הנאה פרדוכסאלית

פוסט זה נכתב לאור דברים מעניינים שראיתי ברב קוק (מוסר אביך ג') ושיטתו המעניינת של הפסיכולוג ויקטור פרנקל (מחבר האדם מחפש משמעות ומייסד שיטת הלוגותרפיה).

מי נהנה יותר בחיים, מי שמאמין שמטרת החיים היא ליהנות, או מי שמאמין שמטרת החיים היא לעבוד?

התשובה פשוטה ביותר, ברור שמי שמאמין שהחיים נועדו להנאה, שהרי הוא שואף ליהנות מכל רגע. אבל אז בא מרפי ימ"ש וסיבך לנו את החיים. מרפי כידוע המציא את החוק ש"כל דבר אשר יכול להשתבש, אכן ישתבש", ומיני אז, דברים אכן משתבשים.

גם העשיר ביותר סובל מתסכולים רבים, פקקים בכביש, פקיד מעצבן במס הכנסה, מזג אוויר חם ומחניק, יממה קצרה מידי, יחסים מאתגרים עם הורים / בני זוג / ילדים או סתם בלוגרים מעצבנים שממלאים את סדר יומו העמוס ממילא. פשוט העם סובלים גם מקשיי פרנסה, אוטובוס שמאחר ועוד היד נטויה (תפעילו את הדמיון לבד, מה את כולם צריך להאכיל בכפית?)

גם אדם שינסה לראות את חצי הכוס המלאה בלבד, ילבש משקפיים וורודות ויקבל בעליצות איחור של אוטובוס, לא תמיד יהיה מסופק. החיים, מה לעשות, מגיעים עם הגבלות, לא כל דבר אפשר לממש ולא כל דבר אפשר לקנות. חיים שכל תכליתם היא רדיפה אחרי ריגושים והנאות מביאים בהכרח הרבה מאוד תסכול. כל הנאה לא ממומשת, כל רגע של עצב או אפילו כל רגע בעבודה, בלימודים או בכל מטלה הכרחית אחרת יגרום לתסכול. מה שבעצם קורה זה שהצורך בהנאה גורם ללחץ למימוש ההנאה שגורם לפיצוץ באי מימוש. גישה כזו לחיים עשויה בסופו של דבר לגרום לדיכאון.

אם מטרת החיים היא להנות אבל בדרישות הסביבה יש לימודים, עבודה ונהיגה לפי החוק, הרי שהחיים הם בהחלט מעצבנים.

הפיתרון לתסביך זה הוא פרדוכסאלי. אל תנסה להנות מהחיים ודווקא אז תהנה או בלשון חז"ל "כל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו". שינוי הגישה ויצירת מוקד חיים שעניינו מימוש עצמי, עיסוק, התעלות אישית או כל דבר אחר שהוא לא תלוי בחברה ולא מוכוון הנאה ישירה, תגיע תחושת שמחה פנימית, וגם רגעי הנאה לא מעטים. פרנקל קרא לזה התכוונות פרדוכסאלית, אתם מבחינתי יכולים להמציא שם אחר.

הרעיון מאוד פשוט, על ידי מציאת מטרה ומשמעות לחיים של האדם מתבטלת תחושת ההחמצה שתוארה ובמקומה מגיעה תחושת סיפוק עצמי. בצור הזו פותרים את הבעיה הבסיסית של חוסר הנאה פנימית, או בלשון ברורה יותר - סיפוק נפשי. כשסיפוק זה מושג, הצורך בהתרעננות, ריגושים והנאות פשוטות של החיים לא יוצר לחץ למימוש ואפשר ליהנות מאותם דברים בצורה מלאה.

כל זה נשמע טוב ויפה ולפי פרנקל, יש להבטחה גם כיסוי. יש רק בעיה אחת. חוק מרפי.

מציאת המשמעות לחיים היא לא כל כך פשוטה, הרבה דברים יכולים להשתבש שם בדרך וכזכור, כל דבר שיכול להשתבש, אכן ישתבש...

מישהו היה צריך להרוג את מרפי כשהוא היה קטן, או לפחות למצוא לו משמעות חיים אחרת במקום ניסוח המשפט האווילי שלו.

ביום של ראות טובה...

ביום של ראות טובה רואים מכאן את החרמון, ואת ים המלח, ואת תל אביב, ואת אשקלוון.

כך פותח כל מדריך את הסברו על המקום.

מסתבר שמידי פעם אכן יש ימים של ראות טובה. כמו היום. בתמונות שצולמו מפסגת יעקב בבית אל רואים את החרמון, את תל אביב ואת בתי הזיקוק של אשדוד.

חכם אחד אמר פעם שתמונה אחת שווה אלף מילים, אז ניתן לתמונות לדבר ולומר מה הם ראו.

ברקע רואים את ארובות בתי הזיקוק באשקלון

תל אביב. ניתן להבחין במגדלים הרבים שהופכים את תל אביב מעיר של בילויים לעיר של סרדינים.

וכן, ההר הזה ברקע זה החרמון. התמונה מאשרת שאכן יש שם שלג.

שומר נגיעה

ימי נעורי עברו עלי בנעימים בחברה נפרדת, משפחה של בנים, בית ספר וישיבה תיכונית נפרדים ותנועת נוער נפרדת. כדרכם של נערים, שאלה הנגיעה לא פסחה גם עלי. מטבע הדברים, השאלה לא הייתה האם נגיעה בין בנים לבנות מותרת אלא על מקרים מיוחדים - מה קורה כשאישה מושטיה לך יד, האם תלחץ יד כדי לא לפגוע בה או לא. מצד אחד יש את איסור נגיעה שבכל הדורות נזהרו בו מאוד בגלל היצר הגדול וקדושת האדם ומאידך, מישהו עלול להיפגע. כנער נטיתי לומר שברור שאין ליזום לחיצת יד עם אישה, אבל כיוון שהאיסור הוא דרבנן כי זו לא נגיעה של חיבה, אם אישה כבר הושיטה יד, אפשר להחזיר לה. מחשבה זו, שמשותפת למספר למספר רבנים, בעיקר מפתח תקווה, מבוססת על הכלל שיש דברים שנדחים מפני כבוד הבריות.

עברו שנים, למדתי קצת יותר, יצאתי לחברה המעורבת והבנתי שני דברים חשובים: א. לא כל איסור נדחה, ב. מי אמר שיש כאן כבוד בריות? ואסביר קודם את הפן ההלכתי.

למרות שרבים מנפנפים בכלל שגדול כבוד הבריות, מסתבר שגם גדולים איסורי תורה וחז"ל. לא כל איסור נדחה בגלל חשש להעלבת הזולת (דוגמא בהקשר אחר הרמ"א ביורה דעה סימן סימן קיב' סעיף טו'). חשש פגיעה שונה כנראה מעשיית מעשה בזו ולכן איסור לא נדחה בצורה אוטומטית בגלל חשש זה.

בפן ההלכתי תמיד מישהו יבוא עם דעה אחרת, ולכן שיניתי את דעתי דווקא בגלל חויותי מחוץ לעולם הישיבות. בכל המקרים בהם אישה הושיטה לי יד התוצאה הייתה דומה. אישה הושיטה יד, אני העלתי פרצוף נבוך ואז האישה נזכרה שדתיים לא לוחצים יד לנשים. אם היא לא הבינה, הייתי אומר בסבר מאוד ידיותי שאני לא לוחץ יד לנשים. התגובות תמיד היו בסגנון של "אה, נכון, שכחתי, צודק וכדומה". הנשים תמיד קבלו את זה בהבנה ובהערכה וברוב המקרים גם בכבוד לאנשים שדבקים בעקרונות שלהם. המציאות התקשורתית בה אנו חיים גרמה לכך שכל חילוני שמע על איסור נגיעה כך שהמנהג הזה של הדוסים לא חדש לו ולכן גם לא פוגע בו. נשים חילוניות כבר יודעות שהסיבה שגברים דתיים לא לוחצים להם ידיים אינה בגלל חוסר הערכה לאותה אישה אלא כי זה העקרונות שלהם ושדווקא בדרך זו הם רואים הערכה רבה יותר לאישה. אני חושב שרוב האנשים שנהגו כמוני חוו בדיוק אותו דבר.

התירוץ שאי לחיצת יד עלול לפגוע באישה לא עומד בקריטריונים מציאותיים ואולי בעצם זה רק תירוץ עלוב להזדמנות ליגוע באישה עם "הכשר". אי ניתן למנוע כל פגיעה עם מספר מילים בודדות כמו "סליחה, אבל כדתי אני לא לוחץ יד לנשים", הררי מאמרים שמתירים לחיצת יד בגלל חשש פגיעה נראים בימנו כהררי היתרים לעישון ביום טוב כי העישון בריא.

ביוצא מן הכלל, יש קבוצת נשים שמעלות את נושא הפמניזם על נס ורואות כל התנהגות דתית מפרידה כפגיעה בכבוד האישה. דעתי האישית היא שהן תמיד יחפשו איפה ההלכה (או הצבא, או החוק או כל דבר שגבר נגע בו אי פעם) דופקת את האישה ויפגעו ולא משנה מה תעשה. אז אם הן בכל מקרה יפגעו, אז שלפחות אני לא אעשה איסור.

