא אחד הגופים המסורבלים במדינה. הרשות לא רק מסורבלת, אלא גם פרימיטיבית להחריד, לפני מספר חודשים ביקשתי מערוץ 1 הקלטה של תכנית ובניגוד לערוצים אחרים, הם נתנו הקלטה על קלטת וידאו! והנה, קמו ברשות והחליטו לעשות קצת סדר שכולל בין השאר, פיטורי 29 עובדים (מתוך כאלף). ההליך שנמצא רק בחיתוליו הגיעה לוועדת הביקורת בכנסת וזכה לביקור רק של אנשי תקשורת. כהנגדה, דיונים רבים על נכים, זקנים, קשיי יום, דיור מוגן לאנשים נזקקים וכו' זוכים לסקירה מעטה יותר בתקשורת. אם התקשורת אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה והאזרח החלש, האם ייתכן שהכלב לקה בכלבת?

ושאלת השאלות אחרי כל הביקורת הפוליטית והתקשורתית וזעקות רבות על הפגיעה בדמוקרטיה ובמעוזה האחרון. מישהו יכול בכלל להסביר לי מה זה דמוקרטיה?

החרדים גרועים מהאירנים

בשבוע האחרון אמר אפרים הלוי ראש המוסד לשעבר כי ההתחרדות מסוכנת יותר מאיראן וכי זו הסכנה הקיומית למדינת ישראל (כך למשל ברשת ב'). חברי לעבודה כתב לו מכתב. ראיתי, אהבתי והחלטתי לפרסם.

אפרים שלום,

כאזרח, רציתי להודות ולחזק את ידך על המידע החשוב שלמדתי ממך.

אתה איש מערכות הביטחון אתה בוודאי יודע טוב ממני שלא האיום האירני, לא הקטיושות על מרכז הארץ, מחבלים משוחררים, משטרים אפלים רוצחי העמים שמסביבנו - לא הם האיום על קיומנו הרי לנו יש את זרועות הבטחון שלנו-כוחנו ועוצם ידנו.

אתה איש רם מעלה, אתה בוודאי צודק, החרדים הם הבעיה הקיומית של מדינת ישראל.

גם לא החינוך המדהים (שאני בוגר שלו) שלנו ותוצאותיו המצוינות שכוללות בין היתר אלימות מטורפת בבתי הספר, אלימות ברחובות, קידוש אלוהי כסף,תרבות של צריכה ריקה מתוכן, שדורי טלווזיה אלימים ומיניים, אלכוהול וסמים בגיל צעיר, חברות מסחריות שרואות באזרח מטבע מהלך בלי טיפת של אחריות חברתית - כל אלה הם לא איום על מדינת ישראל.

אתה בוודאי צודק, החרדים הם הבעיה הקיומית של מדינת ישראל.

באלפיים שנות גלות מה שהציל אותנו הייה הצבא האדיר שלנו, המוסד והשב"כ שתפקדו לעילא ולעילא בכל השנים הללו.

לא החרדים ששמרו בקנאות על הזהות היהודית. החרדים? הם בוודאי איימו על קיומנו וזהותנו היהודית.

אני אזרח פשוט שיוצא מנקודת הנחה ברורה שאדם מכובד ורם מעלה כמוך בוודאי שוקל את אמירותיו היטב הדק לפני שהוא אומר דבר שעלול לפגוע בציבור שלם.

אין לי ספק שאיש בטחון ראש המוסד לשעבר יודע מה הוא אומר!

מה גם שאמירותיך מתחברות היטב עם מה שקוראים בעיתונים כלפי הציבור המסוכן הזה (ובוודאי מה שכתוב בעיתונים הוא נכון).

האמת, קצת חבל לי כי כבר ראיתי כמה חרדים מסוכנים במסדרונות הכנסת ואפילו התחלתי לחבב אותם, אבל עכשיו?

אני מודה לך על ההזהרה, אויבי המדינה האלה בוודאי לא יהיו בין מכריי....

אני סומך עלייך, אדם רם מעלה שאתה שוקל היטב לפני שאתה מוציא מילים מפיך.

כמו שאני סומך על הקולגות שלך שידעו לאמר את הדברים הנכונים כלפי אירן.

אני עובד עם חבר הכנסת ... שנדהם מהגזענות של החברה הישראלית כלפי החברה הערבית.

מה אגיד לו? אצלנו בין היהודים זה הרבה יותר גרוע.... החרדים? הם יהרסו אותנו....

מעשה ממלך ושר

לכבוד ראש השנה מסתובב קטע חמוד במייל. לצערי איני יודע מיהו הכותב, אז כל הזכויות שמורות לו באשר הוא. הנה הקטע לפניכם. אהבתם? תפרגנו לו בלייק.

מעשה במלך אחד שהיה מולך במדינה אחת, והיה המלך עושה כל שנה חגיגה באותו היום שעלה למלוכה, והיה מוציא הוצאות גדולות באותה החגיגה, שחפץ היה שכל בני מלכותו ישמחו בחגיגה ההיא (היינו ביום שעלה למלוכה).

והיה לאותו המלך חבר אחד שהיה אוהב לו מאוד מאוד, ומינה אותו שר באחת הארצות הרחוקות שהיו לו, שהיה למלך ארצות הרבה חוץ מארץ מלכותו, והיה שולח שריו ועבדיו לאותם ארצות. והשר הנ"ל שהיה אוהב למלך מאוד מאוד, וכנ"ל, היה אוהב את היום שעלה המלך למלוכה, והיה עושה בכל שנה חגיגה גדולה באותו היום, ומזמין כל מיודעיו וכו' וכו' לחגיגה ההיא, והיה אומר שאצלו העיקר בכל השנה הוא יום הזה, שהמלך עלה בו למלוכה, וכבר כשמסיים החגיגות בשנה זו, מחכה לחגיגות שיעשה ביום המלך בשנה הבאה, שכל כך היה אוהב למלך, כנ"ל. וכיון שהיה רוצה אותו השר שיבואו הרבה לשמוח עמו ביום שעלה המלך לכסאו, היה מבטיח שכל מי שיבוא לשמוח עמו באותו היום, יעשה עמו טובות הרבה, שכיון שהיה אוהב למלך (היינו השר שהיה אוהב למלך) היה המלך עושה מה שהיה מבקש ממנו, והיו האנשים באים לשמוח עמו ביום המלכת המלך.

ומאחר שנתרבו האנשים שהיו באים לשמוח עם השר הנ"ל ביום המלכת המלך, וכל אחד מאותם אנשים סיפר לחברו וחברו לחברו וכו', עד שנודע בכל הארץ שכל מי שבא לחגיגות אצל השר ביום שעלה המלך על כסאו, השר עושה עמו טובות. ואחר כך החלו רבים מארצו ומעירו של המלך לעזוב בכל שנה את ארצו ועירו של המלך, ולא היו באים לחגיגות של המלך גופו, אלא היו הולכים לחגיגות של השר שהיה באותה ארץ רחוקה, והיו מתאמצים ללכת דרך רחוקה, ומוציאים הוצאות הרבה, עד שהיו באים לאותה ארץ רחוקה כדי להשתתף בחגיגות של השר הנ"ל, שהיו אומרים שהשר יעשה עמם טובות הרבה, והיו גם אומרים (היינו אותם שהיו הולכים לחגיגות הנ"ל שאצל השר) שהחגיגות שעושים אצל השר טובות ויפות מהחגיגות שעושים אצל המלך גופו, ורק ההולכים לחגיגות שם יכולים לשמוח שמחה גדולה ביום שהמלך עלה למלוכה, יותר משאם היו הולכים אצל המלך בעירו ובארצו של המלך, ששם אין השמחה גדולה כל כך. והיו הולכים בכל הארץ ואומרים לכל בני אדם שיבואו דייקא לחגיגות של השר ולא לחגיגות של המלך, והיו אומרים שכן ציוה השר הנ"ל שהכול יבואו אצלו, אפילו הדרים בעירו וארצו של המלך, והיו אומרים שגם המלך חפץ בזה.