מרק עוף לנפש

אחד מהספרים היפים שאני מכיר נקרא "מרק עוף לנפש" שמספר על דברים קטנים או גדולים שיש בהם כדי לרפא את הנפש. הנפש בספר כמובן לא אוכלת מרק אמיתי אבל מסתבר שלפעמים אוכל אמיתי בא כאוכל לנפש.

ההפרעות הנפוצות בעולם המערבי קשורות לאכילה. תופעות של השמנה נפוצות להחריד באוסטרליה ובארצות הברית ולהפך, הפרעה של אנורקסיה נרבוזה (הרעבה עצמית לעיתים עד מוות) או בולימיה נרבוזה (בולמסי אכילה) גם כן נפוצות מאוד. הפרעות אלה הקשורות לאכילה באות לפעמים בגלל תרבות, פרסומות לממתקים או עצלנות להכין משהו בריא יותר, אבל לעיתים קרובות יש להן גם גורם נפשי.

במקום להלאות אתכם בהסברים שונים, הנה הסבר שלדעתי הוא המקורי ביותר ונכון גם למי שאין לו תאוות אכילה פורצת גבולות והכרס שלו לא חרגה מהתב"ע (כמוני למשל).

לנפש שלנו יש צרכים שונים כמו צורך באהבה, צמיחה, התרגשות ועוד. בדרך כלל, הצרכים האלה מסופקים בצורה מלאה או חלקית, אבל מה קורה כשהם לא? מה קורה כשילדה בגיל ההתבגרות מצפה שההורים שלה יבינו אותה ואת רגשותיה, אבל ההורים עסוקים מידי בעבודה? הצורך בהבנה דורש את שלו אבל נשאר "רעב". לפעמים הצורך ימולא ע"י חברים, לפעמים על ידי התחברות לנוער שוליים ולפעמים האוכל בא לממש צורך נפשי. האכילה באה לכסות על הצורך הנפשי ולספק אותה, הבעיה היא שזה לא תמיד עובד, לא הייתה נותנים לחם לצמחים שלכם שלא קבלו מים כבר שבוע...

החברה המערבית "אלופה" ביצירת מצבים של בידוד האדם הפרטי, חברויות של פנים אל פנים הפכו לפייס טו פייסבוק, העבודה הופכת את האדם לעבד ותקשורת ההמונים משעבדת את המחשבה העצמאית. התוצאה היא, שהיום האדם בודד מאי פעם, והצרכים הנפשיים שלנו, צמאים יותר מאי פעם.

במצב בו קשה מאוד לספק צרכים נפשיים בסיסיים, לא פלא שהאכילה, הפיתרון הפשוט והזמין מהווה תחליף לכל כך הרבה אנשים. לא פלא שאם כל כך הרבה אנשים מרגישים ריקנות, אז האוכל מנסה למלא חלק גדול מהם. אבל כיוון שהאוכל לא מספק את הנפש, האדם עדיין מרגיש חסר וכאן זה מתחיל להיות מעניין. לעיתים, האכילה הנוספת יוצרת דווקא קושי נפשי גדול יותר כי התווספו כמה קלוריות אבל ההרגשה עדיין בקנטים. יש אנשים ששוב יאכלו עוד, יש אנשים שאחרי בולמוס אכילה יגרמו לעצמם להקיא.

באופן דומה, גם חוסר בתחושת זהות עצמית יכול לגרום לאכילה מיותרת, או לחוסר אכילה. האתגרים והסביבה של החברה המערבית מקשה על טיפוח זהות עצמית ברורה ומוגדרת, מה שמוביל לבלבול ושוב, לתחושת חיסרון. גם כאן, האכילה עשויה לספק את החלל שנוצר מחוסר זהות עצמית מוגדרת.

מקרה הפוך הוא ההפרעה האנוקרטית, בו דווקא ההרעבה משחקת תפקיד. לאור האמור, יתכן שבגלל התוצאות הגרועות של אכילה, נוצרה עמדה נפשית רעה נגד אכילה ולכן מגיעים להרעבה עצמית. במקרה של חוסר בזהות עצמית שמבוססת על מרכיבים נפשיים, עשויים לנסות לבסס זהות עצמית שמבוססת על הגוף. אדם כזה עשוי לנסות "לשפר" את גופו כאילו כל עולמו תלוי בזה ואכן לפעמים כל עולמו הנפשי תלוי במראהו החיצוני. כיוון שהחברה המערבית מגדירה אישה יפה כרזה, ייתכן מאוד שאישה בעלת זהות עצמית חלשה, תנסה לבסס את זהותה על פי גופה הרזה וכגודל זעקתה של הנפש כל גודלה הדיאטה.

לפי זה גם מובן למה תשעים אחוז מחולי האנורקסיה הם נשים, גם לנשים יש בד"כ צורך רגשי גדול יותר מגברים ויתכן שצורך זה לא מסופק כראוי וגם במקרה של חוסר זהות עצמית ומעבר לזהות גופנית, התרבות תגרום לאישה לרצות רזה בעוד שלגבר היא תגרום לרצות להיות שרירי.

ועכשיו שהוצאתי את זה מהבטן, איפה המרק שלי?

לקרוא לראש המשלה בשמו

בטרמפ שנסעתי בו לאחרונה יצא לי לדבר על דברים שברומו של עולם, כלומר על פוליטיקה. בכל דיון פוליטי בתקופת ההקפאה מגיעים לראש הממשלה, או לביבי, כפי שקראתי לו באותה שיחה. בן שיחי שהיה גם בעל הרכב נזעק ונחרד לכינוי זה ואמר שצריך לכבד אותו ולקרוא לו ראש הממשלה. בעל המאה הוא גם בעל הדעה ועל כן נמנעתי מלהשיב, ובכל זאת, השאלה כמה יש לכבד ראשי ממשלות, במיוחד כאלה שפוגעים בנו, עדיין מהדהדת מהאגזוז של אותו רכב.

פוסקים רבים מביאים חיזוק לדעתם באמירה "פוק חזי מאי עמא דבר" או צא וראה מה העם עושה. בשפה הרגילה בתקשורת ובחיי האזרח הפשוט, בהחלט משתמשים בשמו הפרטי של נושא משרה ממשלתית גם ללא הכינוי שר... או ראש הממשלה. למרות ההרגל, כציבור ששואף להיות אידיאלי, נשאלת השאלה מה נכון.

שאלה זו נוגעת גם בכבוד הראוי לנושא משרה ממשלתית, במיוחד בתקופות בה נראה שהוא פועל בניגוד למצע שלפיו נבחר.

סמכותו של מלך או ממשלה יכולה לנבוע משתי מקורות:

1. בשלטון דמוקרטי הסמכות היא בחירת העם.
2. בשלטון מלוכני הסמכות נובעת מכוח שעבר בירושה או מנבואה כמו במלכי בית דוד.

שלטון מלוכני בודאי לא תלוי בדעת העם והכבוד המגיע למלך נובע מעצם היותו מלך. שלטון דמוקרטי תלוי בעם הן בבחירות הנערכות מידי פעם והן במחויבות לרצונו של העם במהלכים גדולים, דבר המתבטא לפעמים בסקרי דעת קהל או במשאל עם (במדינות מתוקנות). יוצא מזה שראש ממשלה שפועל בניגוד מנדט שעל פיו נבחר, שומט את הקרקע מתחת שלטונו ומאבד את סמכותו כמושל.

ברור שכדי לשמור על סדרי שלטון תקין, אי אפשר לבוא ולפרוק עול מכל החלטה ממשלתית ששונה קצת מהמצע של מפלגת השלטון, אבל גם אי אפשר לדרוש ממנו לכבד שלטון זה. במציאות העגומה של מדינתנו בה אולי כל ממשלה (לפחות כל ממשלת ימין) משנה את השקפותיה לפי רצון העם היושב בארצות הברית, אולי אפשר לכנות את כל ראשי הממשלות בהיסטוריה בשמם.

שמעת בן גוריון?

מאמר זה נכתב במקור לתנועת רעננים.

לקריאת מאמרים נוספים של חברי התנועה לחצו כאן

לקרוא לראש המשלה בשמו

בטרמפ שנסעתי בו לאחרונה יצא לי לדבר על דברים שברומו של עולם, כלומר על פוליטיקה. בכל דיון פוליטי בתקופת ההקפאה מגיעים לראש הממשלה, או לביבי, כפי שקראתי לו באותה שיחה. בן שיחי שהיה גם בעל הרכב נזעק ונחרד לכינוי זה ואמר שצריך לכבד אותו ולקרוא לו ראש הממשלה. בעל המאה הוא גם בעל הדעה ועל כן נמנעתי מלהשיב, ובכל זאת, השאלה כמה יש לכבד ראשי ממשלות, במיוחד כאלה שפוגעים בנו, עדיין מהדהדת מהאגזוז של אותו רכב.