סוף דבר: נתמעטו ההולכים לחגיגות שעשה המלך בארמון מלכותו ביום שעלה למלוך, והיו הכול הולכים לחגיגות אצל השר, והיה המלך מצטער מאוד שהכול הולכים ממנו, והיה אומר: למה עלתה לי כך, ומדוע אין באים לשמוח עמי ביום שעליתי על כסאי? והלוא אני מנהיג את מלכותי בחסד ויושר! אבל האנשים לא היו משגיחים בצערו של המלך, שהשר היה עושה טובות הרבה לאלה שהיו באים לשמוח עמו (ואף שכל הטובות שעשה השר לאנשים לא עשה אלא על ידי המלך, המלך גופו לא היה עושה טובות לאנשים הבאים לחגיגה שלו, שאין זה כבודו של מלך לעשות טובות למי שבא לשמוח עמו בחגיגות מלכותו. ואף שהמלך גופו היה עושה לכל בני ממלכתו טובות גדולות יותר משהיה השר עושה, שהרי היה מנהיג את כל המדינה בחסד וביושר, וכנ"ל – לא היו האנשים משגיחים כלל בטובות אלו, שמחמת שהיו הכול רגילים שהמלך מנהיג את מלכותו ביושר, לא השגיחו בכל הטובות שנולדו להם מזה, והבן), ועוד שהשמחה אצל השר הייתה גדולה מאוד מאוד, והיו מביאים אצלו כל מיני שמחה, והיו שרים ורוקדים באופן שלא היה כמותו מעולם, עד שאף מי שלא היה אוהב להמלך היה הולך לשם כדי לראות השמחה הגדולה שהייתה שם, שנשמע בכל הארץ שאין שמחה כשמחה שהייתה שם (היינו אצל השר הנ"ל). וגם כל מי שהיה רוצה שהשר יעשה עמו טובות היה הולך לשם וכנ"ל. וכך היה הולך ונמשך הדבר, עד ששנה אחת יצא המלך מביתו ביום מלכותו לראות החגיגות שהיו עושים לו ליום שעלה על כסאו, וראה שאין שם איש, שהכול הלכו לחגיגות שעשה השר הנ"ל באותה ארץ רחוקה, ונצטער המלך מאוד מאוד.

רמזי המעשיות

מעשה זה אמר רבנו בר"ה, ואמר שזה עניין מה שאומרים בתפילה של ר"ה "ותמלוך אתה ה' מהרה לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קדשך", וזהו מה שאמר הנביא (ישעיהו קפיטל כ"ד): "וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים", ואמר שהדברים עמוקים מאד, וסתומים וחתומים הדברים עד עת קץ, ואשרי מי שיזכה להבין דברים אלו לאמיתתן.

מכתב לפלסנר

חה"כ יוחנן פלסנר, ח"כ צעיר ומצליח בקדימה שולח מידי שנה ברכת שנה טובה ועדכון עשייה. השנה, כמו גם השנה הקודמת הזכיר פלסנר את עשייתו למען שילוב חרדים בצבא ובשרות האזרחי. השנה, כמו שנה שעברה שלחתי לו מכתב חזרה עם כמה רעיונות בנושא. הנה המכתב של השנה, באם הפעם יהיה חידוש ואקבל תשובה, אעדכן אתכם.

לכבוד

חה"כ יוחנן פלסנר,

שלום רב,

איני יודע איך איש האיחוד הלאומי מקבל באופן קבוע עדכוני מקדימה, אבל שוין, לפחות זה מוסיף עניין לחיים...

בכל שנה יש בעדכון עשייה עדכון בנושא גיוס חרדים, אז הנה שתי הצעות בנוגע לגיוס לכולם:

א.

אני מניח שמהכרותך הבסיסית עם החברה החרדית, הם לא יבואו לצבא אם הצבא לא יבוא לקראתם בכל מה שקשור לסביבה דתית מתאימה.

לאחרונה הודחו צוערים בגלל שיצאו מארוע בו הייתה שירת נשים. שירת נשים בהופעה חיה זה דבר שכמעט כל הפוסקים אוסרים, בוודאי כל הפוסקים החרדיים.

אולי כדי להקל על גיוס חרדים, כדאי לוודא שהצבא לא יפגע ברגשות החיילים המשרתים בו ושבכל ארוע בו משתתפים דתיים, לא תהיה שירת נשים.

היה וקרה כזה מקרה ונפגעו רגשות החיילים, על המערכת הפוליטית לדאוג לכך שחיילים שיצאו מההופעה לא יודחו. יתכן שהמשמעת הצבאית מחייבת הטלת עונש זה על כל חייל הנוהג כך, אך בראיה כללית, שכחבר כנסת, אתה בוודאי מחוייב אליה, ישנם מקרים בהם יש לנהוג לפנים משורת הדין כדי שלא לפגוע בדור של מתגייסים וכמאמר הפתגם "אל תהיה צודק, תהיה חכם".

ב.

הפניית אצבע מאשימה כלפי חרדים על אי גיוסם עשויה להכניס אותם למגננה וכאילו מתנהל מאבק תרבויות (בהנחה שאכן לא מתנהל מאבק תרבויות ואין לקדימה או למי מהעומדים בראשה שום דבר אישי נגד חרדים, מתנחלים או כל אדם שאינו שמאלני) לכן במקום להרים על נס את נושא הגיוס לחרדים, כדאי אולי לדבוק בססמא של גיוס לכולם. מנתונים שנתיים שמפרסם צה"ל עולה שאחוז הגיוס בתל אביב עומד על שישים אחוז בלבד. כלומר בעיר שרומה המוחלט חילוני (ושמאלני) יש ארבעים אחוזי השתמטות. אני חושב שהסברה לכלל האוכלוסיה, חילונים וחרדים, על חשיבות הצבא, תמיכה בזכותו של צה"ל והחובה להתגייס אליו יחד עם חוקים מעודדי גיוס יאירו את הנושא באור חיובי ויסירו חשש כאילו יש כאן מלחמה נגד החרדים בגלל חרדיותם.

אשמח לתשובתך

שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה

ישראל וונדי

חה"כ יוחנן פלסנר השיב למכתבי והנה תשובתו כלשונה. אגב, ניתן לעיין בנתוני הגיוס של צה"ל ולהעריך כמה באמת מהחילונים מתגייסים.

ישראל שלום,

אתייחס בשמחה לשתי ההערות שלך שנוסחו באופן ענייני ומכובד.

ראשית, אין לי ספק שעל מנת לשלב חיילים חרדים במספרים גדולים על הצבא להיערך בהתאם וליצור סביבת שירות שתאפשר את שילובם.

הדבר הזה נעשה בכמה מסגרות שירות שכבר הוכיחו את עצמן כמו נצח יהודה ומסלולי השח"ר. עם זאת, אני לא מקבל את האנלוגיה שלך בנושא שירת נשים וזאת משום שבעוד ששילוב החרדים נעשה בתוך מסגרות ייעודיות וייחודיות, חיילים מקרב הציונות הדתית משרתים בכל יחידות צה"ל ושינוי כמו שאתה מציע יגרום להדרת נשים ואין לו מקום.

שנית, נתוני הגיוס שאתה מביא לגבי האוכלוסיות החילוניות שלכאורה משתמטות בעקיפין של עשרות אחוזים מכלל המחזור הם שגויים לחלוטין. האמת היא ששיעור ההשתמטות בקרב האוכלוסיות החילוניות והציונות הדתית עומדים על כ-1% מכל מחזור ומעבר ל-90% מתגייסים. לעומת זאת, אנו עדים לתמונת ראי של זה בקהילה החרדית ולכן נדרשת פעולה ממוקדת שתסייע לשלב חרדים בשיעורים משמעותיים ובמסלולי שירות משמעותי.

בברכה,

חה"כ יוחנן פלסנר

סיור במעוז השמאל

השבוע הייתי בסיור מעניין בתל אביב, ביקור באגודה לזכויות האזרח, קו לעובד, רופאים לזכויות אדם, ילדים ישראלים ועמותות נוספות שמזוהות עם השמאל במוצהר או בהקשר למעשה. מלבד המפגש המעניין שבין מתנחל עטור כיפה וזקן ובין גברים ונשים המצהירים שאלוקים הוא פיקציה וההתנחלויות הן עצם בגרון, הרי שמפגש זה לימד אותי שלשה דברים חשובים:

א.

למרות פועלם של הארגונים או של חבריהם כנגד צה"ל וכנגד המתיישבים, למרות שעמותה מסוימת עשויה לזעוק עד לב השמים הרחקה של ילד מהגר אך לתמוך בגירוש יהודי מביתו באמצע הלילה, בסופו של דבר מדובר באנשים עם רצון טוב. אנשים אלו משקיעים זמן ומאמץ, חלקם אף בהתנדבות כדי לעזור לאנשים ועם כל הביקורת על פעולות אחרות, קשה שלא להתרשם לטובה מעבודה זו. בניגוד למחשבות שאולי קיימות, לחברי העמותות השונות באמת אכפת מהעובדים הזרים, מסתננים או ערביי יו"ש מעצם היותם בני אדם.

ב.