פוסקים רבים מביאים חיזוק לדעתם באמירה "פוק חזי מאי עמא דבר" או צא וראה מה העם עושה. בשפה הרגילה בתקשורת ובחיי האזרח הפשוט, בהחלט משתמשים בשמו הפרטי של נושא משרה ממשלתית גם ללא הכינוי שר... או ראש הממשלה. למרות ההרגל, כציבור ששואף להיות אידיאלי, נשאלת השאלה מה נכון.

שאלה זו נוגעת גם בכבוד הראוי לנושא משרה ממשלתית, במיוחד בתקופות בה נראה שהוא פועל בניגוד למצע שלפיו נבחר.

סמכותו של מלך או ממשלה יכולה לנבוע משתי מקורות:

1. בשלטון דמוקרטי הסמכות היא בחירת העם.
2. בשלטון מלוכני הסמכות נובעת מכוח שעבר בירושה או מנבואה כמו במלכי בית דוד.

שלטון מלוכני בודאי לא תלוי בדעת העם והכבוד המגיע למלך נובע מעצם היותו מלך. שלטון דמוקרטי תלוי בעם הן בבחירות הנערכות מידי פעם והן במחויבות לרצונו של העם במהלכים גדולים, דבר המתבטא לפעמים בסקרי דעת קהל או במשאל עם (במדינות מתוקנות). יוצא מזה שראש ממשלה שפועל בניגוד מנדט שעל פיו נבחר, שומט את הקרקע מתחת שלטונו ומאבד את סמכותו כמושל.

ברור שכדי לשמור על סדרי שלטון תקין, אי אפשר לבוא ולפרוק עול מכל החלטה ממשלתית ששונה קצת מהמצע של מפלגת השלטון, אבל גם אי אפשר לדרוש ממנו לכבד שלטון זה. במציאות העגומה של מדינתנו בה אולי כל ממשלה (לפחות כל ממשלת ימין) משנה את השקפותיה לפי רצון העם היושב בארצות הברית, אולי אפשר לכנות את כל ראשי הממשלות בהיסטוריה בשמם.

שמעת בן גוריון?

מאמר זה נכתב במקור לתנועת רעננים.

לקריאת מאמרים נוספים של חברי התנועה לחצו כאן

אז כמה חיילים יש בתל אביב?

תמיד חשבתם שהחרדים אלה הם שמשתמטים, שהחילונים נושאים בנטל הגיוס ושמצביעי מרץ שרתו כולם שרות קרבי מלא?

ככה גם אני חשבתי עד שהתגייסתי, ואז הבנתי שטעיתי.

בכל שרותי הצבאי פגשתי קיבוצניקים בודדים, בדיקה מדוקדקדת יותר של הקיבוצים גלתה שזה לא שהם משתמטים, הם פשוט מעדיפים חטיבות מסויימות, כמו שריון או נחל.

השאלה הגדולה יותר שלי הייתה על תל אביב.

במהלך שרותי הייתי בשלוש פלוגות שונות, זאת שהתגייסתי אליה, של קורס מכ"ים והפלוגה בה שרתתי כמ"כ. בכל פלוגות אלה (מעל שלש מאות חיילים), פגשתי פחות מחמישה חבר'ה מתל אביב. כל השאר היו דתיים, מיש"ע, מהפירפריה, המון מחיפה והרבה מבאר שבע. ואז שאלתי את עצמי אם יש בכלל נוער בתל אביב.

אני יודע שרבים יתמהו על שאלתי, ברור שיש נוער בתל אביב, זו העיר של הצעירים, עיר של מסיבות, מופעים, עיר שלא הולכת לישון, אז בעיר כזאת לא יהיו צעירים? אני יודע, בצבא פשוט לא פגשתי אותם אז לכן שאלתי.

היום סוף סוף, התבררה שאלתי, כן, יש נוער בתל אביב אבל הוא פשוט לא מתגייס בכלל, בפרט לא לקרבי.

במקום לאכביר בקשקושים, כנסו לוואלה (כן, וואלה!) ותראו.

http://news.walla.co.il/?w=/1/1753624&m=1&mid=103142

חשיפה: ח"כ יודע להיות מלצר!

אחד הדברים המשעשעים בכנסת הוא לראות את הח"כים מתנהגים בצורה חברית או עממית. כשמסתובבים במזנון או סתם ברחבי הכנסת, אפשר להבחין בח"כים מתנשאים, ח"כים מנותקים וח"כים שיודעים גם לצאת מהמעיל. האחרונים יודעים גם לחייך, ובעיקר, לגרום לך לחייך, ולשמוח.

אתמול ח"כ שי חרמש מקדימה צייר חיוך גדול על פני. המלצרית במזנון בדיוק יצאה ושי שרצה קערת מרק לא היסס, עבר ל"צד של המלצרים" והגיש לעצמו קערת מרק (עם חיוך). המלצרית שהגיעה אח"כ כמעט שאלה למה אין לו סינר וכובע מיוחד.

מזל שבפלאפון שלי יש מצלמה.

תהנו ותחייכו.

אמונה, ידיעה ורבין

אני אוהב את שיר השלום, חוץ מהרבה רעיונות נחמדים שיש בו, יש משהו חשוב מאוד שהשיר מגלם, משהו שחשיבותו מעבר למילים הכתובות בו.

אני זוכר משרותי הצבאי, כשהייתי מ"כ טירונים, לילה אחד בשטח ודקות מיוחדות כאלה בהם השמיים מראים את כוכביהם והחיילים מעזים לדבר איתך כאל בן אדם ולא כאל מפקד. חייל שלי שאל אותי אם אני מאמין בחייזרים. כמ"כ דתי לכיתה של חילונים אתה מרגיש מיד את העיניים ננעצות בך לראות מה חושב הדוס על אמונה. אמרתי לו שידעה באה מהוכחה חיצונית, אמונה זו ידיעה פנימית ומחשבה על חייזרים לעומת זאת אינה ידיעה כי מציאותם לא הוכחה וגם לא אמונה כי אין לי נטייה טבעית להאמין בהם (ולא, הפוסט הזה לא עוסק בביסוס האמונה). אי לכך, השאלה אם אני מאמין בחייזרים לא מדויקת וגם לא הוגנת.

יש כאלה שמאמינים שיגאל עמיר רצח / לא רצח את רבין. יש כאלה שמשערים את האמת. אני יודע, לפחות חלק.

אם מישהו יראה חייזר, הוא ידע שיש חייזרים, השאלה של אמונה לא תהיה רלוונטית לגביו. הוא ראה אותם, הוא וידא שזו לא סתם מתיחה הוא יודע! אף אחד לא ישכנע אותו שחייזרים הם פרי עטו של אסימוב.

יש ארועים שנחרתים עמוק בזיכרון, כמו אותו לילה עם החיילים שלי, או כמו ההלוויה של רבין. אני עדיין זוכר שישבנו יחד עם השכנים בסלון של הורי, אני ישבתי על הרצפה מחוסר מקום על הספה וצפינו בלוויה של רבין. אני זוכר את מראה האבל שעל פני מנהיגי האומות, את קלינטון, את חוסיין ואת הקריאה משיר השלום, מהדף המוכתם בדמו של רבין.
ולאחר הקריאה הכל כך מרגשת, קיפל הקורא (שאת שמו אני דווקא לא זוכר) את הדף לארבע ואמר "וכמו תמיד, יצחק קיפל את הנייר לארבע וכמו תמיד, שם את זה בכיס הפנימי של הזקט ואז..." והסוף ידוע, רבין איננו איתנו.
אני עדיין זוכר את כתמי הדם הטרי יחסית על הדף, ואת החור הבודד שנוצר מהקליע שחרץ את גורלו של רבין.
ואז גם ידעתי שיש שאלות סביב הרצח הזה, אבל רק בצבא הבנתי את זה לגמרי.
למען הסר ספק מליבי, קיפלתי נייר לארבע ובדקתי מה קורה כשתוקעים בו עט (אני כמובן לא אירה בתוך בית). מסתבר שבאורח פלא, נוצרים בדף ארבעה חורים, בדף של שיר השלום היה רק חור אחד.
כשהתגייסתי ולמדתי על בליסטיקה של הקליע, הבנתי משהו חשוב נוסף. מה יותר מסוכן? אקדח או רובה? התשובה של ילד היא שרובה מסוכן יותר, הוא יותר גדול. במציאות שמבוגרים מבינים, התשובה כמובן שונה. אקדח קטלני יותר בטווח הקרוב (12 עד 50 מטר, תלוי ביורה) ואילו רובה קטלני יותר בטווח הרחוק. הכדור של הרובה עף רחוק יותר ולכן כשהוא פוגע באדם קרוב, הוא עובר אותו בלי לגרום נזק גדול מידי לרקמות פנימיות. אקדח לעומת זאת נבלם בתוך הגוף וכל האנרגיה מועברת לפגיעה והרס. בקליעים חלולים כמו אלה שנמצאו בתוך גופו של רבין, הבלימה וההרס גדולים יותר. ולא צריך לשאול, בצבא גם ירינו על דברים שמדמים גוף.
מה שנשאר לי לעשות זה בסך הכל אחד ועוד אחד. לפי הסרט, עמיר ירה ברבין מאחורה, שלושת הכדורים נמצאו בתוך גופו של רבין ולפי שלמדתי, זה אכן מה שאמור לקרות. אז איך לעזאזל נהיה חור (אחד) בנייר שהיה בכיסו הקדמי של רבין?

אני לא חושב שאוכל לשכנע אחרים, במיוחד לא מי שגדל על המחשבה שעמיר רצח את רבין לבד ובלי טיוח ראיות של גורמים עלומים. אבל מי שראה במו עיניו חור אחד בדף מקופל לארבע שהיה מונח בכיס קדמי של אדם שירו בו באקדח מאחורה, לא יכול שלא לחלוק על מחשבה מושרשת זו.

שיר השלום הוא שיר של חלום, ילדותי במידה לא מבוטלת ומבוגר במידה אחרת. לי אישית, הוא נושא בקרבו אמת הסטורית, אמת שעולה הרבה מעבר למילים של תקוה.

כשמיקי איתן הטיל ביצה

מאמר זה נכתב בשביל תנועת רעננים (במשפט אחד - תנועה שרוצה להכניס רוח רעננה בציבור הדתי). אפשר לקרוא מאמר זה ומאמרים של אחרים טובים ממני באתר התנועה : http://www.raananim.org.il

מקדמא דנא התחבטו הפילוסופים בשאלה כבדת המשקל מה קדם למה, הביצה או התרנגולת. אם תאמר שהתרנגולת קדמה שכן מי הטיל את הביצה, א"כ מהיכן בקעה התרנגולת ואם תומר שהביצה קדמה וממנה בקעה התרנגולת, אז מי הטיל את הביצה?

למרות אלפי שנים של התחבטות בשאלה עתיקה זו, לא נמצא לה מענה וגם היום מנסים בעלי הלולים המנוסים ביותר להתחקות אחר הגורם הראשון לענף מסחר זה.

השר מיכאל איתן (שר לעניין מונפץ שתופס שתי לשכות בכנסת) הציב את עצמו עד לא מזמן במיקום ימני מאוד יחסית לראשי מפלגתו. אלא שבזמן האחרון דעותיו התחילו לזלוג למרכז ולכיוון קדימה, כך למשל ההתבטאות האחרונה שלו בעניין ההקפאה "עם תום מועד ההקפאה על ראש הממשלה... לגבש מדיניות התיישבותית מצומצמת". (ערוץ 7). דברים אלו והתנהגות פוליטיקאים רבים אחרים מעלה את השאלה איך קורה שאדם שבמשך שנים החזיק בדעה מסוימת משנה תוך זמן קצר את דעתו. האם אנשים אלו פועלים בניגוד למצפונם? האם דעתם השתנתה או שמא מעולם לא הייתה להם דעה ברורה?

הפסיכולוגיה והסוציולוגיה עוסקים הרבה בקשר שבין עמדות והתנהגות. המחשבה הראשונים היא שעמדות מולידות התנהגות, לכל ביצה יש תרנגולת יחודית. המחקר לעומת זאת מראה שהמציאות מורכבת יותר ובמילים אחרות מי בכלל הטיל את הביצה הזו?

מחקרים רבים לא מצאו קשר בין עמדה כללית והתנהגות שאמורה לבוא בעקבותיה. כך למשל מחקר שנערך בארצות הברית על יחס לבני מיעוטים לא תמיד מצאו קשר בין עמדה שלילית והתנהגות שלילית. רבים מאיתנו נפגשו עם דוגמאות קטנות מחיי היומיום ודוגמא מפורסמת היא של רופא המתנגד לעישון אבל מעשן בעצמו.

תיאוריות חברתיות המדגישות את חשיבות הקונפורמיות עשויות להסביר במקצת את התופעה בכך שבגלל ייחוס חשיבות גדולה לקבוצה, הפרט מוותר על התנהגותו. בגלל סיבות קמאיות, ביטחון או טובות אחרות שמקבלים מהחברה אנו נוטים לשנות את התנהגותנו כדי להתקבל בחברה ולזכות בהטבות גם תמורות ויתור על חלק מעצמיותנו.

לפי הסבר זה, העובדה שמישהו תרנגול לא מעידה על סוג הביצה שהוא יטיל, החברים בלול אחראים לזה. תיאוריה אחרת טוענת שכלל לא ברור מי קדם.

תיאורית הדיסוננס הקוגנטיבי של פסטינגר שאדם שואף לעקביות בין עמדותיו והתנהגותו. כאשר מסיבה שונה אין עקביות, האדם עשוי בין השאר לשנות את עמדתו. במילים אחרות, עמדות לא תמיד גורמות להתנהגות כמו שנוטים לחשוב אלא לעיתים ההתנהגות היא זו שמכתיבה את הרעיון.

ובחזרה לפוליטיקאים. כל אזרח ישראלי הניזון מהתקשורת שומע על דילים שנחתמו בין מקבלי ההחלטות וכתוצאה מכך התשתנו גם עמדות בסיסיות. כך למשל החזיקו חלק מחברי ש"ס או אגודה בדעות שמאל בכדי לקבל כסף לישיבות. מי שמצוי יותר בכנסת יודע שהדילים הם לפעמים על טובות פרטיות יותר, כמו מינוי ליושב ראש וועדה או לשר.

התנהלותו של השר מיכאל איתן אם כן אינה מפתיעה במיוחד, גם לא ניתן לומר מה קדם למה. דבר אחד ניתן ללמוד ממנה וזה שאם אנו רוצים למנוע הישנות מקרים אלו בעתיד, יש לזהות מראש את אותם פוליטיקאים שעמדותיהם איתנות כשל בעלי הכנף ולהבטיח להם ביצי זהב אם הם יחזיקו בדעות הנכונות.

כשפרויד מדבר על דינמיקה

לאחר מספר פוסטים על פרויד ולכבוד סיום הדיון בפסיכולוג היהודי ומעבר חד לגישה שונה בתכלית, הגיע הזמן למשהו חיובי מגישתו של האיש (ואז תדאגו, הפוסט מסתיים בבדיחה עליו).

האישיות, על רגל אחת של פרויד היא תוצאה של קונפליקט בין דחפים פרימטיביים לבין צווי חברה ומוסר נוקשה. כדי להתמודד עם הקונפליקט, משתמש האדם במנגנוני הגנה. פרויד ותלמידיו מנו מעל עשר מנגנונים ביניהם הדחקה, הכחשה, הזדהות (הזדהות עם התוקפן), השלכה ועוד. למרות שהתיאוריה של פרויד ופרוט המנגנונים הרבים בתחום האישיות העלו ביקורת רבה, הרי שבתחום הבינאישי יש להם שימוש נרחב. המנגנונים אולי לא נחשבים כמתארים בצורה טובה את הדינמיקה שבתוך האדם, אך הם נחשבים ככלי טוב לתאר את הדינמיקה של האדם עם הסובב. דוגמא טובה לכך הזדמנה לי בשבוע האחרון.

האיום האירני מוכר לנו מהעולם המדיני פוליטי. מסתבר שכמה בעלי חוש הומור ומוזיקה מאתר לאטמה החליטו לעשות על זה שיר. ילדה כבת תשע ואחיה הגדול ממנה בכמה שנים שזה עתה צפו בסרטון ניהלו שיחה שנראתה כך:

ילדה: אני ממש מפחדת, אני לא רוצה לראות יותר את הסרט הזה.

ילד: אל תדאגי, הערבים האלה טמבלים, אין להם מישהו שיודע להפעיל את הטיל.

לשני ילדים אלה היה קונפליקט עם משהו חיצוני - האיום האירני. האיום החיצוני יותר חרדה עזה ודרוש מנגנון כדי להתמודד איתו. הילדה בחרה בדרך של הדחקת האיום על ידי אי צפייה שוב באותו סרטון ואילו הילד בחר במנגנון הכחשה של האיום. מבוגר מהרחוב הישראלי עשוי גם להשתמש באותם מנגנונים בצורה מתוחכמת יותר - הדחקת האיום על ידי מחשבה על נושא אחר או הכחשה על ידי מחשבה שיעבור זמן רב עד שתהיה להם פצצה או שהם לא יעזו להשתמש בה כי...

זוהי דוגמא של דינמיקה של אדם עם סביבה רחבה. ניתן להביא דוגמאות רבות לשימוש במנגנוני הגנה גם בדינמיקה בין שני אנשים. אדם אחד עשוי להדחיק משמעויות מדבריו של בן שיחו בעוד אחר עשוי להזדהות לגמרי עם דברי חברו. אין סוף לדוגמאות שניתן להביא, אבל הבדיחה כבר קורצת (שמעתי ברדיו, לא נושא באחריות לתוכן):

משה רבנו תלה את אישיותו של האדם במוח, יש"ו בלב ופרויד מתחת לחגורה...