גם האתאיסט הגדול בסופו של דבר הוא דתי, הוא מאמין ואדוק מאוד בדתו שלו. פגשתי אנשים שמאמינים בכל לבבם, נפשם ומאודם שהנושא בו הם מתעסקים הוא עבודת קודש, שהמסתננים צריכים להיות שווי זכויות, שילדי העובדים הזרים צריכים לקבל אזרחות ושלכל אדם באשר הוא אדם מגיע שוויון מלא. אינני בהכרח חולק על סברות אלו, אבל הן מתבססות על תפיסות עולם של אמונה בעקרונות מסויימים, או במילים אחרות, אותן עקרונות הן הדת של אותם גופים. אם למדתי שכל בני האדם מאמינים, השאלה רק במה, קיבלתי דוגמא חיה לכך.

ג.

עם כל הכבוד וההצדעה לפעילות ההומניטרית, חלק מהגופים תלושים מהמציאות, או בשפה עדינה, חיים בסרט. בין הדרישות ששמעתי זה מעון חינם לילדי זרים מגיל אפס, טיפול רפואי שמכסה הכל ודברים נוספים שישראלים שומרי חוק ומשלמי מיסים לא זוכים להם. טיפול בזרים ובמסתננים יעלה למשלם המיסים כסף רב, מדוע אם כן אדם שמשלם טבין ותקילין עבור ביטוח בריאות, גני ילדים ומעונות ועוד תורם למדינה בדרכים רבות כמו שרות צבאי ועוד יסבסד מותרות אלו לאנשים שעם כל הכבוד לעובדה שבעאו לכאן כדי למצוא עבודה טובה, הם לא אזרחים. אין לי בעיה אישית נגד אותם זרים, אבל אם מדברים בשם השוויון, אי אפשר לדרוש בשבילם יותר.

בהערת שוליים אציין שחלק מאותם עמותות השתתפו במוצהר במחאה החברתית האחרונה. מעניין אם הם הזכירו שהמסתננים והזרים הלא חוקיים בארץ תופסים אלפי דירות ומקומות עבודה, מעמיסות על הרשויות המקומיות ומהוות נטל כלכלי גדול על המדינה וממילא על אזרחיה, או שהם העדיפו את הפיתרון הפשוט יותר - לזרוק את המתנחלים לים. ליבי משום מה חושב שהוא יודע מה התשובה.

ההתנחלויות ומצוקת הדיור

אחד מחברי, בחור עם כיפה גדולה ופאות ארוכות, עבר לגור בצפון תל אביב. באחת מפגישותינו הוא אמר "אם שואלים אותי תל אביבים למה באת לכאן, אלינו למרכז החילונים? אני עונה: אתם אשמים, מפרקים מאחזים, מקפיאים את הבנייה, איפה אני אגור, באוויר? אז באתי למרכז!"
תשובה מתחכמת זו מסכמת חלק ניכר מהגורם למוצקת הדיור וממילא הדרך לפיתרון. על פי נתוני הלמ"ס, הפריון הממוצע למשפחה בהתנחלויות הוא קצת מעל 5 ילדים. שיעור זה הוא הגבוה ביותר מבין האוכלוסייה היהודית וגדול בערך פי 2 מרוב המקומות בארץ. חלק גדול מאוד מאותם ילדים שנולדים היה שמח להמשיך ולגור ביישובים שבהתנחלויות. הבעיה היא שכלל פשוט קובע שאם אין בתים, אי אפשר לגור בהם וצריך לחפש מקום אחר. וכאן מגיע הפונטש.
בידוע, שמחיר בשוק חופשי נקבע לפי יחס בין ביקוש והיצע. ככל שהביקוש גבוה יותר וההיצע קטן יותר, כך המחיר גבוה יותר. בשנים האחרונות לא נבנו די דירות בישראל בכלל ובמרכז בפרט, דבר שהוביל למחירים הגבוהים עליהם מרבים לדבר כיום. האזור המבוקש ביותר, ושמטעמים שונים נבנה בו פחות הוא המרכז. אזרחים רבים רוצים להיות קרובים למקומות העבודה, הבילוי, הים וקרובים לכל שאר היתרונות שיש במרכז. החידוש הגדול הוא שגם המתנחלים כאלה. אם מתנחל לא יכול לגור בסביבה שבה גדל, יתכן מאוד שעדיפותו השנייה תהיה במרכז. נשמע מוזר, אבל החיים מוזרים.
בנוסף, צריך לזכור גם את הפאן האידיאוולגי. שנים הטיפו למתנחלים שהם צריכים להתנחל גם בלבבות. כל עוד הם לא סבלו מפינויים והפרעות בבנייה, אמירות אלו חלפו לידם בלי הרבה משים. עם איום הפינויים, הקפאת הבנייה ויוזמות שמאל לחזרה לקווי 67, הורגש הצורך להתחבר לכלל האוכלוסייה ולנסות להשפיע מהשטח. הבנה זו הביאה לאידואולוגיה של התיישבות דווקא במרכז, מקומות בהם גרים אזרחים רבים ושיעור מקבלי ההחלטות במדינה גבוה.

שקלול של כל הנתונים יחד מראה תוצאה עגומה - במקום שבו שיעור הפריון הוא הגבוה ביותר, לא בונים ועוד הורסים מאחזים ומפריעים לבנייה פרטית. דבר זה מוביל לנדידה של אנשים למרכז, שגם שם לא בונים והופ, המחירים מגיבים בהתאם.
הבנת הבעיה מביאה גם לפיתרון. הבעיה העיקרית של בנייה במרכז היא מחסור בקרעעות. מה לעשות ותל אביב צפופה גם בלאו הכי, המקום היחיד בו ניתן לבנות בעיר העברית היא בשמיים, אך תל אביב כמדומני, רחוקה משם מרחק רב. ביהודה ושומרון לעומת זאת, המצב הפוך, ישנם קרקעות רבות בבעלות המדינה שניתן לבנות עליהם בקלות, צריך רק אישור של שר הביטחון. בנייה במקומות אלו תשחרר לחץ במקומות רבים אחרים ותהיה לה השפעה על מחירי הדירות במרכז. מאבק הסטודנטים אם כן לא צריך להיות על בנייה במרכז תל אביב, כל סטודנט שאינו במגמת מדעי הרוח מבין שזה לא אפשרי, המאבק צריך להיות על בנייה במקומות בהם יש קרקעות מצד אחד, וקרובים למרכז מצד שני כך שישפיעו על מחירי הדיור, יהודה ושומרון למשל.

גלן בק בכנסת

גלן בק (Glenn Beck), מגיש תוכניות טלוויזיה ורדיו בארצות הברית הגיע היום לביקור בכנסת לדיון בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של ח"כ דני דנון. בק ידוע בתמיכתו לישראל ובהסברה שעושה למען המדינה.

למרות המנהג שלא מוחאים כפיים בכנסת, בק התקבל במחיאות כפיים בכניסתו לאולם.

קבלת הפנים לגלן בק

בהמשך, דיבר בק על הסברה והצורך לומר את האמת בלי להתבייש בה.

חוק רבין

בקרב המכורים לדיונים באינטרנט, מצוי חוק מעניין הנקרא חוק גודווין. פרוש החוק (מתוך ויקיפדיה):
ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לאחת (ודאות מוחלטת).

שכלול של החוק, שהתקבל כמסורת בקבוצות דיון, בפורומים ובאתרים אחרים המאפשרים דיון מקוון, קובע כי בכל פעם שהקבלה כזו מתרחשת, הדיון מסתיים, וכל מי שמזכיר את הנאצים מפסיד אוטומטית בדיון שהתרחש...

ככל כלל, גם לשכלולו של חוק זה יש מתנגדים וטיעוני נגד רבים. לפעמים כשרוצים להדגיש פרט מסויים, מקבילים אותו לכלל ידוע ומפורסם. כך למשל כשרוצים להדגיש את השפעתו הגדולה של מנהיג או קבוצה, אפשר לעשות זאת בצורה יפה על ידי הקבלה לנאצים (ע"ע הסרט "הנחשול"). עם זאת, במקרים רבים אכן נעשה שימוש חופשי במאפייני השואה תוך ניצול הרגשות החזקים להשפעה על דעות.
ברור אם כן שיש צורך בהגבלה ובשימוש מושכל בהקבלה לנאצים.