לידה ותורת מלך

עקב ארועים אקטואליים, אני עושה הפסקה קצרה מהרשומות על פסיכולוגיה ואל דאגה, איי של ריטרן (אני אחזור). שני ארועים שהתרחשו לאחרונה עוררו בי שתי שאלות, שמסתיימות בסימן שאלה ומשאירות מקום למי מהקוראים לשים להם סימן קריאה (ובעברית פשוטה, מענין אותי לשמוע תגובות).
לאחרונה יצא לי להיות בחדר לידה (שאלות אישיות במסגרת אחרת). מלבד המהום המוניטר שממלא באופן קבוע את החלל, נשמעים מידי פעם צעקות רמות, לא בכי של תינוקות אלא של האימהות לעתיד. "איייי, זה כואב, די!!!". כשהטיתי אוזן הבנתי שהצעקות לא באות מכל החדרים אלא באופן קבוע מחדרים אחרים ואילו מחדרים אחרים יש שקט. ברור קצר העלה שאין קשר בין סמים למיניהם לבין השקט.
כיוון שברוך שלא עשני אישה, אני לא יודע איך זה ללדת ולכן נותר לי ר'ק לתהות: האם צועקים כי כואב או כואב כי צועקים. בשפה פשוטה יותר, האם מי שצועקת סובלת יותר מכאבים או שהצעקות גורמות לאיזה עוררות רגשית שמעצימה את הכאבים?

ובענין אחר לגמרי, לאחרונה יש דיון ציבורי רחב על ספרו של הרב גינזבורג מיצהר "תורת מלך". הדיון חדר כמובן גם לשורות הרבנים שמבטאים את עמדותיהם בבתי המדרש ובתקשורת הרחבה. אני אישית לא שמעתי עד כה טיעונים הלכתיים מבוססים על מקורות רבים נגד הספר והנאמר בו, זאת בניגוד לספר שכל מטרתו הייתה לבסס תורה על פי מקורותינו. במקום טיעונים הלכתיים נטו, נשמעים יותר טיעונים פוליטיים כמו דיון ציבורי בעניינים פנימיים (למרות שלעיתים אותם רבנים פרסמו ברבים שותים בענייני צניעות שוודאי מקומם בצניעות) או שהתנהגות מסויימת עלולה להסב לנו נזק פוליטי.
לאור זאת אני תוהה האם העובדה שלא ראיתי טיעונים הלכתיים נובעת מכך שאני נמצא פחות בבית המדרש או שהטוענים לא מוצאים עצמם בבית  המדרש?

כשפרויד נכנס להגנה

"איד עם הכדור, הוא מוסר לאני, אני עליון מרגיש מאוים! ו... הופ, המאמן מסמן משהו ומנגנון ההגנה נכנס לפעולה, הכדור נחטף ומוחזר לאיד".
ובכן, לא מדובר במשחק כדורגל אלא בניסיון למצוא דרך לפתיח על מנגנוני ההגנה של פרויד. רבים שמעו על מנגנונוני הגנה כמו הדחקה והכחשה ואנו נוטים לפעמים להשתמש בביטויים אלו כשחיוך נבזי על פנינו כאשר חברנו הטוב שכח שהיום יום ההולדת שלנו.
לפי פרויד, האיד או הסתמי בעברית, פועל בדחפים פרימטיביים שמטרתם להשיג סיפוק. אלא, שבעולם לא הכל ורוד, אי אפשר להשיג כל דבר והמציאות אף מסתכלת בעין רעה על חלק מאותם דחפים. דבר זה יוצר קונפליקט פנימי ומכאן הדרך קצרה לחיפוש דרכים של התמודדות עם הקונפליקט. פרויד וממשיכיו מנו הרבה מנגנוני הגנה שמסיעים להתמודד עם הקונפליקט, רובם אינם דרכי התמודדות טובה ועשויים לגרום לפסיכופתלוגיות שונות. המנגנונים פועלים מול הדחפים, יסורי המצפון או ארועים שונים. בין המנגנונים המוכרים: ההדחקה של הדחפים או הארוע, התכחשות להם, תגובות הפוכות או ההזדהות עם התוקפן.
מי שירצה לקרוא על המנגנונים יוכל לעשות זאת במקומות אחרים, כאן כמובן, רק נבקר. אחת הטענות שהועלו נגד התיאוריה הייתה שמרוב עצים לא רואים יער ומרוב מנגנונים לא מוצאים אישיות. כמעט על פעולה יכולה להיות מוסברת על ידי מנגנון אחד, לפעמים אפילו יותר, כך שלא תמיד אפשר להסביר מה באמת קרה ומבחית המחקר, אי אפשר לאשש או להכחיש את התיאוריה כי תמיד נמצא הסבר חלופי.
גם על זה אפשר לקרוא במקומות אחרים...
בעיה שאני מוצא באותם מנגנונים היא לאו דווקא בפרטים אלא בעצם ההתייחסות. השם "מנגנון הגנה" והקונוטציה שמלוות לזה היא של משהו שלילי, שעדיף לא להשתמש בו. קראתי לא מזמן תיאור של פסיכולוג את עצמו ואח"כ הוא כותב "אני יודע שזה מנגנון הגנה, אבל זה מנגנון חביב עלי". כלומר, הפסיכולוג הנ"ל מודע שהוא משתמש במנגנון הגנה, מבין שהשימוש בזה הוא כמו סמים (כולם לוקחים אבל אף אחד לא מספר) ולכן מצטדק שהוא מודע לעובדה המצערת אבל מה לעשות והדבר אהוב עליו. ההתייחסות השלילית נובעת אגב מפרויד עצמו ואולי גם מהשם של הגנה. איני יודע מה הייתה עמדתו הפוליטית של פרויד, אבל אולי הוא היה בשמאל הרדיקאלי שהעדיף לתאר כל דבר כהגנה ולא כפעולה התקפית...
אאני לא חושב שהגיע הזמן לקדש את המנגנונים ולהקצין את השימוש בהם, אבל אם הקונפליקט בהכרח קיים ובהכרח יש צורך בהתמודדות עימו, אזי כל טכניקה, אם היא נעשית בצורה סבירה לא צריכה לעורר רגשות אשמה. אם הטכניקה עוזרת לנו לשמור על אורח חיים נורמליים, מה אכפת לנו אם זה על ידי עידון הרגשות הפרימטיביים, מנגנון שפרויד ראה אותו כחיובי או שכחת ארועים שליליים בעבר. כמו שאפשר לתת הסבר רציונלי לתופעות טבע, למה לא הסביר דחפים בצורה רציונאלית בלי לחשוש שמא פרויד ידביק תוית של שימוש ברציונליזציה.
ושוב, שימוש מוקצן במנגנונים אלה עשוי להזיק, כמו כל הקצנה. גם מנת יתר של ויטמינים עשויה להיות מסוכנת, אבל עדיין לא קם האדם שיאמר שויטמינים הם מסוכנים.
במקום השם של מנגנוני הגנה, אולי אפשר לקרוא להם טכניקות התמודדות או התגברות. מי יודע, אולי באותה דרך אפשר לקרוא גם לצה"ל צבא הגבורה לישראל במקום להצטדק על כל פעולה שנועדה להציל אותנו מקונפליקט עם דחפים פרימטיביים מהשכנים.

החלום ופשרו?

אחת התרומות הבולטות לדעתי של פרויד לעולם הפסיכלוגיה הוא הדגשת הלא מודע. דיון וחקר תהליכים שמתרחשים בתת מודע כמעט ולא היו קיימים עד שהפסיכולוג היהודי טבע את המונחים של תת מודע, סמוך למודע ומודע.
לפי פרויד, חלק ניכר אם לא הרוב מאישיותו של האדם מקורו בתהליכים המתרחשים בתת מודע. אלו הם תהליכים מנטליים שהאדם לא מודע לקיומם, אך הם משפיעים על רמות מודעות גבוהות יותר וממילא על ההתנהגות וההרגשה. אם כך, עולה השאלה איך חוקרים, מטפלים ומשנים תהליכים שאנו לא מודעים אליהם. ואכן, מסתבר שפרויד לא היה טיפש והוא חשב על השאלה ואף פיתח שיטות שונות לחקר הלא מודע, שיטות שרוב עהעולם המערבי שמע עליהם - ניתוח חלומות, אסוסיאציות חופשיות, שגיאות קולמוס ופליטות פה. המבחן שכל ילד כמעט מכיר של ציור עץ או איש שורשו בתיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד.
אלא, שמסתבר ששיטות אלו לא עובדות כל כך במבחן התוצאה ומחקרים שבחנו מהימנות של מבחנים שונים המבוססים על שיטות אלו (כמו מבחן רורשך) לא מצאו תוקף גבוה של המבחנים. הנה כמה שאלות והסברים אחרים לאותן שיטות שיסבירו איפה אולי פרויד טעה:
חלומות - ההנחה של פרויד הייתה שבשעת השינה, מנגנונים שונים שמדחיקים את הלא מודע (על כך בפעם הבאה) לא פועלים כל כך ולכן מסרים מהתת מודע יכולים לצוף דרך החלום. לפי זה זכרונות וייצוגים שמקורם כבר בילדות יכולים להופיע בחלומותיו של אדם מבוגר. אולם, יתכן שהחלום הוא חלק מתהליך של שמירה וארגון מידע. אם כך, האובייקטים המופיעים בחלום לא באו מהעולם האפל של התת מודע אלא מקורם בחוויות שהתרחשו לא מזמן שעכשיו מאורגנות מחדש במוח.
פליטות פה ושגיאות קולמוס - מי מאיתנו לא שגה פעם בלשונו וקיבל תגובה שכנראה שהאו באמת התכוון לשגיאה כי מקורה באדם עצמו במקום מודחק. הנה דוגמא שעשויה הייתה לקרות לכולנו, בשעת שיחה עם מורה על ציון במבחן אמרת שלא העתקת כשבעצם בתכוונת לומר שלא הבנת את השאלה. המורה עשוי לחשוד שבגלל שהזכרת את הפעולה של העתקה, כנראה שבאמת העתקת והתת מודע שלך רוצה לומר זאת, אך הדחקות מודעות גרמו לכך שהמסר רק יפלט במקרה. אולם, יתכן שהשגיאה נבעה ממקום אחר לגמרי - מתהליכי עיבוד מידע מקבילים. יתכן שבאותו רגע חשבתי על החבר שהעתיק ושתי המחשבות התערבו.
אסוסיאציות חופשיות - אחת הדרכים המוכרות לנסותלחדור ללא מודע היא על ידי ניתוח אסוסיאציות שניתנות בצורה חופשית. למשל, לנבדק ניתנת רשימת משפטים חלקיים והוא צריך להשלימם מתוך הנחה שאופן ההשלמה נובע ממקור פנימי נסתר. אולם, גם כאן יתכן שתהליכי עיבוד המידע אחראים לאופן השלמת המשפטים ולא חויות ילדות נעלמות. יתכן גם שחוויות שהתרחשו לאחרונה משפיעות יותר כך שאין למבחן זה משמעות ממשית ללימוד אופיו של האדם.
כלל של דבר, תיאריות חדשות על דרכי עיבוד המידע והבנה מחודשת של החלום וצורת החשיבה עשויה לקעקע הרבה מהרעיונות שפרויד טבע ואנו משתמשים בהם תדיר.

פרויד והאהבה

לכבוד טו' באב הידוע בציבור כחג האהבה, נראה משהו על האהבה לפי פרויד ומה זה בעצם מלמד אותנו על הפסיכולוגיה.
כידוע, פרויד הושפע מאוד מתורת ההתפתחות של דרווין. תיאריית האיבולוציה השפיעה על פרויד במספר מישורים כשאולי העיקרי שבהם הוא הרעיון שהאדם מונע על ידי דחפים שבעיקרם הם פיסיולוגיים. האדם הרי ביסודו מהקוף וכשם שלקוף אין מניעים רוחניים עליונים (לפחות לקופים של פרויד), כך גם לאדם. התפתחותו של האדם והסתגלותו לסביבה גורמת לדחפים להתבטא בצורה מעודנת יותר.
כדי להתמודד עם הקונפליקט בין חוקי הסביבה והדחפים הפרימטיביים מפתחים לרוב מנגנוני הגנה שונים כמו הדחקה, הכחשה או עידון. זה האחרון גורם לביטוי הדחף בצורה מקובלת בחברה. כיוון שדחף החיים העיקרי לפי פרויד הוא דחף המין, והסביבה אוסרת ביטוי חופשי של דחף זה, יש צורך בפיתרון לקונפליקט. הפיתרון הרצוי והבריא בא על ידי עידון הדחף שמתבטא ברומנטיקה ואהבה. לפי פרויד, כל הדיבורים על אהבה, לימוד האהבה או כל פעולה רומנטית היא בעצם עידון לדחף פרימטיבי, אותו דחף שמפעיל את השימפנזה ואת שייקספיר.
פרויד מהווה אם כן דוגמא להשפעה של תיאוריה שמקורה בבילוגיה על הפילוסופיה והפסיכולוגיה.
החינוך על ברכי דרווין אולי לא התשנה כל כך, אבל הפסיכולוגיה של היום שונה בהחלט. כיום נוטים רוב הפסיכולוגים לראות באדם יצור הומאני בעל יכולת בחירה (גם אם היא מוגבלת) שיכול להציב לעצמו יעד ובלשונו של פרנקל "להתעלות מעבר לעצמו". האהבה אם כן לפי גישות אלה אינה תוצר של דחף פיסיולוגי אלא רצון פסיכולוגי עמוק של התעלות מעבר לאני האגואיסטי והזדהות עם משהו גדול יותר. תיאוריתיקנים שונים ינסחו זאת אולי במינים שונות, כמו צורך בשייכות, בהערכה או בזהות עצמית, אבל באופן כללי ההגדרה היא של צורך פסיכולוגי או במילים מהעם "צורך רוחני".
תיאריות אלו מדגימות כמובן מצב הפוך, בו בתחום הביולוגי עדיין לומדים את התיאוריות של פרויד ואילו בתחום הפילוסופי והרוחני לומדים תיאריות שעומדות בסתירה ביסודן לתהליך אבולוציוני.
ואחרי כל זה, אני מעדיף את האהבה שמקורה בצורך להתעלות ולו את זאת השניה.

החוויה האורגניזמית של רוג'רס ושל השאר

אתם מכירים את כל האלה שיש להם איזו תובנה או שניים (ששמעו ממישהו אחר) ומיד חושבים שהם פסיכולוגים? ובכן, מסתבר שהקבוצה הגדולה הזו כוללת אותי, אלא שבמקרה זה ההתייחסות תהיה לדעות אמיתיות של תיארוטיקנים מוכרים וחלק מהדברים באו לאחר דיון עם המרצה באוניברסיטה (בפסיכולוגיה, אלא מה?).

בקיצור, מה שבאתי לומר במשפט פשוט הוא שאני פותח בסדרת פוסטים על פסיכולוגיה (עם הסבר פשטני מאוד על המושגים להמון הרחב).

למי שמכיר קצת את הזרמים באישיות, יש שלשה זרמים באישיות: הזרם הפסיכודינמי (פרויד), ההתנהגותי - קוגנטיבי והאסיסטנציאלי - הומני. אפתח בתיאוריה שאנשים אולי מודעים לה פחות אבל היא שולטת מאוד בחיינו.

רוג'רס ששמו מתנוסס בכותרת מייצג את הזרם ההומאני שרואה באדם יצור אנושי בעל מטרה ויכולת בחירה. לפי רוג'רס המניע האנושי הוא צורך בהגשמת פוטנציאל שטמון באדם עצמו או בחוויה האורגניזמית כלשונו. במהלך החיים ובגלל הצורך לקבל יחס חיובי מאחרים אנשים נוטים להגשים את עצמם לפי דימוי שלשיטתם יגרום ליחס חיובי מהסביבה. יוצא אם כן שיש פעמים רבות סתירה בין החוויה האורגניזמית לבין הדימוי הנוצר בהשפעת הסביבה. האדם הבריא הוא מי שמגשים את עצמו לפי מה שהוא באמת ולא לפי הסביבה.

גם אנשים שלא מכירים את רוג'רס, יודעים את רוח התקופה של "היה אתה בעצמך, תלך לפי התחושות האורגינליות שלך ולא לפי תכתיבים של אחרים". כך בשנות השישים היתה בארצות הברית תנועת המונים שדגלה בפתיחות מינית, זרמים של אומנות נוצרו על בסיס הביטוי האישי והיום יש המונים שמחפשים רוחניות כי מרגישים שזה מבטא את עצמם יותר מהכל.

כל זה נשמע ממש מצויין ותרבות של המונים התפתחה על בסיס רעיון זה. מבלי להיכנס למבחן התוצאה של הרעיון, אותי מטרידה שאלה אחת: איך אני יודע מהי החוויה האורגניזמית שלי?

מהרגע שבו נולדתי אני מושפע מהסביבה, מהחיוך של ההורים, מהמבט של הגננת בגן, מאחים, חברים לבית הספר ומהתרבות הרחבה כמו טלויזיה, עיתונים, קולנוע וספרים. במהלך ההתפתחות שלי, בודאי ספגתי רעיונות רבים מהסביבה והפנמתי אותם בצורה כל כך עמוקה עד שהם נהיו חלק ממני. יתכן שאפילו תכונות של מזג כמו כעס או רוגע באו בהשפעת הסביבה. בעידן של תקשורת המונים שעוטפת כל רגע בחיים השאלה גדולה פי כמה, כל רגע אני מופצץ במסרים וחלקם נקלטים גם בתת מודע, אז איך לעזאזל אני אמור להבחין בין האני האורגינאלי לבין דימוי שנוצר בהשפעת אחרים?

במחשבה שנייה, מי בכלל אמר שיש חוויה אורגניזמית, אולי כל מהותי היא תוצר של הסביבה?

לרוג'רס פתרונים, יתכן שבשעות אלה ממש הוא אכן מנסה להחליט האם הלהט של שנות השישים היה התפרצות של חוויה אורגניזמית או נחשול של הסביבה ששטף את כולם.

סטיגמות דתיות במבחנים

יש! סיימתי את המבחנים שלי לשנה זו, ועכשיו נשאר לי רק לדבר עליהם...

אז הנה נקודה מעניינת שחשבתי עליה בעקבות שני מבחנים שונים בתכלית.