כדי לשמור על רמת דיונים סבירה במציאות הישראלית, יש צורך להתאים חוק זה למושגים הפוליטיים המקומיים. בכל דיון שקשור למחלוקת בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים או אפילו אשכנזים וספרדיים, טון הדיבור עשוי להתחמם עד שמישהו יאמר "בסוף עוד תגיע לרצח פוליטי" או "ככה גם דברו לפני רצח רבין" או כל ביטוי אחר שיזכיר את הרצח הפוליטי המושרש עמוק כל כך בתודעה הישראלית. בהמשגה אפשר לומר "ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לרצח רבין מתקרבת לאחת".
השימוש ברצח רבין כטענה בתוך דיון מסיטה מיד את הנושא לנושא רגשי. כיוון שיש קונסנזוס נגד רצח פוליטי ונגד הסתה, הזכרת רצח רבין גם ברמז מותירה את הצד שכנגד חסר אפשרות מענה. הרי אם חלילה ימשיך בנסיונות שכנוע, הוא יציג עצמו כמסית. שימוש ציני ברגשות בתוך דיון מערער את כל יכולת השמעת הטיעונים הלוגיים ובמסווה של הגנה מהסתה גורם לסתימת פיות.
בנוסף, ניצול הארוע הכואב בתודע הישראלית לצורכי דיון לא מעלה מכבודו של רבין.

התאמת חוק גודווין למציאות הישראלית ולרצח רבין ז"ל הינה אך מתבקשת. היא כל כך פשוטה שלדעתי היא צריכה להיכנס לאותו שם של חוק גודווין. מצד שני, הכללת יתר תגרוםכמובן לבלבול ולכן אני מציע את השם הפשוט "חוק רבין". אז תזכרו, בפעם הבאה שמישהו עושה הקבלה של ביטוי והתנהגות לרצח רבין, הדיון הסתיים ומעלה הטענה הלא חוקית הפסיד שכן הוא הראה שאין לו משהו רציני לומר והוא בורח למגרש מכור מראש.

החייל שליט, הרב ליאור וסתימת פיות

היום פתח רזי ברקאי את תוכניתו בגלי צה"ל בדיון על גלעד שליט ושחרור שבויים. משפחת שליט החלה בקמפיין שליחת מסרונים עם המילה "בעד" כדי להביע הזדהות עם שחרורו של גלעד שליט. כיוון שכל עם ישראל (הערבים כידוע אינם מעם ישראל) רוצים את שחרורו של גלעד, סביר להניח שיתקבלו רבבות מסרונים כאלה.

הדיון של רזי היה על המשמעות של מפגן זה והאם כל מיש ששולחו את המסרון היה שולח אותו לו ידע שיתכן ומאות אזרחים יהרגו בגלל שחרור מחבלים וחיזוק הטרור (כפי שקרה בעקבות עסקת ג'יבריל ובעקבות שחרורו של טננבאום).

יצאתי בתחושה שעם ישראל מאוחד סביב שחרורו של שליט, המחלוקת היא סביב שחרור מחבלים. כאשר הזרקורים מופנים כלפי גלעד, קשה מאוד לומר מילה נגד שחרורו, אם מישהו חלילה יאמר משהו יהיו נגדו עשרות טוקבקים נזעמים המגנים אותו על אטימות לחייל שלנו שבעזה. מצב כזה כמובן גורם לסתימת פיות ולקושי להביע דעות שונות ומגוונות ובכך ליצור שיח ציבורי פורה. בהערת אגב, אני לרוב לא מחסידיו הנלהבים של רזי ברקאי, אבל בהקשר זה לדעתי מגיעה לו נקודת זכות על ניסיון לשמוע דעות מגוונות. עם זאת, הדיון הבוקר היה רק נקודה אחת של אור באפלה ולרוב בנושא זה, חופש הביטוי נמחק למרות חשש לחייהם של מאות אזרחים.

(למעוניינים, הנה סקר בנושא שחרור מחבלים: http://www.skarim.co.il/poll/ner/35752/)

חלפו כמה שעות מהדיון בגל"צ והנה המשטרה עצרה את הרב דב ליאור, רב העיר חברון ומחשובי רבני הציבור הדתי לאומי. הרב נעצר בחשד להסתה ונחקר בלוד במשרד לפשעים בינלאומיים. הרב נעצר בגלל הסכמה שנתן לספר "תורת המלך" שעוסק בעיקר בהלכות הקשורות להריגת גויים בזמן שלום ומלחמה.

כשהספר התפרסם, הוא זכה לגינויים נרחבים מהתקשורת הציבורית ואפילו לגינויים חמורים בתוך המגזר הדתי לאומי. המגנים טענו בחריפות שספר זה מהווה הסתה לאלימות ויגרום לשפיכות דמים. מנגד, טענו תומכי הספר שהוא תיאורטי וחיוני לבניית רוח ישראלית שתשמש בשעת קרב. גם כאן, הייתה בתקשורת סתימת פיות והתקפה חד צדדית על מי שקשור לספר. כאן, בניגוד למקרה של גלעד, יש סתימת פיות בתקשורת ובאמצעים כוחניים והכל בשם החשש לחיי אזרחים.

אני אומנם לא מחסידי הרב שפירא (וגילוי נאות - גם לא קראתי את ספרו), אבל יש צורך דחוף בעקיבות. אם בשם חופש הביטוי נותנים לקבוצה לנהל קמפיין שעלול לסכן חיי אזרחים (ולפגוע גם בשחרור של גלעד, אבל זה נושא אחר), יש לתת גם אפשרות לרב להוציא ספר גם אם המשטרה חוששת שיגרום לסיכון חיי אזרחים ואם מחליטים שחיי הפרט חשובים יותר מחופש הדיבור, צריך להחיל כלל זה גם על צבא גלעד שליט.

והערה לסיום, אנשי החמאס עשו ועושים מאמצים רבים להרוג יהודים ולצערינו אף הצליחו כמה פעמים. אנשי הגבעות לעומת זאת, עושים מאמץ לבנות את החושה שלהם ולהגן על הכרמים והשדות מאנרכיסטים. תשפטו אתם ממי יש יותר חשש של סיכון חיי אדם...

שמאלנים של יום שישי

מכתב שקיבלתי והיה לי חשוב לשתף

רציתי לשתף בחוויה כאובה שעברתי. החוויה הזו הביאה אותי לתובנות חדשות באשר למציאות בה אנו חיים בירושלים ובכלל בארץ הזו, ואני מרגישה צורך להעביר אותה הלאה.

ביום שישי האחרון, כ"ג באייר 27.5.11 בשעות אחר הצהריים היינו בדרכנו לבית הורי המתגוררים בשכונת מעלה הזיתים בירושלים, אצלם תכננו להתארח בשבת.

למי שאינו מכיר- מעלה הזיתים היא שכונה יהודית השוכנת בדרום רכס הר הזיתים בירושלים, סמוך לשכונת ראס אל עמוד. השכונה ממוקמת על קרקע שנרכשה לפני כ130 שנה ע"י כולל חב"ד. לפני כ10 שנים נרכשה הקרקע מכולל חב"ד ע"י ד"ר ארווין מוסקוביץ, והחלה בניית השכונה באישור ממשלת ישראל. כיום מתגוררות במקום כ80 משפחות. תושבי השכונה הם כולם אנשים שומרי חוק שרכשו את בתיהם בכסף מלא ומתייחסים בכבוד לשכניהם הערבים.

ובחזרה לאירועי יום שישי האחרון: עוד כשהיינו בדרך, התקשר אבי וסיפר לנו שיש במקום הפגנה של פעילי שמאל, ושנתכונן לעיכובים בכניסה לשכונה. המחשבה שעברה לי בראש היתה שאמנם הם מעצבנים וטענותיהם שקריות אבל אחרי הכל זכותם לחשוב אחרת וגם להפגין... ננשום עמוק ונעבור את זה.

המחשבה התמימה הזו השתנתה מהר מאוד. כשהתקרבנו לשכונה נתקלנו בעשרות אנשים, חלקם מנופפים בדגלי אש"ף וחלקם בשלטים שונים בעברית ובערבית. כשפנינו לכיוון שער השכונה הותקפנו ע"י עשרות מפגינים שחסמו לנו את המעבר, בעטו ברכב ודפקו עליו בעוצמה מכל הכיוונים עד כדי כך שכל הרכב רעד ובמקביל שילחו לעברנו מטר של קללות ויריקות. במושב האחורי ישב בננו התינוק בן השנה וארבעה חודשים שכמובן נבהל מאוד ופרץ בבכי היסטרי. המפגינים שללא ספק הבחינו בכך כיוון שעמדו צמודים לחלון שלו, המשיכו לצעוק, לקלל ולהכות בעוצמה רבה. התחושה ברגעים אלו הייתה אמנם לא של סכנת חיים אך של חוסר אונים ומצוקה ממשית. הרגשנו בלינץ'. מעולם לא נתקלתי בכזו שנאה. לאנשים שם היה ממש רצח בעיניים. היינו בהלם מוחלט וניסינו להרגיע את התינוק ואת עצמנו וגם לחשוב איך נחלצים מכאן. בשלב מסוים עברה בי המחשבה לנסות לפנות אל אחד המפגינים שעמד ממש ליד החלון שלי, גבר בגיל העמידה שנראה כמו אדם מהוגן מן השורה. איך שפתחתי את חלון הרכב הבנתי את טעותי- עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה חטפתי מאותו מפגין יריקה ישר בפרצוף.