המבחן הראשון היה מבחן של הרבנות. מבחני הרבנות (רבנות שכונה ועיר) נערכים ביום מרוכז בבנייני האומה ל1200 איש. סוג האנשים שציפיתי לראות במבחן היה מאלה שנכנסים לסטיגמה של ביניש - או לבוש כיפה שחורה מאחד הכוללים המוכרים או לבוש כיפה סרוגה מאחת הישיבות הגבוהות. אלא, שמיד כשנכנסתי לבנייני האומה מתברר שטעיתי, ראשית, אחוז חובשי הכיפות הסרוגות היה גבוה מאוד, אם לא יותר מרוב אז בודאי קרוב לחמישים אחוז. שנית, לא כולם היו בעלי כיפות ענק וחולצות מכופתרות, חלק אפילו לבשו טי שירט פשוט ומכנסי ג'ינס!

למחרת היה לי מבחן של האוניברסיטה הפתוחה. כצפוי, היו הרבה חילונים עם "לוק" (מראה) של סטודנטים, כמות נכבדת של חובשי כיפות סרוגות (עם מראה כנ"ל), אבל, היו גם חרדים ולא סתם בעלי כיפות שחורות שחזותם מוכיחה עליהם שהמסגרת הישיבתית מהם והלאה, אלא חרדים אורגינלים, בחדר איתי היו אפילו שתיים נשואות עם כיסוי ראש שלא מגלה אפילו שערה אחת.

מסתבר שהסטיגמות הרגילות לא תופסות כל כך בעולם הרחב.

מאחורי הקלעים של כנס

כמו שהבטחתי (פייסבוק שם שם), הנה תיאור של אחורי הקלעים בארגון כנס. הכנס המדובר הוא כנס בכנסת שעסק בבדיקת ההשלכות המשפטיות והכלכליות של ההקפאה. הנה קישור לצילום שלו - http://www.inn.co.il/News/News.aspx/206157
קודם כל צריך לבחור תאריך ושעה. הבחירה נעשית לפי האולמות הפנויים. למרות שיש שלשה אולמות - אולם הרצאות גדול ושני אולמות המכלים עד מאה איש, מסתבר שצריך לשריין זמן רב קודם. במקרה זה שריינתי את האולם הגדול שלשה חודשים מראש ולא היה לי מרווח אפשרויות של תאריכים.
אחר כך צריך למצוא דוברים. מסתבר שלמרות שהנושא בלב של כולם (הכוונה לאנ"ש), קשה למצוא דוברים לכנס כזה. מחד לא רוצים אנשים שמזוהים יותר מידי פוליטית ומאידך, אנשים מהמרכז הפוליטי חוששים לעתידם באקדמיה. הדוברים צריכים להיות מעניינים, בנושא מקורי ועדיף שיביאו נתונים. גם כשנמצאו אנשים שעשויים להיות מתאימים, הם אכן צריכים להסכים לדבר וכמובן להיות בכלל בארץ.
גם לאחר שרשימת הדוברים נסגרה, היו בה שינויים, בדר"כ כל שינוי גורע אך כאן זה היה לטובה (הזכויות שמורות לח"כ - כצל'ה ולעוזר הנוסף הראל).
סך העבודה במציאת דוברים הסתכמה בשעות רבות, עשרות טלפונים, מיילים רבים ואינספור שיחות התייעצות עם אנשים שונים.
אחרי שכבר סגרתי על אולם וכבר יצא המיץ במציאת הדוברים, נשאר "רק" להפיץ את ההזמנה. מסתבר שכדי שיגיעו מאה אנשים, ההזמנה צריכה להישלח לכמה אלפים. מישהו המציא ב"ה את רשימות התפוצה הכתומות למיניהם, אבל זה עדיין לא מספיק. אפילו פייסבוק בכבודו ובעצמו יחד עם חברים שעזרו בפרסום האירוע לא הביא לתוצאות רבות. בסופו של דבר כתבה טובה בערוץ שבע עשתה עבודה טובה והשלימה את המוזמנים לקרוב למאה. כל התהליך של פרסום האירוע מלווה במתח האם כמות המוזמנים מצדיקה את גודל האולם.
יום הכנס הגיע! הבוקר מתחיל בהכנות אחרונות של סידור האולם, ציוד צילום, הדפסת שלטי הכוונה, קניית בקבוקי מים, בדיקה שהמקרן עובד, ריצה לדפוס, בחזרה לאולם, לכניסה לכנסת לטפל במישהו שיש לו בעיה עם אישור הכניסה, חזרה לחדר ושוב לאולם.
הכנס התחיל. מחשבות על מנוחה מתחילות להתגנב לראש, אלא שצריך לצלם, לטפל בעוד אישור כניסה שיש בו בעיה, להמשיך לצלם, לסדר משהו במחשב בלשכה. בקיצור, במשך כנס של שעתיים יש זמן לרבע שעה של ישיבה.
הכנס נגמר, עכשיו צריך להספיק לאכול (הבטן רוצה את שלה), להוריד את התמונות למחשב ולבחור תמונות טובות לתקשורת.
ואז הכל נגמר, עד הכנס הבא. נקווה שזה יהיה על חיזוק תנופת הבניה...

מחלוקת לשם שמים

אמרה נפוצה היא שלפעמים לא רוצים לדבר אבל אי אפשר לשתוק (בשם הרב קוק). גם אני לא תמיד רוצה לכתוב, אבל לפעמים אי אפשר להתעלם מהמקלדת, במיוחד כשמדובר בנושא רגיש, נפיץ, עדין או כל תואר אחר שיתואר.

לא מזמן יצא לי לבלות זמן ארוך עם תלמיד באחת מ"ישיבות הקו" המרכזיות. כמו בכל מפגש בין שני יהודים, השיחה גולשת קצת לפוליטיקה, אלא שהפעם השיחה לא רק גלשה, אלא גם העלתה גלים סוערים. נושא השיחה היה איחוד בציבור הדתי לאומי, בעיקר במישור הפוליטי אבל גם בתחום הרבני והכללי.

כתלמיד ישיבת בית אל וכעוזרו של ח"כ יעקב כ"ץ (כצל'ה) שפועל במרץ לאיחוד בין המפלגות הדתיות, סיפרתי על המהלכים והיתרונות שבאיחוד הציבור. אלא, שלהפתעתי הרבה, בן שיחי הביע התנגדות חזקה שכלל לא ציפיתי לה.

קודם כל, גם בלי להיכנס למישור האידיאולוגי, ציפיתי שלפחות במישור המעשי ובמיוחד בכל המשחק של פוליטיקה, יהיה מובן שצריך להתאחד ולו בכדי שהכח הדתי בכנסת יגדל. נכון לעכשיו הכח הפרלמנטארי שלנו כמעט אפסי רק בגלל הפיצול והגודל של כל מפלגה. אולם, מסתבר שבן ישיבה השרוי כולו בעולם של הלכה לא מבין בחיי המעשה.

ההפתעה הגדולה יותר הייתה בהנגדות האידיאולוגית. לשיטתו, אי אפשר לעבוד כלל עם אנשים בעלי דעות שונות, חלקן מנוגדות אך חלקן הגדול שונות רק בפרטים. כשניסיתי לעמוד על עומק העניין הבנתי שזו לא רק המחשבה שלא ניתן לעבוד ביחד אלא שלילת האחר לגמרי. כך למשל כשהתייחסנו לפסיקות של רבנים שונים מפתח תקווה תגובתו הייתה שהם כלל לא רבנים ותלמידי חכמים. כהסבר הוא אמר שהם פוסקים בניגוד למסורת ולפי סברות מומצאות שלהם. במשפט בוטה יותר הוא אמר שאולי הם בכלל לא דתיים כי הם פועלים בניגוד להלכה לשיטתו. אגב, כששאלתי אותו כיצד רבני הקו פסקו בנושאים מדיניים בניגוד לדברי רבם הרב צבי יהודה  ולעיתים אף מצנזרים דברים שלו הרי זו פסיקה בניגוד למסורת, הוא אמר שזה בכלל לא דומה ואי אפשר לזלזל כך בתלמידי חכמים.

מתברר שהסגירות המחשבתית הייתה כה חזקה עד שהוא לא יכל לעשות תרגיל פשוט - לבקש ממנו שלמרות המחלוקת יראה את ההיגיון שבצד השני.

אחר כך עברנו לעצם השאלה האם איחוד זה טוב. גם כאן נכונה לי הפתעה, מסתבר שלפחות אותו תלמיד לא רואה באיחוד כשלעצמו משהו טוב. הם אמנם משבחים את השלום והאהבה לכלל ישראל, אבל מסתבר שכלל ישראל נמצא רק מעל השמים אבל לא בארץ. העובדה שהם יהודים ואפילו חובשי כיפה לא הופכת אותם כנראה לקבוצה ראויה שיש לאהוב אותם עד כדי עבודה משותפת.

כל השיחה השאירה אותי די המום, חשבתי שאולי זה תלמיד אחד שלא מייצג ישיבה, בודאי לא גוש ישיבות, אבל כשנזכרתי שספרים של רבני קהילות הוצאו מאותם ישיבות בגלל שלא הוגדרו תלמידי חכמים וכשנזכרתי שאותו גוש ישיבות מסוכסך גם עם רבנים מהזרם של מרכז ולא רק פתח תקווה, התמיהה עלתה.