אני לא יודעת כמה זמן נמשכה אותה סיטואציה, בכל מקרה התחושה היתה של סיוט מתמשך. בסופו של דבר הצלחנו איכשהו לעבור את זה לאחר התערבות של השוטרים שהיו במקום. אמנם פיזית יצאנו משם, אבל הכאב, ההלם, ההשפלה וסערת הרגשות המשיכו ללוות אותנו במשך כל השבת. למרות שאנחנו אנשים מבוגרים ויש לנו כלים להתמודד עם סיטואציות כאלה, זה בהחלט היה אירוע קשה וטראומטי עבורנו, על אחת כמה וכמה לבננו התינוק. במשך כל השבת הוא היה מפוחד, בכה הרבה, פחד לצאת מהבית ולא הפסיק להגיד: "בום בום".

עד היום בכל פעם ששמעתי על עוד הפגנה של "פעילי שלום" באיזה כפר או שכונה, מצד אחד הם עוררו בי רגשות שליליים כיוון שאינני מסכימה עם דעותיהם ואני חושבת שהם גורמים נזק למדינה, אך מאידך היתה בי איזו אמפתיה כלפיהם, איזו מחשבה שמדובר באנשים שבאמת רוצים שלום, שאכפת להם מזכויות אדם ושבסופו של דבר הם מונעים גם מכוונות טובות. ביום שישי האחרון הבנתי עד כמה טעיתי. אנשים ונשים שמתקיפים בכזו אלימות ושנאה, שמסתובבים עם רצח בעיניים, שמסוגלים לירוק לאישה בפרצוף רק בגלל שהיא חושבת אחרת או שנקלעה בטעות למקום הלא נכון, שאינם בוחלים באמצעים ואינם מהססים לפגוע ברכוש ולגרם טראומה לילד קטן אינם ראויים לתואר פעילי שלום. מדובר באנשים רעים שהדבר היחיד המניע אותם הוא שנאה עמוקה. האמת צריכה לצאת לאור, מסיכת הצביעות הצדקנית חייבת לרדת. למען עתיד טוב יותר, כדאי שכולנו נדע מהו פרצופם האמיתי של אותם "פעילי זכויות אדם".

עירית דובדבני
מקסיקו סיטי

על ימין ועל שמאל

אחרי השואה, שאלו את עצמם אנשים רבים איך זה שאומה שלמה יוצאת למלחמת גזע ומשמידה בלי נדנוד עפעף מליוני יהודים ובני גזעים נוספים. שתי מילות קסם שמשתמשים בהם להסבר הם דה אינדיבידואציה ודה הומניזציה (אל תנסו להגות אותם, זה לא בריא לשיניים).

דה אינדיבידואציה זה מצב בו היחיד מאבד את זהותו, הוא כאילו לא מחליט לבצע את הפשע אלא הקבוצה שבתוכו הוא חי ולכן הוא לא מרגיש רגשות אשמה על פשע זה. דה הומניזציה זה מצב בו ממעיטים מהאנושיות של הקורבן כדי שלא יהיו רגשות אשמה על הפגישה בו. במסע ההרג של הנאצים, חיילי האס אס היו שבויים כל כך בנאציזם שלא הם החליטו על ביצוע ההרג אלא הם רק בצעו פקודות של המערכת הגדולה. בנוסף, היהודים ושאר הגזעים לא נתפסו כבני אדם שראויים לחיות אלא כאנשים מגזע נחות שטוהר הגזע מחייב להשמידם.

לפעמים ישנה אמונה תמימה שאנשים משתנים בעקבות אסון גדול. ההסטוריה לעומת זאת מלמדת שתופעות משנות אולי את ביטויין, אך הן בוודאי לא נכחדו. במילים אחרות, לא כדאי לסמוך שהפקת לקחי השואה כשלעצמה תלמד את האנושות מוסר.

למי שלא מאמין, הנה כמה דוגמאות מהחיים שלנו, כאן בישראל:

דה אינדיבידואציה בצבא: צבא ההגנה לישראל הוקם כדי להגן על מדינת ישראל ואזרחיה. בהתנתקות מגוש קטיף ביצע הצבא פעולה ישירה נגד אזרחי ישראל והוציא אותם מביתם מסיבות מדיניות. ביצוע הפעולה היה צריך להעלות שאלות מוסריות רבות – איך אפשר לגרש אדם מביתו? איך משתמשים בחייל נגד אזרחים והאם בכלל זה יתרום לבטחון המדינה או דווקא יזיק (והרי נבואות הזעם על גראדים התממשו)? הפיתרון לדילמות אלו היה פשוט מאוד – החייל בסך הכל ביצע את המוטל עליו, פקודה זו פקודה. על ידי מלחמת החורמה נגד הסרבנות והדגשת מחויבותו של החייל לצבא, גם אם הפקודות נראות לו לא חוקיות ולא מוסריות, ניטל כח השיפוט מן היחיד והוא הפך לרובוט בידי הממשלה.

דה הומניזציה של השמאל: אם כבר הזכרנו את ההתנתקות, עולה השאלה כיצד כל כך הרבה שמאלנים שרוצים שלום תמורת שטחים ובשם ההומניות מתנגדים לכיבוש של הערבים, מוכנים באותה נשימה להעיף מהבית את עשרת אלפי מתיישבי גוש קטיף והשומרון ואין להם בעיה לעשות אותו דבר לשלוש מאות וחמישים אלף (350,000!) מתיישבי יהודה ושומרון?

אצל התל אביבי המצוי, הפיתרון לקונפליקט מאוד פשוט. הבורות המדהימה בכל מה שנוגע ליהודה ושומרון והמתנחלים מאפשר להם להדחיק את השלכותיהם של כל עקירה ולהשתמש במה שנקרא רציונליזציה כדי להסביר לעצמם שבעצם זה טוב למתנחלים כי תמורת הגרוש הם יקבלו כמה שקלים.

השאלה מתעוררת כלפי העיתונאים ואנשי הציבור שכן מודעים קצת למספר המתיישבים ביו"ש ולמצבם הקשה של עקורי גוש קטיף. וכן נכנס הדה הומניזציה. מאמרים בהארץ, וואלה או כלי תקשורת מרכזיים אחרים הציגו את המתנחלים כבן אנוש סוג ב', שלא לדבר על אזרח סוג ג' שמוצץ את לשד המדינה (מי שלא זוכר, אני ממליץ לחפש בגוגל). כיוון שהמתנחלים הם בעצם לא בני אדם מן השורה, אין בעיה להעיף אותם לכל הרוחות, מותר אפילו לשבור להם את העצמות (וואלה, שם, שם). תפיסה זאת מוצאת ביטוי מעשי בכל שבת כשאנשי שמאל מגיעים ומציתים שדות של יהודים או גורמים לפרובוקציות אחרות ואז מנסים להאשים את המתיישבים בתקיפת ערבים חפים מפשע שבסך הכל הלכו עם כמה גרזנים ליד יישוב יהודי.

דה הומניזציה של הימין: הייתי מאוד שמח לכתוב שבימין אין תופעה כזו. לצערי היא אכן קיימת, אך לשמחתי, התופעה היא בעיקר בקרב בני נוער וחברות שוליים. הימין ובעיקר הימין הדתי נלחם על זכותינו בכל הארץ. הבעיה היא שמה לעשות, יש כאן כמה ערבים שלא מוכנים לזוז וטוענים לבעלות על השטח. יש שרואים פיתרון בהעברת כל הערבים לירדן או למדינה אחרת ואז כמובן עולה השאלה המוסרית על גרוש בני אדם. גם כאן הפיתרון הוא שאנשים אלו הם בני אדם נחותים ולכן ניתן לראות בני נוער שיזרקו אבנים סתם על ערבים. בתורה אגב, יש מקום גם לגויים שיגורו בארץ ובתנאי שיקיימו את חוקי המדינה (כלומר, להפסיק לגנוב ולעשות פיגועים...)

כשאובאמה עישן חשיש

יודעי דבר מהנעשה בבית הלבן מתארים את אחד הנאומים המעניינים של נשיא ארצות הברית.

עם בחירתו הבטיח נשיא ארצות הברית לבוחריו שיוציא את הכוחות האמריקאים מעיראק ויפסיק את ההרג ושפיכת הדם האמריקאי בארץ לא להם. הנשיא כמובן לא רצה להשאיר את עיראק לכוחות הטרור ולפני הוצאת הכוחות חשב כיצד לשנות את כל המצב בעיראק כך שבמקום שנים של משטר אפל יבוא משטר דמוקרטי ונאור.

באחד הנאומים לאומה, אובאמה תכנן לדבר על הכוחות בעיראק. בזמן הכנת הנאום אובאמה היה מרומם מאוד וכאילו בעולם אחר. מדיבורו ומהתנהגותו היה ניתן לראות בברור שיש לו תוכנית! ליועציו הקרובים סיפר על תוכנית צבאית מהירה כבזק שיש בדעתו לעשות לפני הוצאת הכוחות, על תפיסת גורם מפתח שבעזרתו כל התרבות העיראקית תשתנה והיא תהפוך לדמוקרטית ועל הרעיונות הפשוטים להשגת התוכנית. במשך מספר דקות תיאר הנשיא בהתלהבות האופיינית לו את התוכנית ומפיו, זה נשמע ממש פשוט ובר השגה.

היועצים בהתחלה נסחפו אחרי הרעיון, אבל אחרי דקה או שתיים (תלוי בגרסאות אותם יודעי דבר) הם התחילו להחליף ביניהם מבטים. משהו כאן פשוט מידי, חשב היועץ האסטרטגי. למרות הפשטות שבה תוארה, היו בה כמה חורים, איך עושים מבצע צבאי מהיר במקום של לוחמת טרור וגרילה, איך משנים תוך יום דפוס של מדינה שלמה? מה עם כל משקעי העבר? יועץ התקשורת לא הבין בכלל איך אפשר למכור משהו כזה לציבור, אולי אדם או שניים אכן יחשבו שזה כל כך פשוט, אבל אחרי שמונה שנות בוש, אף אחד כבר לא יאמין לפתרונות קסם.

כשאובאמה סיים לדבר, היה קצת מתח, עד שהיועץ האסטרטגי אמר משהו כמו "זה יפה אבל לא מציאותי". אומרים שהמבט של הנשיא הקפיא אותו אז הוא אמר "טוב, תן לנו כמה דקות לבדוק איך אומרים את זה לציבור". כשהנשיא הלך, היועצים לא ידעו מה לעשות, חלק קללו את העולם, חלק קללו את התוכנית משוללת המציאות ומישהו גם קילל את הנשיא. יועצו האישי החליט ללכת לחדר הנשיא וראה אותו קורא את טיוטת הנאום ושאריות חשיש לידו. אומרים שהעוזר, רץ, קרע את הנאום, סילק את החשיש ולמראה האיום בפני אובאמה הגיב ב"תיזהר, אספר לאשתך".

יודעי דבר מספרים שהרעיון לנאום הזה נגנז לבלתי שוב. הנשיא הבין שהרעיון בכלל לא הגיוני, שהוא יציג אותו כהזוי ותלוש מהמציאות ושזה רק יפגע בו לקראת הבחירות.

יודעי דבר מספרים ששוב נראתה קסטת חשיש בחדר הנשיא לפני נאומו על קווי 67. לדבריהם, הנשיא לא חקר את הנושא לעומק, הוא לא יודע מכיר את הגידול היהודי ביו"ש, ועדיין חושב שמספר הפלשתינים בשטחים גדל. הנשיא לפני הנאום היה באווירת אופוריה וחשב שאפשר לפתור בעיות ותרבות של שנים על ידי משפט אחד פשוט.

יודעי דבר מספרים, שהפעם עוזר הנשיא גילה את החשיש רק אחרי הנאום.

אשר נשיא יחטא

היום ניתן גזר דינו של הנשיא לשעבר, משה קצב. העיתונים מחר יהיו מלאים מן הסתם בשניניות על קצבה של עונש, רכילויות על משפחת קצב המורחבת ומאמר דעה בנוגע לעברייני מין. בהתאם לנסיבות אלו אני אשתדל להימנע משניניות משמימות ולהעיר כמה נקודות:

א.

לא מזמן התפרסם מכתב של רבנים התומכים בקצב או ליתר דיוק, סוברים שאין בראיות אלו כדי להרשיע את האיש. גזר הדין מתבסס על דברי הנפגעות לכאורה ועל עימותים בינן לבין קצב אז זה בעצם מילה של א' מול מילה של קצב. על פי ההלכה במקרים אלו לא ניתן להרשיע אדם, בוודאי לא באונס. שופטי בית המשפט פסקו אם כן בניגוד לדעת ההלכה ולכן ראו אותם רבנים חובה למחות. קטונתי מלהיכנס לדיון ההלכתי, אבל יש לי ברשותם שאלה אחת: יש כאן שאלה של הלכה מול דינא דמלכותא, לפי ההלכה קצב זכאי ולפי חוקי המדינה הוא אשם, אותם רבנים סוברים כמובן שההלכה צודקת ולכן יש לצאת נגד החלטות המלכות? מדוע אם כן אותם רבנים בזמנים אחרים (כמו הסכמי אוסלו, ההתנתקות ועוד) דווקא תמכו בהחלטות הממשלה בגלל דינא דמלכותא? לאן נעלמה ההלכה בזמן שמאות רבות שלמו בחיהם בפיגועים מאז אוסלו, עשרת אלפים איש גלו מבתיהם בהתנתקות ועשרות אלפי איש נכנסו לטווח של טילים מעזה? למה דווקא אז דינא דמלכותא הכריעה את ההלכה?

ב.

היום נהפך ליום חג לארגוני זכויות הנשים ונפגעי התקיפה המינית. אני בהחלט מבין אותן, אלפי שנים שהגברים שולטים על הנשים והיום סוף סוף הצליחה אישה להשיב את הכבוד. אני לא מזלזל חלילה, אונס עשוי לגרום למשבר נפשי קשה מאוד שעשוי לגרור התאבדות או פגיעה חמורה באופן התפקוד. בשנים האחרונות ההתעללות המינית נהפכה למכה של ממש ולפי הסטטיסטיקות בארצות הברית כל אישה רביעית (25% מהנשים) תיאנס בימי חייה!!! בהחלט יש למצות את כל הכלים נגד האנסים, אבל חשוב לזכור דבר בסיסי, לא כל מי שמואשם באונס אכן אנס. בקרב הפסיכולוגים והמשפטנים יש מחלוקת חמורה מאוד באשר לאמיניות שיש לתת לתלונות על אונס ומסתבר שיש מתלוננות רבות ששוכנעו בדרך זו או אחרת שהן נפגעו, הן מאמינות בכך בכל ליבן אבל האמת היא שהמושא חף מפשע. בארצות הברית היו כמה מקרים מפורסמים של אנשים שהורשעו מתלונות אמינות מאוד לכאורה ובסוף התברר שאין להן שום בסיס עובדתי.

ג.

אם כבר הזכרנו את ההתנתקות, אני לא מאלה שאומרים שפלוני נענש בגלל פשעיו בגירוש אלפי יהודים מבתיהם. אבל באמת, עם כל האמפתיה שאולי אפשר לתת באיש שכל עולמו חרב, שדינו מעונה כבר ארבע שנים וחצי ושממקום כל כך גבוה צנח לשפל התחתיות, קשה לי לרחם על איש שסייע בכך שמשפחות רבות נשברו וכן קשה לי לרחם על אשתו שכשאת נשיא האמורה להיות אמונה על מעשי חסד במדינה, כלל לא ידעה (או שבחרה לא לדעת) שרבים ממגורשי גוש קטיף נזרקו מביתם אל כלום, לא רק שלא היה להם איפה לשים את הכרית, גם לא היה להם כרית. אז קצב, אני באמת לא רוצה לשמוח במפלתך, אבל מצטער, גם להיעצב אני לא יכול.

כשאי אפשר לשתוק.

תכננתי לכתוב השבוע על שמאל והומניות או על אירועי חוות גלעד וויכוח משפחתי מעניין בנושא. לצערי, במוצי שבת התבשרתי יחד עם עם ישראל על הטבח באיתמר, מאז אני פשוט לא יכול להפסיק לחושב על מה שקרה שם.

בשיתוף עם משפחת הנרצחים, החליט השר אדלשטיין על פרסום התמונות. תנועת ישראל שלי הכינה סרטון עם התמונות. הסרטון קשה לצפייה אבל חיוני במציאות בה אנו חיים. בגלל ההגבלה של יוטוב, הכנסתי כאן קישור ומוסיף את האזהרה של גוגל שזה לגיל 18 ומעלה.