הנה כמה שאלות שעדיין מנקרים בי, אולי אחרים יוכלו לעזור לי במציאת התשובות:

א.      כיצד נוצרת סגירות מחשבתית גדולה כל כך?

ב.      אין מתייחסים בישיבות הקו לכל המקורות על אהבת ישראל, המיוחד אלה הנפוצים בכתבי הרב קוק?

ג.        אם תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם ויש דווקא ראשי ישיבות שנמצאים בעין המחלוקת, האם הסתירה לכאורה נובעת מהבנה לא נכונה של דברי חז"ל או שמישהו כאן לא תלמיד חכם?

ד.      ושאלה לסיום, האם יש סיכוי שאי פעם ישבו דתיים יחד למרות שגודל הכיפה שלהם שונה קצת?

משהו אופטימי מהמשט

השבוע האחרון אופיין בסערה ציבורית - פוליטית גדולה גם בקנה מידה ישראלי. הכל כמובן התחיל ממשט פרובוקטיבי של ארגוני זמאל ומדינות זרות, המשיך בחוסר בהירות מדינית, במצבע צבאי שהתדרדר לשימוש בנשק חם ומכאן הדרך קצרה לחומר רב עבור כלי התקשורת, שיחות חולין, דיונים בכנסת ובעיקר האשמות הדדיות ובכייה על מה שהיה.

במבט קצת יותר מרוחק מוקד ההתרחשויות, אני חושב שאפשר למצוא איזו נקודת אור בכל מה שקרה. אני לא רוצה להיכנס לשאלה האם היה צריך לעצור את המשט? האם היה צריך לפגוע באוניות כבר בטורקיה? אולי היה צריך להשתמש כבר מראש ברימוני גז ובכלל, מה קרה למערכת ההסברה. כל הנקודות האלו חשובות, אבל המאורע כבר התרחש וכידוע, לא בוכים על חלב שנשפך (רק מייללים לידו).

גם רצף התלונות שנשמע מאז מתחיל כבר להציק. אז בסדר, מערכת ההסברה שלנו אולי לא כל כך טובה או אולי העולם פשוט שונא אותנו ואולי שניהם נכונים, אבל כמה כבר אפשר לבכות, אפשר כבר לעשות משט שלם בתוך ים הדמעות שנשפך.

חלילה אני לא סבור שאין ללמוד מטעויות, אני לא חושב ששגרת חיינו צריכה להמשיך הלאה בלי להביט לאחור ולראות כיצד ניתן לפעול למען עתיד טוב יותר, פשוט בכל שנות חיי לא ראיתי מישהו שמצליח לשנות את העבר בעזרת בכיה בהווה.

ועם כל הציניות שבדברי, דוקא חשוב לי להצביע על משהו טוב שהמשט יצר. אולי עדיף היה שכל הסיפור לא היה קורה, אבל לאחר שזה קרה, יש כמה דברים שאפשר לשמוח בהם.

ראשית, כבר הרבה זמן שאני לא זוכר כל כך הרבה פעילויות תמיכה בצה"ל, בין אם זה בהפגנות רחוב, משטי אהדה או אפילו הפגנות נוסח פייסבוק. פעילויות אלו כללות את כל המגזרים (למעט כמובן את אותו מגזר שמאל קיצוני שארגן את המשט ויעשה הכל כדי לפגוע בצבא). אם היה איזה שהא חשש שצה"ל מתחיל לאבד את ערכו בעיני העם, הרי שבא המשט והפך את התמונה על פניה, לפחות עד הארוע הבא.

בנוסף, נראה שתחושות הציבור נמצאות גם בכנסת. פעמים רבות אני שומע את הח"כים הערבים מדברים נגד מדינת ישראל ואין פוצה פה ומצפצף. מתחילת הקדנציה מתעבים רבים את חנין זועבי בגלל התבטאויות שלה נגד כל דבר יהודי וציוני, כשנראה שחנין עוקפת בקיצוניותה כל ח:כ ערבי אחר. למרות זאת, למעט תלונות פה ושם או קריאות ביניים בדיונים במליאה, היא חופשיה לעשות ולדבר כרצונה. המשט סוף סוף גרם למהפך. מי לא ראה את הדיונים במליאה ביום רביעי האחרון, לא ראה דיום סוער מימיו. אולם, היוחדיות הגדולה של הדיון לא הייתה בטון אלא באנשים, מחזה של ח"כים מקדימה כמו אלי אפללו או יוחנן פלסנר צועקים על זועבי פשוט מרנין לב, שלא לדבר על אנסטיה מיכאלי שנסתה כמעט למנוע בגופה מאותה בוגדת לדבר. אני לא יודע מה יצא מזה בפועל, אבל יתכן שכל המשט היה שווה רק בשביל זה.

תוך כדי כתיבת הדברים עלתה בליבי תמיהה - לשכתו של ח"כ מיכאל בן ארי בכנסת צמודה לזה של חנין זועבי, האם זה יד המקרה או שיד מכוונת גרמה לזה? ובהשלכה לעתיד, האם הקיר בין הלשכות יסבול מפיצול אישיות ואיבוד דעה עצמית או שיפתח סובלנות לריבוי דעות?

חינוך פרטי או ממלכתי

שבת בצהריים בגן המשחקים או בין מנחה לערבית בבית הכנסת, מתי שהוא תגיע שיחה על מקום הלימודים הבא של הילד. פרטי, ממלכתי, תלמוד תורה, נועם וכדומה. אם סדר יומו של הדתי המצוי מלא גם ככה בדיונים, הרי שבהגיע הדבר לחינוך הילדים, ננסה תמיד לבחור עבורם את הטוב ביותר ובעיקר להתווכח על זה.


מלבד המחיר הכספי שכמובן שונה בין בית הספר הממלכתי ובין הפרטי, מה באמת ההבדל ביניהם, למה תמיד לכל בית ספר יקום מתחרה תורני יותר וכמובן, האם זה טוב או רע.

בשנותי בבית הספר סבלתי מבעיה קשה - קלה. חומר הלימודים לא היה קשה לי מידי, הרגשתי שהמורה חוזר פעמים רבות בשביל התלמידים המתקשים יותר וכך מצאתי את עצמי משועמם, תקלה שנפתרה על ידי ספר שהוחבא מתחת לשולחן או שליחת פתקים לחברים (שבגלל זה לא יכלו להתרכז והמורה היה צריך לחזור בשבילם...). בעיה זו נבעה כמובן כי למדתי במסגרת כללית ולא עם מורה פרטי אך מצד שני, רוב העולם סבור כי מסגרת הלימוד המומלצת היא כללית.

דוגמא זו תקפה גם לרמת המאקרו, שורש היתרון של החינוך הממלכתי הוא עצם העובדה שהוא ממלכתי אך זהו בדיוק גם שורש החיסרון שבו. את היתרונות והחסרונות שבכל שיטת לימוד יכול כל אזרח ישראלי מצוי לפרט, השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו למה זה קורה והאם זה טוב.

כיוון שהציבור בכלל ובמיוחד הציבור הדתי הוא רבגוני עם השקפות שונות ורמת "דוסיות" שונה, טבעי שכל הורה יחפש את המסגרת שלדעתו היא המתאימה ביותר וכשם שלא נתמה על דתי לאומי המסרב לשלוח את בנו לחינוך חרדי כך אין לנו לתמוה על מי שמעדיף מסגרת זו על פני אחרת. בתי הספר השונים לא יוצרים פרוד ופיצול אלא הם תוצאה כמעט טבעית מפרוד שכבר קיים. יתכן שלא נכון לשאול מה עדיף כי לכל גוון מתאים משהו אחר, השאלה היא האם עצם הפירוד הוא טוב. ככלל, רוב המחלוקות אינם טובות ובמיוחד אם הן יוצרות ריחוק והרס. כדי להבין עד כמה הפירוד עמוק, די אם נביט באישי ציבור דתיים שעושים הכל כדי להרוס חינוך שלדעת אחרים הוא תורני יותר.

כבכל ויכוח אידאולוגי, קשה מאוד לצפות מכל צד לשנות את עמדתו. כיוון שבתי הספר משקפים את אופי הציבור השונה קשה לראות בשנים הקרובות את מסגרות הלימוד השונות משנות את פרצופן או יוצרות יחד מסגרת שתהיה מקובלת על כולם. על החסרונות שבכל צד אפשר לגשר, אבל הפער האידיאולוגי נראה עמוק יותר.
 
השאיפה אם כן לטווח בקרוב צריכה להיות שלום, הבנה שכל בית ספר משרת ציבור מסויים ושלאותו ציבור מתאים דווקא בית ספר זה ולא אחר. בהנחה שהבדלים אידיאולוגיים עמוקים ישארו גם בהמשך, ובהנחה שלאור החסרונות שבפירוד אנו כן רוצים לחבר את כל בתי הספר יחד, יש ללמוד לקבל את האחר על אף השונות, דבר זה ישפיע ממילא על בתי הספר שעשויים להתאגד תחת רשת אחת שתתן לכל בית ספר את המרחב שלו.