כל מילה נוספת שלי מיותרת ואני משאיר לכם את הברירה האם להפיץ קישור זה או לא.
http://dl.dropbox.com/u/5996052/fogel.wmv

I planned to write this week on the left humanity or the events of the Havat Gilad and a interesting family debate on the subject. Unfortunately, after Saturday I was told along with the people of Israel for the massacre in Itamar, since, I can not stop thinking about what happened there.

Cooperation with the victims family, the minister Edelstein decided on advertising images. "My Israel" made a video with the pictures. The video is hard to view but I think its important. Because of the limitation of Youtube, I am shring this link and adding Google's warning that the it's for people older than 18.

Any other word is unnecessary, I leaves you the choice whether to share this link or not.

http://dl.dropbox.com/u/5996052/fogel.wmv

מה העו"סים עושים?

אחרי המון דיבורים תכנוני שביתה, מכתבים ושוב דיבורים, העובדים הסוציאליים יצאו למאבק חריף שכולל לא יאומן, גם שביתה (מדברים על השביתה הזו כבר שנה). חשבתי לשתף אתכם במכתב שכתבתי לחבריי העוזרים הפרלמנטריים, מתוך הנחה שזה יעניין את כולם.

לחברי העוזרים

שלום ובוקר טוב,

מאבק העובדים הסוציאלים תופס מידי פעם כותרות (בין הכותרות של ועדת ביקורת המדינה והתוכנית להגדלת מספר הדירות)...

כמי שמקשיב לתקשורת אני יודע שהנתונים קצת מבלבלים, אז הנה לרשותכם, קצת מידע, מקווה שיעזור לכם.

המידע שיש לי על השכר של העובדים הסוציאלים מגיע ממקור אמין מאוד – תלוש המשכורת של אשתי, חברות שלה לעבודה וגם מדברי המנהלת שלה.

משרה מלאה של עובדת סוציאלית זה 39 שעות לשבוע.

השכר ההתחלתי של עובדת סוציאלית הוא כ 4000 ₪ לחודש (נטו, כולל נסיעות ושאר התוספות)

רוב העובדות לא מרוויחות את כל הסכום הזה כי הן לא עובדות במשרה מלאה, אם בגלל שאין מספיק תקנים או שהן גם אימהות וחשוב להן להיות עם הילדים שלהן

(נתון מעניין הוא שרוב העובדות הסוציאליות הן נשים)

במדרג וותק של עובדת סוציאלית יש 11 מדרגות וותק, מתחילים בדרג יא' לוקח בין 15 ל20 שנה כדי להגיע לדרג ו' או אפילו ז' (תלוי במקום העבודה ובקורסים)

המשכורת של דרג ו' היא מתחת לעשרת אלפים ₪ בחודש. סכום זה הוא גם אם יש תוספת תשלום עבור שעות כוננות.

שעות כוננות הן תשלום עבור זמינות העובדת להגיע לאירוע חירום בכל שעות היממה (פיגוע, רצח במשפחה, התאבדות, בעיות בילד במוסד חינוכי וכו').

מנהלת לשכה יכולה להגיע לדרג ה' ולפעמים ד'.

המשכורות הגבוהות שהאוצר מנפנף לציבור הן משכורות של מפקחות מחוזיות ומעט ממנהלות הלשכה. בהשוואה למנהלים אחרים, כמדומני שהשכר שלהן נמוך.

נתון מעניין הוא שעד לפני כמה שנים השכר שלהן היה כ"כ נמוך שחלקן נזקקו לשרותי הרווחה (קרי, עצמן) וקבלו השלמת הכנסה. היום השכר מעל המינימום, אבל רחוק מהממוצע.

הדיון על השכר הוא רק חלק מהבעיות והאתגרים שהעובדות הסוציאליות מתמודדות מולן, יש גם בעיות של מיתוג, אין מעמד לעו"סים (כמו שאנחנו מתלוננים שאין לעוזרים מעמד...)

וביקורת ציבורית על כל פגיעה במשפחה, אם ילד נרצח ע"י הורה משוגע ישאלו למה לא הוציאו את הילד מהבית וכשיש חשש לסכנה לשלום הילד וירצו להוציא את הילד מהבית,

יבוא איזה איש ציבור או ח"כ שלא מבין מהחיים שלו ובוודאי אין לו מושג ואחריות ויאשים את העוס"ים.

מקווה שהנתונים האלה ישמשו חומר למחשבה ויעזרו קצת בעבודה שלנו.

בברכה,

ישראל וונדי

מה לנו ולגלנט?

כבר כמה שבועות התקשורת עוקבת אחרי מינויו של האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל. לצהלתה של התקשורת, המינוי נתקל בקשיים כבר מהרגע הראשון, דבר שמספק כותרות לרוב ואפרשויות לתחקיר על גלנט, ועדת טירקל, ויינשטיין ראיונות חוזרים ונשנים על חברים של יואב מהמושב, מנהל מקרקעי ישראל או כל מי ששם המשפחה שלו מתחיל ב-ג'.

לגלנט יש בית גדול, אפילו גדול מאוד, וכנראה גם מפואר. הוא הרחיב את הנחלה שלו וסלל כביש גישה. יתכן שהוא עשה את זה בצורה לא חוקית, אולי זו הייתה טעות של תום לב ואולי כל הסיפור סתם נבע מבעיות בירוקרטיות. החל מרגע חשיפת הפרשה נראה שהתקשורת והציבור הישראלי בכללו נרתם נגד גלנט, נגד הבית הגדול שלו, נדג הצריחים שבארבע הפינות ונגד האשכנזים האלה שחיים להם חיים יפים במושב.

כל הסיפור הזה של הרמטכ"ל מעלה שתי נקודות חשובות למחשבה, אחת על עצמנו ואחת שקשורה לגלנט.

א. יואב גלנט שרת בצבא 34 שנים, כמה לילות הוא ישן מחוץ לבית, כמה ימים הילדים שלו לא ראו אותו כי הוא היה בפעילות מבצעית, כמה פעמים אשתו הייתה צריכה להשכיב את הילדים לבד, להכין אוכל לבד וללכת לישון לבד כי בעלה עסוק בהגנה על המדינה. ומה מפריע לנו? שיש לו בית גדול. אם נשים לב, זה באמת מה שמפריע לנו, על זה אנשים מדברים וזה מה שמראים בטלוויזיה ובעיתונים, הבית שלו, האחוזה. מפריע לנו שיש לו בית גדול, בלי קשר לכמה שנים הוא שרת וכמה זמן הוא עבד כדי שיוכל לזכות לזה. בית גדול, זה מה שיש לו, אין מאחוריו הסטוריה של תרומה למדינה, רק בית גדול. ואולי באמת מה שמפריע לנו זה שלו יש, אבל לנו אין, בעיקר למה לנו אין. הקנאה הזו.

ב. ועכשיו לגלנט עצמו. בעיני, אי הרחבת נחלה בצורה מוסדרת עד הסוף זה בהחלט לא דבר טוב, אבל גם לא סוף העולם. במדינה שמיומה הראשון הבירוקרטיה בה זוחלת בקצת של צב מת ולכן אנשים מתקדמים בשיטה של "סמוך, יהיה בסדר", קביעת נחלה בלי כל הניירת הארוכה בהחלט יכולה לזכות להבנה ציבורית. לדעתי, הרחבת הנחלה מסמנת משהו בעייתי יותר בגלנט, ולכן הוא לא זכאי להיות הרמטכ"ל. הרחבת נחלה מבטאת את השתלטות רצוני על האחר, גם אם הוא משלם על זה מחיר, או בצורה בוטה, ביסוסי על ידי הזזת האחר. כשמדובר במושב קטן אין לזה הרבה משמעות, אבל בגוף גדול יכול להיות לזה תוצאות הרסניות. אכן, רק לפני כמה שנים גלנט היה אחראי על הדחקת אחרים מנחלתם, או ליתר דיוק, גרושם מנחלתם. גלנט היה הרי יד ימינו של שרון בהתנתקות, בגרוש אלפי יהודים מנחלתם. מצפונו, או חשבונו האישי אמרו לו להיות חלק מהתהליך, גם אם זה יבוא על חשבון אחרים, גם אם אותם אחרים יסבלו מזה שנים אחר כך. הרחבת הנחלה האישית של גלנט לדעתי היא רק סמל לגרוש אחרים מנחלתם ולכן ורק לכן אני חושב שהוא לא ראוי להיות רמטכ"ל.

אולי עכשיו, כשכולם מסתכלים על הקרקעות שלו, מבין גלנט מה זה כשנוגעים לך בקרקע, בבית, בחיים.

מייק האקבי בכנסת

מייק האקבי, מהמפלגה הרפובליקנית הגיע לביקור בכנסת. האקבי היה בעבר מושל המדינה ארקנסו בארצות הברית, התמודד לראשות המפלגה הרפובליקנית בבחירות האחרונות ומתכוון להתמודד שוב לנשיאות בבחירות הקרובות.

במפגש עם חברי הכנסת דיבר האקבי על האיום האיראני, מפעל ההתנחלויות והקשר בין ארצות הברית וישראל.

מספרים רבותי, מספרים

ח"כ יעקב כ"ץ (כצל'ה) אסף ממשרד הפנים את נתוני האוכלוסייה היהודית ביו"ש. המספרים קובצו לפי יישובים שנמצאים בקונצנזוס של גושי ההתיישבות ומספרי התושבים ביישובים של הגושים הקטנים.

למה אני מספר לכם את זה? מהסיבה הפשוטה שכשרואים מספרים, זה נראה אחרת. או כפי שאמר מי שביצע את הגירוש מגוש קטיף - דברים שרואים מכאן לא רואים משם.

כחלק נכבד מאזרחי המדינה, אני חשבתי לתומי שהיישובים שמחוץ לגושים המוכרים מונים כמה עשרות אלפי אנשים, 20 או 30 אלף איש, לא יותר. מתוך הנחה כזו, אפשר אולי להבין את ציפי לבני וחבריה שמוכנים להעביר את אותם אזרחים למקום אחר תמורת שלום כולל.

לפני שאגלה את המספרים האמיתיים, הנה כמה נתונים שאולי לא ידעתם:

ההתנתקום ופינוי עשרת אלפי איש מגוש קטיף וצפון השומרון עלתה למדינה כ 11 מליארד ש"ח (11,000,000,000 ש"ח!)

חלק גדול ממגורשי גוש קטיף עדיין חסרי בית קבע.

חלק גדול מאותם מגורשים עדיין בסטטוס של מבקשי עבודה, מה שאומר שהמדינה משלמת להם הבטחת הכנסה (עוד עלויות).

הסכום הנ"ל לא כולל עלויות עקיפות יותר כמו עלויות כתוצרה מגירושין, טיפולים פסיכולוגיים וכדומה.

דיור: לא צריך להיות צרכן תקשורת גדול כדי להבין שמחירי הדיור עולים כי אין דירות. כמה נתונים שכדאי לדעת בנושא הדיור:

כל שנה צריך כ 40 אלף דירות חדשות. בפועל נבנים כ 30 אלף (נתונים מאיגוד הקבלנים). שאר עשרת האלפים מסתדרים ע"י פיצולי דירות, הוספה פרטית של יחידות דיור ומגורים במחסנים שהוסבו לדירות (בירושלים יש כמות עצומה של מחסנים כאלה).

לפני כמה שנים מספר הדירות הריקות (שמיועדות למכירה או להשכרה כולל כאלה שבשלבי סיום בנייה) התקרב ל 20 אלף. היום יש כ 8,000 (נתוני הלמ"ס). נתון זה מהווה קריטריון למחסור בדירות.

בעבר לקח כ 18 חודשים כדי לבנות דירה. היום אנו מתקרבים ל 32 חודשים בממוצע.

ואחרי הנתונים האלה, הנה המספרים:

בכל יש"ע רשומים 327,712 מתיישבים יהודים (לא כולל השכונות בירושלים כמו גילה, הר חומה והר הזיתים).

ביישובים שלא בגושים מוכרים מתגוררים כשליש - 123,767 מתיישבים.

ועכשיו בואו נחבר את הנתונים ונחשוב על הריאליות והמחיר הכלכלי של הסכם שלום שיכלול גירוש מתיישבים. כמה שאלות טכניות למחשבה (בלי קשר לשאלת ערכיות):

א. ההתנתקות עלתה בממוצע כ מליון מאה אלף לאדם שפונה. כמה זה כפול 123,767?

ב. כמה דירות צריך כדי לאכלס 123,767?

ג. מה תהיה השפעת גירוש כזה על מחירי הדיור?

ד. כמה מובטלים זה יוסיף למדינה?

ה. ושאלה לסיכום - כמה מיסים ישירים או עקיפים נצטרך לשלם בשביל זה?

הנתונים המלאים נמצאים באתר של כצל'ה

יש! בחרנו וועד

היום התקיים בכנסת בחירות לוועד העוזרים הפרלמנטרים.


כמו רוב חברי העוזרים (130 מתוך כמאה שמונים), גם אני הלכתי לממש את זכותי הדמוקרטית והצבעתי למי שייצג אותי בתקופה הקרובה כוועד עובדים, אלא שהפעם לא מדובר בעובדים במלעיל עם פיתה, חומוס ושפם, אלא וועד בכנסת. כן, אני יודע, יש כאן איזה משהו לוגי מעניין - ועד עובדים בקרב עובדים שמעמדם לוט בערפל, אבל הצבענו וזהו. יש וועד.

כמובן שלא אפרסם כאן למי הצבעתי, במקום זה אראה תמונות. התמונה הראשונה היא של וועדת הבחירות והקלפי. השנייה היא תמונת זיכרון עם מי שניחשתי שאכן יהיה ראש הוועד, ואכן צדקתי בגדול. אז תכירו את רוני צוברי, עוזרו של יו"ר הקואליציה ח"כ זאב אלקין וכעת גם יו"ר וועד העוזרים.

אחרי כל החגיגה, מעניין אם יהיה הבדל גדול באופי ההתנהגות של הבוסים - ח"כים ועוזריהם שבוועד.

איינשטיין ואלוקים

משחר ימי הפילוסופיה (כלומר, ממתי שאריסטו עוד היה צעיר וטיפש), התלבטו הפילוסופים בשאלות סביב אלוקים והזמן. למשל, אם אלוקים יודע מה שיהיה, איך זה משאיר אפשרות לבחירה? או "אם הידיעה של אלוקים משתנה לפי מה שקורה, ואנחנו מגדירים את אלוקים כשכל פשוט (תשאלו את אריסטו מה הכוונה), אז האלוקים בעצמו משתנה כל הזמן, אבל זה לא יתכן כי אין שינוי באלוקים".
אפשר לדמיין את הפילוסופים שוכבים להם באמבטיה, חושבים עד שעולים על איזה רעיון לפיו יתכן בחירה למרות ידיעת האל, או שהנתונים הפילוסופים העמוקים מחייבים שהעולם קדמון, שלאלוקים (שהפילוסופים מניחים את קיומו) אין יכולת חשיבה, רצון או עשייה. ברגע שהרעיון מנצנץ במוחם הם כמובן קופצים מהאבטיה בחדווה, צועקים הוריקה ברחובות העיר ומובאים אל המלך (שלפעמים נחשב לאל) כדי שיוכלו להסביר לו מדוע צעדו ערומים ברחוב ושבעצם המלך לא אמור לדעת מזה, כי אם הוא יידע, נמצא שיש שינוי ברצונו ולא ייתכן שינוי במלך - אל.
כל זה קרה עד שבא איינשטיין.
במשפט מזהיר שחלקו פיזיקאלי ורובו פילוסופי, איינשטיין מאחד את מימד הזמן עם שלושת מימדי החומר. תורת היחסות טוענת בין השאר שהזמן לא פועל על כל הגופים בשווה. יוצא לפי זה שהמושג המופשט של זמן קשור בקשר הדוק למימדים גשמיים כמו מיקום, גודל ומשקל.
חקר האטום לא מעסיק את רובנו, שום דבר בחיים שלנו לא ישתנה אם חלקיק פלוני טס במהירות של 10 מאכך, המסה שלו עלתה פי שבע והזמן משפיע עליו בצורה איטית יותר. לעומת זאת, שאלות פילוסופיות כן מעסיקות אותנו, לפחות במקלחת. אז אם אי אפשר להגדיר את האלוקים בצורה ובמושגים של חומר, גם מושג הזמן לא חל עליו. השאלה איך אלוקים יודע מה שיהיה ואיך יש לי בחירה למרות מה שהוא יודע כלל לא נכונות, כי האלוקים לא נתפס כלל במושגים של זמן. כמו שאי אפשר לשאול אם מלפפון יותר ירוק או יותר ארוך, כך גם אין היגיון לוגי בכל שאלה שמערבת מציאות אלוקית ומציאות פיזית.
אז איינשטיין, עשית מהפך ברמה הפילוסופית והדתית, אני רק מקווה שלא חשבת על זה במקלחת.